את המראה ההוא בבוקרו של 8 באוקטובר אני מתקשה למחוק. מיניבוס עמד דומם בתחנת אוטובוס במרכז שדרות, מסביבו היו פזורים מאות תרמילי כדורים, ולצידם כתמי דם עצומים שהסגירו את ממדי הזוועה. 13 מטיילים מבוגרים נטבחו באותה זירה 24 שעות קודם לכן.
תיעוד חדש: מחבלי חמאס בתוך שדרות
"תראה את סימני הכדורים שעל הקיר", אמר אלכסנדר פורמן, שהגיע השבוע לאותה תחנת אוטובוס בדרכו לעבודה. "המחבלים עשו סיבוב בכיכר, עצרו כאן וירו בלי הבחנה. הכרתי אישית את זינה ביילין שנרצחה. בכל פעם שאני עומד פה אני נזכר בה ועדיין לא מבין איך רוצחים נכנסים למדינה שכנה ויורים חופשי. איך מגיעים לכזו קטסטרופה? חייבים לסיים בתוך עזה את העבודה. לגמרי, עד הסוף, לא לוותר, אחרת לא יהיו לנו פה חיים. צריך לעשות את מה שפוטין עשה בצ'צ'ניה. היה בלגן וכעת יש שם שקט".
כאילו חרב העולם
תחנת האוטובוס עוד ניצבת ברחוב מנחם בגין, מטרים מאותם בנייני רכבת שמהם צולמו באותה שבת טנדרי הטויוטה הראשונים שהגיעו מעזה וסימלו את תחילת הזוועה. במשך חודשים רבים התפנו תושבי השכונה למקומות קצת יותר בטוחים, אבל כעת הם חוזרים. חלקם התפתו לשוב בגלל מענק ההסתגלות שהמדינה הבטיחה.
"משפחה כמו שלנו, עם ארבעה ילדים, היתה יכולה לקבל יותר מ־60 אלף שקל", הסביר מור ביטון, תושב המקום. "יש כאן אנשים קשי יום שלקחו את המענק, חלק כבר מצטערים. אנחנו, למשל, חזרנו בחצי קלאץ', כי מה יעזור הכסף עם הצלקות של הילדים, שלי ושל אשתי? כשאשתי נוהגת בשדרות - זה כאילו שמישהו כל הזמן רודף אחריה".
ספיר, אשתו של מור: "אם בעלי והילדים לא היו קשורים למקום, מזמן הייתי עוברת. היינו תקופה במלון בים המלח, וכשהייתי מתרחקת קצת ומגיעה לערד, הרגשתי מהלחץ שהעולם חרב. ים המלח נתן לי שקט. פה? עזוב את מה שקורה בעזה, לא יקרה מצב שהבן שלי יישאר לבדו בבית. אני צריכה לחיות בפחד בעיר שלי?!"
חושדים בכל פרצוף זר
החשש נמצא בכל מקום. עדי ביתן (29), שהמתינה השבוע לאוטובוס בדרכה לעבודה במרכז, סיפרה שכל צליל מזכיר לה אזעקת צבע אדום, וכשאופנוען משחרר קולות רועמים מהאגזוז היא משוכנעת שהירי חזר העירה: "אי אפשר להדחיק את מה שקרה כאן", היא אומרת.
לפני חצי שנה פגשתי את יצחק שטרית, שדירתו ממוקמת מול תחנת המשטרה של שדרות, שם התחולל אחד הקרבות הקשים. בתחילת פברואר שטרית חזר הביתה יחד עם אשתו, אסתר, מאחר שהעבודה במפעל "עוף־קור" חזרה לפעילות. הבית נשאר, תחנת המשטרה כבר לא.
"אם לא היתה עבודה, לא הייתי חוזר. לא היה חסר הרבה שאשתי ואני נמות באותה שבת. המחבלים כבר דפקו על דלתות הבניין שלנו", סיפר שטרית השבוע. "תחשוב שאתה חוזר ואין תחנה שכל כך היית רגיל אליה, חושך בעיניים", הוא הצביע על הרחבה הריקה שבה עמדה תחנת המשטרה. "השוטרים היו כמו אחים שלי. בא לי לבכות, באלוהים".
אסתר מבקשת להוסיף: "נלחמתי עם יצחק כדי לחזור, וכעת אני מצטערת. חשבתי שנשוב לחיינו הרגילים, אבל אפילו לקופת חולים קשה לי לצאת כעת. התמונות כל הזמן חוזרות. אני מדמיינת את גופות המחבלים ששכבו על הכביש ואיך מחלצים את השוטרים. אנחנו גרים בדירת קרקע, והכל אצלנו היה במשך שנים פתוח לרווחה. הרגשתי הכי בטוחה בגלל שגרתי מול תחנת משטרה".
יצחק בדיוק היה בדרכו לסדר את אחד החלונות שנפגעו באותה שבת. איש חייכן שאפילו צחוקו לא מצליח לגרש את המחנק. "המצב לא ישתפר", הוא משוכנע. "עברתי מלחמות, אני יודע מה זה להילחם. מה חטיבה אחת בעזה יכולה לעשות כעת? כבר ביומיים הראשונים, כשהעולם עוד היה איתנו, היינו צריכים למחוק את הרצועה. תאמין לי שעכשיו אני חולם על מלחמת עולם שלישית, ממש בקרוב. זה גם כתוב בתורה ובגמרא - גוג ומגוג".
לפני חצי שנה פגשתי באותו בניין את אלישע דהן, שסיפר כי בשבת ההיא, כשראה שהעזרה הצבאית מתמהמהת, לקח מהמטבח שני סכינים ואמר שלפחות הוא יהיה מוכן לקרב. השבוע עמד אלישע מחוץ לביתו וסיפר שבחודשים שעברו מאז הוא כמעט שלא עזב את שדרות.
"אין סיבה לעזוב", הסביר דהן. "אני פה מ־1956, עוד כשגרנו בפחונים. שורשיי עמוקים, אבל אם עד לא מזמן הכל היה בטוח והיתה אחוות תושבים, כיום אתה חושד בכל פרצוף לא מוכר. מה שמשרה הרגשה קצת יותר טובה זו העובדה שהחברים והשכנים חזרו לאזור. בחלומות השחורים לא חשבנו שיקרה דבר שכזה".
"חוו את הזוועה"
אלי סבג, שכנו, חי בשדרות 60 שנה, וגם עבורו לא היתה שאלה אם להישאר או לארוז. "אם נעזוב, יעזבו גם הקיבוצים ויברחו מאשקלון - והערבים ייכנסו", הוא משוכנע, "זה יהיה הפרס הגדול שלהם. לא ניתן להם את התענוג".
ממול, אל רחבת תחנת המשטרה הריקה, הגיע אוטובוס של נשות מילואימניקים שבאו לשמוע סקירה מהרבש"צ (רכז הביטחון השוטף הצבאי) האגדי של העיר, קובי הרוש. אלישע הסתכל ואמר: "המונים מגיעים לבקר, אבל רק תושבי שדרות שחוו את הזוועה יודעים מה באמת היה כאן. ראיתי במו עיניי שוטר נורה למוות, זה מראה שלא יוצא לי מהראש".
הרוש סיים לדבר וענה על שאלות. הוא שימש בתפקיד במשך 22 שנה ועזב לפני כשלוש שנים אחרי שחלה בסרטן הריאות, מחלה קשה שגם ממנה נחלץ. "הייתי כבר עם שלושת רבעי רגל בעולם הבא, אז אם חמאס והסרטן לא הצליחו לסיים איתי, ברוך השם, הכל טוב".
הרוש לא איבד תקווה לגבי היישוב, הנמצא בתהליכי שיקום. "אני נחשב לרמבו המקומי, וגם אני מסתובב בלילות ומסתכל שמאלה וימינה", חייך. "תמיד שואלים למה אני נשאר. אז יש שתי אפשרויות: או שאני פסיכי, או שיש בנו, התושבים, קצת ציונות - ואני נוטה להיצמד לציונות. הרי יש כאן וילות בשישה מיליון שקלים, שמהמרפסת שלהן רואים את בית חאנון ובעליהן עדיין נשארים. תושבי שדרות אנשים חזקים, וגם לאן ילכו, שנצטופף כולנו במרכז ונחכה לפינוי? אנחנו נשארים, ותראה שהעיר עוד תתפתח ותשגשג".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו