מדינת ישראל נמצאת ברגע היסטורי. אנו בעיצומו של אירוע בקנה מידה תנ"כי בתולדות העם היהודי. הטבח המחריד ב־7 באוקטובר הוכיח לנו שוב, למי שהיו צריכים הוכחות נוספות, כי אויבינו רוצים להשמידנו בכל דרך.
הם לא הסתירו זאת לרגע, להפך, הם אמרו זאת מעל כל במה ובכל ספר לימוד. אבל אנחנו לא רצינו להאמין, סירבנו לשמוע, פנטזנו על מזרח תיכון חדש, על סינגפור עזתית, עד שדמם של רבים מאיתנו, שכל חטאם הוא היותם יהודים, הציף את עוטף עזה. עד שכבוד נשותינו טומא על ידי הרוצחים בני הבליעל.
כן, הרגו אותנו כי אנו יהודים. כך היה ב-2,500 השנים האחרונות וכך, לצערי, ינסו גם באלפיים השנים הבאות. עם זאת, חובה להבהיר כי יהודי הוא לא רק מי ששומר מצוות. לשואלים אם כך מיהו יהודי אענה כי כל מי שחמאס רצח כנראה ענה על הקריטריונים.
וזעם, זעם עצום
מאותו יום מר ונמהר מתהלך העם היהודי כשבליבו ובנפשו תחושות קשות, ובהן גם בושה וזעם. בושה על המחדל העצום, על ההשפלה שבעינויים שעברו הנרצחים, על הקלות שבה נחטפו מאות תינוקות, נשים, גברים ואנשים מבוגרים. בושה על הדרך שבה פרצו את כל מערכות ההגנה שלנו, על אי הגעת הצבא בזמן להגנת היישובים, על חוסר המוכנות ועל הזלזול במודיעין הבסיסי.
וזעם, זעם עצום על רוצחי התינוקות השפלים, האנסים הסדיסטים, החוטפים והבוזזים, שעימם נבוא חשבון. עד האחרון שבהם.
אני זועם גם על עצמנו. מה עשינו בתוכנו שאויבינו העזו לטבוח בנו ללא רחם?
את חמת הזעם הזו יש להמיר לפעולות, אחרת ליבנו האישי והלאומי יתפוצץ. ראשית, יש להפוך אותה למלחמה נחושה, קטלנית ומתוחכמת מול חמאס. חובה עלינו לנצח באופן ברור ומוחלט.
המשמעות האופרטיבית היא מיטוט שלטון חמאס. להשמיד את יכולותיו הצבאיות על ידי חיסול מרב המחבלים, השמדת המנהרות והאמל"ח ופגיעה מקסימלית בבכירי ארגון הטרור. פעולות אלו יובילו להשבת החטופים - משימה שהיא הכרחית להשלמת הניצחון. לאחר מכן יש לפרז את הרצועה ולייצר מערכת ביטחונית שתאפשר את חזרתם של תושבי העוטף בבטחה לבתיהם.
ניצחון שכזה מחויב לעתידנו. הוא אסטרטגי וקיומי עבור מדינת ישראל, ובה בעת חיוני לאינטרסים הגיאופוליטיים שלנו ושל המדינות המתונות במזה"ת. ניצחון זה יהווה תמרור אזהרה כואב ונחרץ לחיזבאללה, ליו"ש ולגורמים פנימיים בישראל. ניצחון שיבהיר כי אם ינסו לפגוע בנו, זה יהיה גורלם, גורל ארצם ועתיד אזרחיהם.
מבט פנימה
הכיוון השני אשר אליו יש לתרגם את הזעם למעשים הוא פנימה, אל תוך מדינת ישראל ואל תוך החברה בישראל.
ראשית, מתוך דאגה רבה לביטחונה ולעתידה של ישראל ומתוך תחושת אחריות עמוקה לדמות החברה הישראלית, חובה עליונה עלינו לקדם את האחדות הטבועה בעמנו.
להשתמש בכוחה האדיר כדי לשמור על ביטחון מולדת העם היהודי בארצו, ולשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית עם זכויות לכל אזרחיה והמיעוטים שבה. האחדות תאפשר לנו להכריע את אויבינו, לקיים מערכות שלטון תקינות, מקצועיות ומודרניות ולהבטיח תקומה ועתיד בטוח לילדינו לדורי דורות.
בשלב השני יש לטפל בהתמכרות של מדינת ישראל לשקט - שמשמעותו בינוניות. לא לעשות שינויים גדולים, לא לאתגר את המערכות, לצוף בתפקיד, להתפלל שהקדנציה תעבור בשלום ולדלג לתפקיד הבא.
לרוב האנשים זה מצליח, וזה מה שקרה בישראל של השנים האחרונות. מינויים לא ראויים ולא מקצועיים. משרדים מיותרים, החלטות חסרות מעוף וראייה אסטרטגית. טבעה של בינוניות להתפשט ולהדביק כל חלקה טובה, למשל מערכות ממשלתיות, מערכות ציבוריות, מערכות ביטחוניות ועוד - וזה גם טבעה של התמכרות. על כך צריך לומר "עד כאן". אסור שישראל תמשיך לפעול כפי שפעלה ב־6 באוקטובר.
ובסוף, שלב האחריות
כרגע עלינו להתמקד בניצחון בצפון ובדרום, באחדות בעם, בהשבת החטופים ובהחזרת תושבי העוטף והצפון לבתיהם. ברגע הראשון שבו נסיבות הלחימה יאפשרו זאת, נדרוש בקול ברור ונחרץ שכל הנושאים באחריות יקבלו אחריות אישית על כל המשתמע מכך, ושהמנדט יחזור לעם לבחירות, ונכבד את החלטתו. קריאתי ל־150 איש, נבחרי הציבור וראשי מערכות הביטחון, ללכת אל העיר העתיקה בירושלים, לקוד קידה בפני הכותל ואזרחי ישראל, לבקש סליחה ולשים את המפתחות - עדיין תקפה.
כבר עכשיו עלינו לתקן, לשפר. זוהי צוואתם של כל הנופלים והנרצחים. זוהי זעקת ההשכמה הכואבת לאחדות בינינו. זעקה שמתחילה להתנחל בכל הלבבות, שמחברת בינינו בעצב, בשכול, בדם ובגבורה. עלינו לתקן ולשפר עבור הדורות הבאים, אולי אז יסכימו לסלוח לנו במקצת על מה שקרה בדורנו.
תמיד האמנתי בעם ישראל ובמדינת ישראל. גם היום, לאחר שאיבדתי את גיא, בן הזקונים שלנו, אני עדיין אופטימי ומאמין שנפילתו לא הייתה לשווא. אנחנו נקום, ננקום ונקומם את ארצנו מחדש. עם של אריות ולביאות הוא עם שינצח.
הכותב הוא נציב הכבאות לשעבר ואביו של סמ"ר גיא שמחי ז"ל, לוחם בסיירת צנחנים שנפל ב־7 באוקטובר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו