ישראל לוקחת חלק במערכה נגד עצמה

בינואר 1946 הוצא להורג בבריטניה ויליאם ג'ויס, מי שכונה בלעג "הלורד האו האו". ג'ויס הועמד לדין ונמצא אשם בבגידה, אחרי שברח לגרמניה ושידר משם שידורי הזדהות עם העמדות של היטלר ושות'. בשידור האחרון שלו התלונן ג'ויס על התגובה הבלתי מידתית של בנות הברית כלפי גרמניה ואזרחיה, כמה מוכר. אבל הדמוקרטיה הבריטית לא הסתפקה בבלתי מידתיות מובהקת כלפי האויב, בין היתר במחיקת ערים שלמות בגרמניה, והיא רדפה את מי שתמך בעמדות האויב וראתה בו בוגד שדינו תלייה.   

ואילו אצלנו התקיימו גם השבוע, תוך כדי המלחמה, הפגנות של אזרחים במטרה לסייע למערכה של חמאס נגדנו. הם קראו להפסקה מיידית של המלחמה והאשימו את ישראל בביצוע רצח עם, בטבח, בהרעבה ובגירוש. תאי חד"ש ודומיהם באוניברסיטאות יצאו "נגד הטבח המתמשך בעם הפלשתיני בעזה ובצל המשך מלחמת הזוועה". התארגנות מרצים יהודים וערבים הטיפה "לעמוד איתנים מול מעשי הזוועה שמתרחשים בעזה".

הקריאות האלו הצטרפו לגילויי הזדהות עם מעשי חמאס. למשל של סטודנטים ערבים במכללת דוד ילין בירושלים, שכינו את חיילי צה"ל "רוצחי ילדים ברברים", ציירו לב וכתבו "אללה אכבר" לצד תמונה של נוחבה. הם גם כינו "שקרנית" את מייה שם, שהעידה על מעשי ההתעללות המינית שעברה בעזה אחרי שנחטפה. וכמובן לא ניתן לשכוח את נדירה שלהוב קיבורקיאן, המרצה מהאוניברסיטה העברית שהכחישה את הטבח בעוטף, האשימה אותנו בכך שאנחנו "מכונת הרג" וקראה להעניש, אם לא לחסל, את מדינת ישראל.

לכל אלו יש להוסיף את הישראלים שלוקחים חלק במערכה נגדנו באו"ם ובהאג. למשל חבר הכנסת עופר כסיף, שהביע תמיכה בתלונה של דרום אפריקה בהאג וגם טען שישראל מבצעת "טיהור אתני" ו"רצח עם ממש". כמוהו גורמי שמאל קיצוני מקומיים, המכונים ארגוני זכויות אדם, שהזדהו עם הטענות שישראל מבצעת ג'נוסייד ותמכו במהלכים נגדה.

בין הלורד האו האו להאג

מה ההבדל בין כל אלו לבין הלורד האו האו, שנמצא אשם בבגידה ונידון למוות? סעיף 99 לחוק העונשין הישראלי אוסר על "סיוע לאויב במלחמה", וקובע "מיתה או מאסר עולם" למי "שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייע לכך". שלא לדבר על סעיף 103 לחוק העונשין, שאוסר על "תעמולה תבוסנית" אשר מפיצה בשעת לחימה ידיעות "שיש בהן כדי לערער את רוח חיילי ישראל ותושביה בעמידתם בפני האויב".

הלחץ לעצור את המלחמה, שמופעל מהארץ, מניו יורק ומהאג, במטרה לסייע לחמאס לשרוד, חייב להיבחן לאור סעיפי החוק האלו. בין היתר, ההצטרפות לעלילות הכזב של האויב, והאשמת קורבנות 7 באוקטובר במעשי זוועה תוך עיוות, שקר והיפוך מוסרי. המטרה - לקשור לנו את הידיים ולסייע לאויב, תוך היאחזות בחופש הביטוי.

אבל חופש הביטוי אינו מושג מוחלט. לכן ב־1965 אסר ביהמ"ש העליון על רשימה שביקשה לבטל את האופי הציוני של המדינה לרוץ לכנסת, בפסק דין המכונה "ירדור". השופטים כתבו כי כמו שאדם "אינו חייב להסכים לכך שיהרגוהו, כך גם מדינה אינה חייבת להסכים שיחסלוה וימחקוה מן המפה", באמצעות המערכת הדמוקרטית שלה עצמה. אבל מאז שדור השופטים ההוא ירד מהכס, לקינו במחלה כרונית קשה - משפטית, ערכית ופוליטית. בין היתר טושטשה לחלוטין האבחנה בין מחאה לגיטימית לבגידה, בין אזרחים וידידים לבין אויבים, בין מותר ואסור בדמוקרטיה ובמלחמה.

הבעיה מתחילה בלגיטימציה שניתנת באקדמיה, באולפני הטלוויזיה ובמיוחד במערכת המשפט, למי שקודחים חור בתחתית הספינה המשותפת שלנו. זה הגיע לאבסורד כאשר בג"ץ דן בעתירה שהגישו מחבלים מורשעים שהתבצרו בכנסיית המולד. זה נמשך באיסור להרוס בתי מחבלים או לגרש אותם. זה הגיע לשיא כשרשימות שחרטו על דגלן להרוס את ישראל הציונית הורשו לכהן בכנסת, בניגוד ללשון החוק ולכוונת המחוקקים.

עכשיו ממציאים נגדנו עלילות כזב שנועדו לגזוז את מחלפות ראשנו ולהכניע אותנו. מייחסים לנו הרעבה מכוונת של העזתים וביצוע רצח עם, כאשר האמת הפוכה - לא היתה מדינה בעולם, אי פעם, שנהגה כמונו. אין מי שהאכיל את אויביו כמונו ועושה הכל כדי לפגוע רק בחיילי האויב, למרות שאלו מסתתרים בכוונה בתוך מתקנים וקהל אזרחי.

מכאן, מי שמאשים אותנו בהרעבה ובג'נוסייד הופך את המציאות והמוסר מתוך כוונה לפגוע במדינה ובמעשה הציוני כולו. כך גם מי שתומך ומסייע לגופים המכונים בתי דין בהאג, שנחלצו להושיע את האויב מידנו. משום מה, למרות שכל אלו פועלים לכאורה בניגוד לסעיפי החוק, אנחנו לא מגיבים. מדובר בבלבול מוסרי ובשיתוק אופרטיבי המהווה חלק מהקונספציה ההרסנית של 7 באוקטובר. גם אותו הגיע הזמן להשליך לפח הזבל ההיסטורי כי חייבים להתנהג כמו אומה חפצת חיים, למשל כמו בריטניה בעידן מלחמת העולם השנייה.

שתיקת שחיתות הדיינים

הארץ סוערת, בצדק, לנוכח התחקיר של ערוץ 13 בנוגע למתרחש בממלכת הרמזורים של מירי רגב. הכותרות רועשות, גם בצדק, אל מול חקירת השופט איתן אורנשטיין ועו"ד אפי נוה בחשד לסירחון סביב מינוי נשיא ביהמ"ש המחוזי בתל אביב. אבל משום מה השערורייה הגדולה מכולן, הנוגעת למינוי עשרות דיינים בבתי הדין הרבניים, כמו גם הרבנים הראשיים, דווקא מבין משפחות דרעי ויוסף, לא באמת תופסת את הכותרות.

באחרונה פורסמו ידיעות, והשבוע הוגשה עתירה לבג"ץ, בנוגע לדיל שעומד להתממש למינוי עשרות מבני המשפחה והמקורבים של אריה דרעי, צאצאי הרב יוסף ומשפחת לאו, כשופטים־דיינים בערכאות של מדינת ישראל. הכל ללא כישורים וניסיון מתאימים, ללא הליכים ראויים, רק בגלל הקרבה לבוסים ולמשפחה. מדובר, לכאורה, בתמצית השחיתות המוסדית, שעלילות רגב ונוה, אם יתבררו כנכונות, הן משחקי פעוטות לעומתה. והנה, העיתונות והציבוריות הישראלית לא מתרגשת במיוחד.

הסיבה כפולה - העובדה שמדובר בדיינים ורבנים, שלכאורה עוסקים במה שמעניין רק את הדוסים, וכן - גם העובדה ששני צידי התקשורת המגויסת, השמאלי והימני, לא רוצים לפגוע יותר מדי באריה דרעי ובעסקני החרדים. אלה כמו אלה רוצים לשמר את דרעי ושות' לצורכי עסקאות פוליטיות אפלות בעתיד. מדובר בכשל מוסרי קיצוני וטעות פטלית. הדיינים עוסקים במה שמגיע לכולנו, בין היתר תיקי גירושין, עיזבונות והקדשות, כאשר דמות רבני המדינה ודייניה משפיעה על ההוויה הציבורית כולה. לכן מהלך המינויים חייב להיעצר מיידית ולהיחקר. חייבים להחיל עליו בדיוק אותם פרמטרים של מינוי השופטים ובכירי פקידי המדינה. ואת המושחתים שמנצלים את כוחם כדי לעצב את השירות הציבורי לפי האינטרס שלהם צריך לבער מהארץ. גם אם הם עוטים אצטלה של קדושה וייתכן שיכריעו את גורל הקואליציה העתידית.