"תוך כדי כתיבה גיליתי רגשות שבכלל לא ידעתי שיש בי": המלחמה מנקודת המבט של תלמידי היסודי

נטע-לי גלילי, ילדה רגישה וחכמה עם שיער ארוך שאסוף לאחור, יושבת זקופה בכיסאה. היא שקטה ובוחרת את מילותיה בקפידה. השנה האחרונה היתה מטלטלת מאוד עבורה. כמי שגדלה בקיבוץ כפר עזה ורק לפני שנתיים עברה לבני עי"ש, "כדי להתרחק מהטילים", המתקפה ב-7 באוקטובר היתה משמעותית מאוד עבורה.

לכן, כשהתבקשה לכתוב סיפור על כל נושא בעולם במסגרת תחרות סיפורי ילדים, בחרה לכתוב על החוויה האישית הקשה שלה מהיום שבו אמה ניצלה מהמסיבה ברעים, אבל כמה מחברותיה הטובות וממכריה מכפר עזה נחטפו בידי חמאס.

"הרגשתי שזה הסיפור הכי מתאים לשנה הזו", היא מזדקפת בכיסאה. "תהליך הכתיבה היה משחרר וקשה בו בזמן, אבל עדיין היה לי חשוב לכתוב על הסיפור שלי מאותו היום. אני מאוד אוהבת לצייר, וזה עוזר לי להתרכז, אבל כשהחלטתי לכתוב הבנתי שהכתיבה מאוד משחררת ונותנת לי את הכוח להתמודד עם המציאות".

הסיפור של נטע-לי, "פעמיים נס", זכה במקום השלישי לכיתות ה'. מה שימח אותך לאחרונה? אני שואלת אותה בזהירות, והילדה הנבונה שמולי עונה: "כשגיליתי שהצבא שלנו חזק ומצליח להילחם בחמאס ולשחרר חטופים, הייתי מאוד שמחה. אני שמחה שעברנו לבני עי"ש. עדיין יש פה 'בומים' וזה מפחיד אותי, אבל אני יודעת שכאן רגוע יותר. לפעמים אני כותבת ביומן את הדברים הטובים שקורים לי כדי להיזכר בהם. בכלל אני ממליצה לכולם לכתוב. לא משנה מה, פשוט לכתוב בכל מצב".

נטע-לי היא אחת מ־40 תלמידי בתי ספר יסודיים המשתתפים בתוכנית של המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך, שזכו בתחרות. המרכז מפעיל תוכנית לחינוך ולהשכלה איכותיים באמצעות פיתוח כישורי שפה, יכולות כתיבה וקריאה ושיח בבתי ספר. במשך שנה שלמה התלמידים לומדים לתאר אירועים, לפתח דמויות, לבנות דיאלוגים וכדומה, עד לתהליך הסופי של כתיבת סיפור.

לא דרקונים ועולמות קסומים

לכבוד שבוע הספר, בחרנו לספר את סיפורם של ארבעה מהזוכים, המשתפים בחוויות המלחמה דרך העיניים של הילדים. מתוך 5,000 סיפורים של תלמידי כיתות ג' עד ו' מבתי הספר המשתתפים בתוכנית שהוגשו השנה לתחרות, זכו 40 סיפורים וסופרים צעירים, שכתיבתם ריגשה במיוחד. הם יכלו לכתוב על כל נושא שבעולם - על דרקונים ועולמות קסומים, על החברים, על בית הספר, אבל רוב הסיפורים שהוגשו השנה - איך לא - נגעו במלחמה.

כך, למשל, עידו רוט מביה"ס "גמלא" בקצרין, שזכה במקום השלישי לכיתות ה', בחר לכתוב על בן דודו עומרי רוט שנהרג בקרבות. עידו הוא ילד נמרץ שמשחק כדורסל ופינג פונג, אבל מה שמרגיע אותו באמת זה מדיטציה שהוא עושה לעצמו לפני האימונים. על צווארו תלויה שרשרת עם תליון, שעליו הקדשה לעומרי. "אני ועומרי בילינו הרבה יחד, משחקים כדורגל, מדברים. היינו מאוד קשורים ונפגשנו לא מעט בשבתות. הוא היה בן דוד שלי, אבל הרגיש כמו אח. ברגע שהוא נהרג, הכל השתנה לי, וזו הסיבה שבחרתי לכתוב עליו. בהתחלה לא רציתי כל כך לשתף, כי זה היה נושא מאוד רגיש, אבל הבנתי שעומרי הוא גיבור שנלחם על מדינת ישראל, אז בזכות הסיפור כולם יודעים שהוא גיבור".

פרויקט כתיבת הסיפור, נזכר עידו, החל שבועות ספורים לאחר שעומרי נהרג, "והיה לי ברור שאני רוצה לכתוב עליו. רציתי לשחרר את ההרגשה הקשה שהיתה לי לאורך כל התקופה הזו, וכשכתבתי הרגשתי ממש קרוב אליו".

אמו של עומרי, שירלי רוט, היא סגנית מנהלת בית הספר שבו לומד עידו. כשעידו החליט לכתוב על עומרי, הוא ישב איתה בבית הספר. "פתאום גיליתי עליו כל מיני דברים שלא ידעתי לפני שהוא נהרג. לא ידעתי שהיתה לו פציעה ברגל חודש אחרי שהתחילה המלחמה, ושהוא חזר להילחם. כל מיני דברים שהראו לי כמה הוא גיבור.

"בהתחלה כתבתי את הסיפור כמו דיווח. רק שבן דוד שלי נהרג. ואז, בליווי המאמנת מהתוכנית, הוספתי תיאורים ורגשות, שהוסיפו המון לסיפור. גיליתי רגשות שבכלל לא ידעתי שהם קיימים, כמו האומץ לשתף או היכולת לבטא את הגעגוע, והצלחתי להוציא אותם בזכות הכתיבה. בכתיבה גם אפשר להנציח את האנשים החשובים לנו".

עידו לא באמת מחכה לקיץ. "בקצרין כבר התרגלנו לאזעקות, לריצה למקלט, לשכנים", הוא אומר. "ואם תתחיל מלחמה, כנראה אעבור יותר למרכז".

"השנה האחרונה היתה מטלטלת במיוחד לכל אזרחי המדינה, וגם לתלמידינו", אומר דן פוטרמן, המנכ"ל והמייסד של המרכז. "בתחרות הכתיבה אנחנו מעודדים את הילדים לשתף מעולמם הפנימי, ולא הופתענו שרבים מהסיפורים שהוגשו השנה לתחרות עסקו ב־7 באוקטובר ובמלחמה שאחריו. השנה התרגשנו במיוחד לראות איך הילדים מבקשים לבטא את הפחדים, את הכאבים ואת התקוות שלהם, ולומדים לכתוב ברמה הגבוהה ביותר".

אגם אלטיט מביה"ס "גמלא" בקצרין זכתה במקום הראשון לכיתות ד'. הסיפור שלה, שהביא את מנחי התחרות לדמעות, עסק בגעגועים לאביה שיצא לשירות ב־7 באוקטובר, וחזר לעיתים רחוקות.

בזמנה החופשי היא אוהבת לרקוד ולשיר, וגם לכתוב ביומן אירועים משמחים. הפעם האחרונה שבה כתבה ביומן, למשל, היתה לאחר שזכתה במקום הראשון בתחרות. אבל בתחילת המלחמה היא חוותה לא מעט קשיים. "זה היה מלחיץ, כי זו פעם ראשונה שאת עוברת מלחמה", היא מדברת בשקט. "הוא היה יוצא מהבית וחוזר אחרי זמן ארוך, שתמיד נראה לי כמו נצח. בהתחלה לא ידעתי על מה לכתוב, אבל אז הוא לקח את המדים, והבנתי שאני רוצה לכתוב עליו. וזה היה ממש קשה בהתחלה. לא ידעתי איך אני מצליחה לדבר על הקושי הזה עם אנשים, אז בטח שלא לכתוב את זה על דף. אבל בסוף הצלחתי לכתוב את מה שאני מרגישה, וזה אפילו שחרר אותי ועזר לי לפתוח את מה שיש לי עמוק בפנים".

אבא קרא והתרגש מאוד

אבא שלה, היא תספר מאוחר יותר, התרגש מאוד לקרוא את מה שכתבה. גם בני המשפחה עודדו אותה והתרגשו. "לא דמיינתי שאזכה במקום הראשון, הייתי מופתעת ומאוד התרגשתי. אבל אני חושבת שזה מסר חשוב לכל הילדים - שאם ההורים לא נמצאים הרבה בבית, צריך לדעת איך להחזיק מעמד ולהתמודד גם עם הקושי. ואם קשה לדבר על הקושי, אפשר לכתוב אותו. הכתיבה עוזרת לנו להתמודד יותר טוב עם הקשיים שאנחנו עוברים ביום־יום. בהתחלה בכלל לא אהבתי לקרוא ולכתוב, אבל בכיתה ד' נתקלתי בספר 'טום גייטס', ומאז אני ממש אוהבת לקרוא ולכתוב".

אושר מנגסטה, תלמיד כיתה ה' בביה"ס "ארלוזורוב" באשקלון, חזר ללמוד רק בינואר האחרון. העיר שבה הוא גר ספגה לא מעט טילים ואזעקות, ואושר ממש הרגיש כל שלב במלחמה. בזמנו הפרטי הוא אוהב לשחק כדורגל עם חברים, אבל את הסיפור שלו, ששמו "צפייה מסוכנת", בחר לכתוב על החשיפה המסוכנת של הילדים הצעירים לסרטוני הזוועות שהציפו את הרשת.

הסיפור של אושר זכה במקום השני לכיתות ה'. "למרות שהיה מאוד כואב לכתוב על המלחמה, 7 באוקטובר הוא נושא חשוב שצריך לדבר עליו", הוא יאמר בשקט. "אני רוצה שאנשים בעתיד יקראו את הסיפור הזה וילמדו כמה 7 באוקטובר היה קשה וזוועתי גם מנקודת המבט של ילד, וזה אירוע מאוד מפחיד בשביל ילד. חשוב לי גם שיידעו שאסור להם להיכנס לאתרים שלא מתאימים לגיל שלהם, כי ראיתי בעיניים שלי כמה זה רע בשביל ילד. התובנה העיקרית שקיבלתי במלחמה הזו היא שצריכים לעזור אחד לשני, ובעיקר להעריך את העבודה של הרופאים. החלום שלי הוא להיות רופא ולעזור לכולם".

סיפורי הילדים המלאים:

המכתב, אגם אלטיט, בי"ס גמלא – קצרין  מקום  ראשון כיתה ד'

תחרות הסיפורים השנתית כבר בפתח, ישבתי בפינת האוכל שבביתי וחשבתי על רעיונות לסיפור. אמא במטבח אופה חלות לשבת, ראיתי אותה אורזת כמה מאפים מיוחדים באריזה מהודרת.

אבא יצא מחדרו עם התיק הגדול בדרכו למטבח עצר ליד הספרייה הגדולה והוציא מהארון כמה מסמכים שנראו חשובים לתוך הכיס. המשכתי לנסות לכתוב את הסיפור שלי, אבל אז ראיתי שאבא הוציא גם את המדים מהארון. אבא שוב סוגר שבת. עכשיו הדבר היחידי שאני יכולה לחשוב עליו, זה על אבא.

גשם בחוץ, או יותר נכון מבול. "אבא אתה שוב נוסע?", שאלתי בחשש. "כן חמודה, מבטיח שהזמן יעבור במהרה", ענה אבא ובינתיים המשיך לסדר את התיק הגדול. הסתכלתי על אבא, נראה שגם הוא עצוב, השקט מסגיר את רגשותיו.

עכשיו אבא לקח את חולצת המדים וסידר את הדרגות שלו ואחר כך יסדר את הסיכות. הן נראות חשובות למרות שאין לי מושג מה משמעות כל סיכה. אבא הסביר לי כבר כמה פעמים אבל אני לא זוכרת, בטח לא עכשיו שאני צריכה להיפרד ממנו, גם אם לזמן קצר. "שבת זה זמן משפחה" אבא תמיד אומר, אז למה הוא נוסע? שאלתי את עצמי בניסיון נואש אחרון לנסות למצוא נושא לסיפור.

אבא לקח עוגייה משקית העוגיות וחיבק את אמא. כתבתי על הדף "שבת שלום אבא אני כבר מתגעגעת" וקיפלתי את הדף מהר לפני שמישהו יבחין בכך.

הטלפון צלצל. אבא הסתכל על השעון והתחיל להזדרז, "אני מגיע בעוד שעה וחצי", אמר אבא והוסיף עוד כמה מילים שלא הצלחתי להבין. לפעמים אבא מדבר במושגים שגם אמא לא מבינה. אבא סיפר לאמא את תוכן השיחה וכעת פניה העצובות התחלפו במודאגות.

אבא חיבק אותי, רציתי להגיד לו עוד כמה מילים אבל הצלחתי לחייך רק חצי חיוך נבוך. קיבלתי גם נשיקה על המצח.

אבא ליטף את וופל, הכלב שקשקש בזנבו כאילו לא מבין שאבא נוסע לכמה ימים. אמא סיימה להכין את תיק האוכל, חיבוק אחרון והדלת נסגרה. אז החלטתי, במקום סיפור אכתוב מכתב, מכתב מבת לאבא. כי ככה זה שהגעגוע מגיע כל שבוע.

הגיע יום ראשון, בית ספר, כולם בהפסקה משחקים, זורקים כדורים, שרים שירים, אבל אצלי בלב זה רק אני ואבא. הוצאתי את הדף המקופל מהכיס, נו אתם זוכרים? שקיפלתי בשישי בבוקר כשאבא נסע, התחלתי לכתוב, מתאפקת לא לבכות, רק ככה הזמן יעבור.

אבא

עברו כבר יומיים ואני מתגעגעת,

לאבא שעוזר בשיעורים, לוקח לטיולים,

לאבא שתמיד מבין אותי.

בשבוע שעבר שבכיתי אבא הראשון שחיבק אותי.

קר לך? אכלת מהעוגיות?

לא הספקתי לתת לך את הפתק אז החלפתי אותו במכתב.

שמעתי מאמא שהשגת מפזר חום וישנת על מזרון,

את המיטה נתת לחבר.

אוהבת אותך אבא, אתה עדין חסר.

אגם.

צלצול. ילדים רצים לכיתה, צוחקים, שמחים, הם לא באמת מבינים מה עובר עלינו על הילדים המתגעגעים. כי כשאבא לא כאן, כל רעם נשמע מפחיד יותר, כל ברק מאיר באור חזק יותר.

המורה אומרת עכשיו כמה מילים שלא הבנתי, שיעור גרוע.

כי מדקה לדקה הוא רק גובר, נו אתם יודעים- הגעגוע.

מעניין אם עוד מישהו כאן בכיתה מרגיש כמוני?.

הסיפור הזה שלי הוא קצת שונה, אתם מבינים?

רציתי לכתוב סיפור על נסיכות ויצא לי סיפור על החיים.

המורה פתאום עצרה ושאלה אותי: "אגם מה שם בסיפור שלך כתוב?" ואני חייכתי קצת והרגשתי מבוכה כי הסיפור שלי שונה מכל סיפור אגדה. עניתי לה "סליחה המורה לא שמעתי את השאלה" וחייכתי, אבא אומר שחיוך פותר כל בעיה.

עכשיו שקט בכיתה, כמו השקט שלפני הסערה שקט שיגמר רק כשאבא יחזור בחזרה. הסיפור הזה הוא סיפור אמיתי, וקרה לי בשבת שעברה.

מוקדש לאבא שלי שבינתיים הספיק לחזור בחזרה עד לפעם הבאה.

הוא גם קרא את הסיפור שלי ואפילו הזיל דמעה.

מוקדש לאבא שלי רס"ב עידן אלטיט שאני הכי אוהבת לנצח ולתמיד!.

"צפייה מסוכנת", אושר מנגסטה, ארלוזורוב אשקלון, - מקום 2 כיתה ה'

בוקר שמחת תורה, חופש, תכננתי לקום מאוחר כמו שאני תמיד אוהב לעשות ביום חופש אך, בשש וחצי בבוקר קמתי בבהלה לקולות אזעקה שלא פסקו.  אני והוריי מסתכלים אחד על השני, הוריי נראו די רגועים והיו בטוחים שזו אזעקת שווא, האמת, שאימי מטבעה אדם רגוע בדרך כלל, שמה יירוס, המורה שלי תמיד אומרת לי שזכיתי באמא מהאגדות, והיא באמת צודקת.

אמא, תמיד אכפתית, רגישה, אני נהנה להיות בחברתה. היא מצחיקה אותי ותמיד דואגת לכולנו בבית, היא מבשלת אוכל הכי טעים בעולם ואני אוהב אותה מאוד. שנשמעו האזעקות אחותי הקטנה, בת 4 נבהלה והתחילה לבכות, אימי ניגשה אליה וכולנו ביחד ניסינו להרגיע אותה.

לאחר שהאזעקות נשמעו שוב ושוב אבי הדליק את הטלוויזיה, למרות שהיתה שעה מוקדמת שידרו חדשות, הכותרת הייתה "מתקפת פתע של חמאס". כל היום היינו מול החדשות, אני זוכר שהיה שקט בין כולם, הפרצוף של אימי היה עצוב, ככל שעבר היום הבנו את גודל האסון, מספר לא ייאמן של הרוגים, חטופים, אסון גדול. הימים עברו, עברו לאט, המחשבות היו מערערות, כל הזמן פחדתי ששוב תהיה מתקפת פתע כזו על ישראל. כעבור שלושה ימים מתחילת המלחמה עזבנו את ביתנו ועברנו לסבתא כי יש לה ממ"ד.

סבתא הגיעה בעליית "מבצע משה" מאתיופיה, היא איננה מדברת עברית בכלל ולי קשה לתקשר איתה כי אני לא מבין את השפה, היא מנסה קצת לדבר מעט מילים בעברית אבל לא תמיד אני מצליח להבין אותה אבל עדיין היא תמיד יודעת להעניק לי הרבה אהבה וזה מה שחשוב. הבית של סבתא הוא בית מרווח ויש בו מקום לכל משפחתי. אני ישנתי בחדר המוגן יחד עם אחיי.

אחי הגדול סלמון בקיץ יחגוג בר מצווה, יש בינינו קשר טוב, בזמן המבצע נראה שהוא לא פחד מכלום עד שמצבו השתנה. סלמון מאוד אוהב להיות בפלאפון, הוא צופה בטיקטוק ובאתרים נוספים. ערב אחד אחי סלמון היה בחדר בזמן שכולנו ישבנו ביחד בסלון וצפינו בטלוויזיה, פניתי לכיוון החדר לקרוא לו שיישב איתנו, נכנסתי בשקט לחדר וכשראה אותי מיד נבהל וכיבה את הטלפון, שאלתי אותו: "מה אתה עושה כאן? למה אתה לא בא לשבת איתנו בסלון?", סלמון קם ויצא מהחדר ואני חשדתי, נזכרתי בתגובה שהייתה לו כשנכנסתי לחדר, החלטתי שבזמן שסלמון ישאיר את הפלאפון  לבד אני אציץ לו  ואראה במה הוא צופה וכך היה.

חיכיתי בסבלנו שיגיע ערב והוא יכנס למקלחת, בשעה 21:00 שמעתי את אמא קוראת לו: "סלמון, אתה היחיד שלא התקלח, תיכנס לפני שיתחילו שוב אזעקות". שמעתי את אמא וחיכיתי לזמן הפעולה. סלמון נעלם בחדר האמבטיה ואני מיהרתי לחדר, נכנסתי ומיד לקחתי את הפלאפון, פתחתי אותו ונכנסתי לאפליקציות האחרונות שהוא היה בהם, ראיתי "טלגרם" ונזכרתי שבחדשות דיברו על כך שילדים נכנסים לאפליקציה הזו וצופים בתמונות קשות מזמן המלחמה, נכנסתי בחשש וראיתי סרטונים מאוד קשים לצפייה, ראיתי מראה קשה שבו מחבלים רוקדים על גופות של ישראלים, נבהלתי! מיד סגרתי את הפלאפון והלכתי לאמא. לא אמרתי כלום רק הושטתי לה את הפלאפון של סלמון והראתי לה במה הוא צופה. אמא כעסה מאוד, מעולם לא ראיתי אותה כל כך כעוסה, היא בדרך כלל רגועה ולא מתעצבנת עלינו. היא חיכתה בחדר בסבלנות לסלמון וכשהוא נכנס לחדר אמרה לו: "ראיתי בפלאפון במה אתה צופה. אני מאוד כועסת, אתה יודע שאני לא מסכימה לצפות בסרטונים כל כך קשים זה עלול לעשות לך טראומה וחרדות, אני מבקשת ממך מיד למחוק את האפליקציה ולא להוריד אותה שוב!"

סלמון בתגובה לאמא אמר: "אמא, זה לא מפחיד אותי, אני לא מבין על מה את מדברת, איזה טראומות יכולות להיות לי?" סלמון התווכח איתה אך זה לא עזר לו, כשאמא מחליטה משהו אי אפשר להתווכח איתה ועם השנים אני מבין שאמא תמיד צודקת וגם הפעם היא צדקה. ככל שהימים עברו נראה כי סלמון השתנה, הוא החל להסתגר בחדר, התבודד ולא דיבר על מה שעובר עליו.

אמא לא עזבה אותו, היא ניסתה כל הזמן לדבר איתו ולא התייאשה עד שהודה בפניה:  "קשה לי, אני צריך עזרה, אני כל הזמן  נזכר בסרטונים הזוועתיים שצפיתי  בהם והם לא נותנים לי מנוח". אמא חיבקה אותו חזק, עודדה אותו עם הרבה שיחות נפש, אמרתי לכם שאמא שלי רגישה והיא באמת כזאת, היא כל כך עזרה לאחי וככל שהימים עברו הוא התחיל לחזור לעצמו. למדתי מהמקרה של אחי שלא כדאי לצפות בסרטונים ברשת שלא יועדים לילדים וחשוב להקשיב לעצות המבוגרים ובעיקר לעצות של אמא כי אני אומר לכם: "אין כמו אמא בעולם".

סיפורו של גיבור, עידו רוט, בי"ס גמלא – קצרין, מקום שלישי כיתה ה'

שמי עידו ואני גר בקצרין, אי שם ברמת הגולן. "אתם מכירים?!"

אני רוצה לספר לכם על הקשר שלי ושל בן דודי, עומרי.

עומרי ואני היינו בקשר כל כך טוב. עד שלפעמים חרג מקשר משפחתי, היינו חברים טובים שחלקנו משחקים רבים במגרשי הכדור-רגל.

עומרי היה גדול ממני בהרבה שנים, אני בכיתה ה' ועומרי אחרי צבא.

אני זוכר את השיחות שלנו, את הסיפורים המצחיקים שכל כך הצחיקו אותי, את החיוך המתוח על פניו. גם כשאני נזכר בסיפורים אני מעלה חיוך על פניי ומדמיין אותו צוחק.

הכל התחיל להשתנות בשבעה באוקטובר. עומרי קיבל טלפון, ובצד השני מפקד היחידה שלו אמר: "עומרי פרצה מלחמה, תגיע במהירות לנקודת האיסוף המתבקשת להגעה!".

כאשר הוא קיבל את ההודעה הוא כל כך רצה להתייצב בזמן, אך היתה בעיה! אתם בטח שואלים מה הבעיה.

עומרי ישן במרכז הארץ עם בת זוגתו והיה רחוק מבית הוריו שגרים בקצרין. כדי להתגייס היה חייב לקחת את המדים שלו מביתו. "אתם יודעים כמה זה רחוק ממרכז הארץ לקצרין? הרבה זמן!"

הוא כל כך רצה להגיע לנקודת האיסוף בזמן ולא ידע מה לעשות. האם לנסוע לקצרין ולהביא את המדים שלו או להגיע במהירות לגדוד?

עומרי נסע מיד לנקודת האיסוף ואביו הביא לו את המדים והציוד, ואימו שלחה לו קופסת עוגיות שהייתה לה במזווה לנחמה.

עומרי כתב בקבוצה המשפחתית: "משפחה יקרה זוהי תחילתה של מלחמה"...!

שאלתי את אימי: "היכן עומרי?" ואמא ענתה לי: "עומרי וצוות הטנק שלו התבקשו להגיע לשתף פעולה בלחימה בצפון רצועת עזה, עם גדוד 13 של חטיבת גולני."

ועוד הוסיפה אמא, "הוא גיבור ולא מפחד, הוא נחוש לנצח בלחימה."

חודש אחרי גיוסו למילואים הוא נפצע בכף רגלו, אבל למזלו זו הייתה פציעה יחסית קלה. "אתם יודעים? אני אפילו לא ידעתי על כך!"

גם אחרי פציעתו החליט להמשיך בשירות המילואים שלו.

היו לי כל כך הרבה שאלות שלא ידעתי על עומרי. מה הוא עשה בשירותו הצבאי? האם היה שיריונר, צנחן או אולי אפילו גולנצ'יק?

ככל שחלפו הימים, הגיעו ידיעות על המלחמה, שהטילו צל על חיינו השלווים. הרגשתי תחושת אי נוחות שגדלה בתוכי, תחושה שלא יכולתי להתנער ממנה. בניסיון להתמודד עם רגשותיי, פניתי לכתיבה, ופתחתי יומן כדי לתעד את המחשבות והרגשות שלי בזמנים סוערים אלו ולשאול את עומרי שאלות.

מה מצבו? האם הוא מפוחד בגלל המלחמה? לא ידעתי כלום על מה שקורה איתו וכל- כך התגעגעתי אליו.

וכך כתבתי ביומני:

"חלפו ימים מאז שדיברנו או נפגשנו בפעם האחרונה, והשקט מחריש אוזניים. אני צופה בחדשות בדאגה, בתקווה לכל מילה על שלומך. אני מתגעגע לשיחות שלנו ולצחוק. איפה אתה, בן דוד? אתה בסדר? אנא חזור אלינו בהקדם, מתגעגע."

ידעתי שהוא בטוב, אך היה חשוב לי לכתוב כל יום ביומן!

"אני מוצא את עצמי בוהה במגרש הכדורגל הריק בו נהגנו לשחק. הימים מרגישים ארוכים יותר בלעדיך, ולבי כואב מדאגה. תישאר חזק ונחוש לנצח. אני רוצה להגיד לך שכולנו מחכים לשובך בשלום."

היום זה נר ראשון של חג החנוכה, חג שהיה אמור להיות כולו אור ושמחה, כשהתכנסנו סביב החנוכייה כדי לחגוג את הלילה הראשון אז הגיעה הבשורה האיומה - עומרי נפל בקרב.

במקום להבות מרצדות שיביאו חום ותקווה, נתקלנו בחדשות המצמררות על הנפילה שלך. איך חושך יכול להאפיל על זמן שנועד לשמחה? איך נוכל למצוא אור בעיצומו של ייאוש כזה? אפילו הלהבות של הנרות הטילו צללים שמשקפים את הכבדות שבליבנו. הרוח החגיגית התחלפה בשקט. בעודנו מתמודדים עם המציאות הקשה של אובדן ועם המחשבה שלא אראה אותך יותר, אני כותב ביומני שאלות רבות.

השאלה שהכי עניינה אותי, כיצד הוא נהרג?

באותו ערב מצאתי את האומץ לחלוק את יומני עם אמי, לחשוף את המחשבות שלי, את התחושות שלי והגעגועים שמילאו את דפיו. רציתי שהיא תענה לי על כל השאלות או לפחות חלק מהשאלות שהיו לי לשאול את עומרי.

אימי סיפרה לי, שעומרי נהרג מירי טיל נ"ט, כאשר פיקד על טנק.

לא היה לו זמן להגיב והוא נהרג.

פניתי לאמא ואמרתי לה: "תמיד הוא היה נאמן מחובר לכולם, אהב כדורגל, כדורסל, אהב מוזיקה, אהב לרוץ והיה טוב לב, כך אני רוצה לזכור אותו!"

אימי חיבקה אותי ודמעות הציפו את עיניה.

ההלוויה הייתה מאוד מכובדת, לוויה צבאית. הגיעו מאות אנשים מכל הארץ.

כתבתי לו הספד. קולי היה יציב בזמן שקראתי את ההספד שכתבתי עבורו :"עומרי בן דוד יקר שלי, תמיד היית הגיבור של המשפחה. כשאני משחק כדורסל יש את היד הזורקת והיד התומכת, ואתה היית היד התומכת שלי. תמיד אמרת שאני אוראל ורוי[בני הדודים שלי] דור ההמשך של המשפחה. תמיד אבל תמיד תזכור שאני אוהב אותך לנצח"

עומרי  ז"ל היה גיבור בן לשלומי ושירלי ואח לגל ומעיין.

אני חותם את יומני במשפט: "זהו סיפורו של גיבור בן דודי היקר עומרי רוט".

"פעמיים נס" נטע-לי גלילי, בית ספר אופק, בני עי"ש - מקום שלישי כיתה ה

היי, שמי נטע- לי ואני בת 11 ואני גרה בבני עייש. עד לפני שנתיים גרתי בקיבוץ כפר עזה ומשם יש לי זיכרונות מדהימים. עברנו לבני עייש ובניתי לי כאן חיים טובים לא פחות אך תמיד התגעגעתי וזכרתי את חברי וחיי בקיבוץ.

הגורל הפגיש אותי עם הקיבוץ האהוב שלי ביום שבת בשבעה באוקטובר. במדינת ישראל פרצה מלחמה. ולאמי פרצה המלחמה הפרטית שלה.

ביום שישי שלפני אכלנו ארוחת ערב משפחתית רגילה לחלוטין אצל סבתא וסבא, ואמא סיפרה בהתרגשות שהיא הולכת למסיבה. לא דאגתי כל כך מפני שאמי אוהבת לרקוד וליהנות עם החברים שלה. שמחת תורה זה חג שמח ושמחתי בשבילה.

אני נסעתי לישון אצל דודה שלי, אנה. אני וליה, הבת של אנה, נהנינו יחד כל הערב, צחקנו,

שיחקנו, רקדנו עד שרדמנו מעייפות יחד במיטה. ליה הקטנה אוהבת לישון יחד איתי, כשהיא

מתעוררת בלילה היא תמיד בודקת שאני עדיין נמצאת לידה וכשרואה אותי, נרגעת וחוזרת לישון כך היה גם הלילה הזה, רגיל, רגוע ושמח. שום דבר לא הכין אותנו לבוקר הקשה שעומד להגיע.

בסביבות שש בבוקר התעוררנו כולנו לקול אזעקות ארוכות וחזקות. בבהלה גדולה תפסתי את ליה ביד ורצתי איתה לממ"ד. כולנו היינו מבוהלים, ליה בכתה מאוד, וגם אנה ובעלה עם התינוק הקטן פחדו. גם אני חששתי, אבל כשראיתי שליה פוחדת יותר, רציתי לתת לה ביטחון ושקט אז דיברתי אליה: "ליה, מתוקה שלי, הכל בסדר, אני כאן איתך ולא הולכת לשום מקום. נכון כשאת קמה בלילה ורואה אותי לידך את נרגעת? אז בדיוק ככה, תסתכלי עליי, תנשמי, אני איתך". ראיתי שזה עובד אז מייד התפניתי וחייגתי לאמא שלי.

אמא ענתה מהר. עכשיו כשאני חושבת על זה, זה די מוזר, אמא בדרך כלל לא שומעת את הטלפון כשהיא במקום רועש עם מוזיקה, ולוקח לה זמן לענות. היא ענתה אחרי צלצול אחד. אמרתי לה במהירות: "אמא יש לנו המון אזעקות! מה איתך? אצלך גם יש אזעקות?" ," לא, מתוקה שלי, אצלינו שקט. אני בצפון, כאן הכל רגוע אין לך מה לדאוג. מה שלומך? איך את?" שאלה אמא.

"אני כאן עם ליה ואני עוזרת לה להרגע", דיברתי בביטחון מלא כדי שאמא לא תרגיש עד כמה אני מבוהלת בעצמי.

שמעתי בקול של אמא כמה היא גאה בי, שאני בוגרת ואחראית ומצליחה להתמודד עם החרדות שלי ואפילו עוזרת להרגיע את הסובבים אותי.

שאלתי את אמא: "אני יכולה להתקשר אלייך שוב?" אמא ענתה: "בטח תתקשרי מתי שאת רוצה אהבה שלי".

מה שלא ידעתי זה שכשברגע שניתקתי, אמא כבר החלה את המנוסה שלה מפסטיבל הנובה. אמא שמכירה היטב את אזור העוטף הקפיצה את כל החברים שלה והתחננה שכולם יעלו לרכבים.

וייסעו הביתה כי זה לא מטח טילים רגיל. אמא צעקה להם: "רוצו לרכבים, צריך לברוח מכאן, אנחנו חשופים כאן!" אמא וידידה מאיר עלו לאוטו במהירות למרות הקושי של מאיר ללכת מהר כי יש לו פציעה ישנה ברגל.

אמא ביקשה ממאיר, שנהג, להגביר את המוזיקה ברדיו בגלל הבומים החזקים. מאיר הציע לאמא לעצור כמה פעמים במיגונית אבל אמא שלי רק רצתה שימשיך לנסוע מה שבסופו של דבר הציל את החיים שלה ושלו....

בינתיים בגדרה פתחנו טלויזיה כדי להתעדכן במה שקורה. מה שראיתי הפחיד אותי מאוד.

ראיתי את פניה של חברתי הטובה עופרי ברודץ' כשהיא נחטפת מביתה עם משפחתה, לעזה חברתי הטובה חטופה בעזה עם שני אחיה הקטנים ואמה???

חברים שלי הופכים לסמל מלחמה? איזה מין עולם זה? שאלתי את עצמי שוב ושוב .

למה זה קורה לה? עופרי שלי, היא ילדה עדינה ונחמדה, חברה מדהימה ומצחיקה, על מה ולמה לקחו אותה? כל השאלות האלה הסתובבו בראשי בלי הפסקה.

קשה לי להסביר במילים מה הרגשתי באותו רגע. תארו לעצמכם שהחברה הטובה שלכם נחטפת על ידי מחבלים למקום נוראי באמצע מלחמה! דאגתי לה כל כך ורציתי לשתף את אמא שלי

בחדשות הקשות אבל אמא לא ענתה לי.

רק לאחר שלושה ימים של דאגה וחרדה נסעתי לפגוש את אמא: ברגע שראיתי אותה רצתי אליה, חיבקתי אותה חזק ובלילה ישנו יחד.

הסתבר לנו שלחברים טובים של אמא המזל לא שיחק כמו לאמא שלי.

למשמע הבשורה אמא כל כך בכתה, הרגשתי שהיא איבדה את התקווה האחרונה שהייתה לה. בכיתי איתה ואמרתי לה" אמא שלי, אל תדאגי, איציק שומר עליך מלמעלה ואת תמשיכי לרקוד בשבילו".

מאז חברתי עופרי חזרה במסגרת השבת החטופים.

אני שומרת מאוד על אמא שלי שעדיין לא חזרה לעצמה והיא עדיין מעכלת את הנס שקרה לה. זהו הנס השני שקרה לאמא ולי. הראשון היה כשעזבנו את כפר עזה ולא חווינו את הדברים הקשים שהיו שם בשבעה באוקטובר.

אנחנו מתפללות כל יום לשלומם של חברינו החטופים עדיין בעזה ושיגיע כבר השלום עלינו ועל כל ישראל.