כל שם יהיה חלק מאיתנו לנצח

זהו חורף קשה בעורף, ואלו ימים מרים מעופרת החזית. כל בוקר וערב מביאים בשורה ארורה: עוד ועוד פנים מחייכים חיוך רגעי, מחדשות היום אל הנצח. ומתחת לתמונה שם פרטי, שם משפחה, גיל ודרגה.

מיקום הקרב שבו נפל, שם היישוב שממנו בא, ואליו הוא (כמעט) יחזור, למנוחת עולמים. וכל שם וחיוך הם מהלומה בחזה. קריעת הלב הממאן להאמין שהחיים החיוניים האלו - אינם. ובגרון עולה מחנק עשן הדמעות, הנשמה מתכסה באופל השעה.

ובין אם השם מוכר, או רק כמעט - הרי שהחיים שהיו מוכרים במלואם. הנה הטיול הגדול כמו שלנו, והנה הצילום באותו המקום שבו היינו בשנה שעברה, והנה כל הפרטים הקטנים שכה משותפים לנו ומחברים אותנו לעם - הקבוצה, הלהקה, מוזיקת החיים, הנופים, והחולצה מסוף המסלול עם הכיתוב המצחיק, כל חולצה ועוד תקווה אחת שכבתה.

וגם אם השם לא מוכר לנו כלל, כולם יודעים שאין דרך לברוח מהסטטיסטיקה לנצח. ובפנים כבר מתפשטת הידיעה שבתוך זמן קצר, הקווים המקבילים ייפגשו במעגל החיים. אותו שם אלמוני עד כה, יהיה הבן של, האח של, החבר של, האהוב של, של כל אחת ואחד מאיתנו. 

והלב המרגיש לא יכול לשכוח את הפנים ושמות הנופלים לאורך השעות. והימים אפורים וכחולים מדם המחשבות. וכל המעשים טובעים בצל אלו שאינם, וכל חוויה נושאת עימה את צער זכרם של אלו ששילמו בחייהם כדי שנוכל לעסוק בעיסוקינו הקטנים. שנוכל לחיות את חיינו עם הידיעה שאי שם, למישהי ולמישהו ולכל מישהם עכשיו, חרב עליהם עולמם. והאוויר כבר מתמלא קלישאות, על השתתפות בצער המשפחות, כאילו אפשר להשתתף בצער הפרטי. כאילו שיש איזו נחמה פרטית בצרת הרבים.

לפלס דרך לעתיד

אך צריך לזכור שכל קלישאה נולדה מזרע של אמת, אחרת לא היתה משומשת שוב ושוב ושוב, עד שהיתה נשחקת כליל.

דווקא בשל כך יש לפלס את דרכנו אל העתיד, בבחינת הערכים שעיצבו אותנו בתחילת הדרך, לפני שהאמת הפכה לקלישאה. כדאי לבחון את מגש הכסף של אלתרמן, ושיר הרעות של חיים גורי, שני שירים שמעצבים את הרוח הישראלית זה כמעט שמונה עשורים. שני השירים נכתבו רגע לפני, ואחרי, קום המדינה. ב־1947 וב־1948. וכבר מזמן הפכו לנכסי צאן ברזל, וזכו לפרודיות ולקלישאות. אך הם גם תזכורת מתמדת שהשיח הישראלי על מחיר החיים במהלומות השכול היה ונותר שיח ישראלי פנימי. ולא בשל חוסר הרצון שלנו. את היד לשלום הושטנו הרבה פעמים, לרוב היא הושבה ריקם או גדומה. שכן מעבר לכל הניתוחים הטקטיים, האסטרטגיים, ולהג הדברים באולפנים, בסופו של דבר צריך לזכור שאנו ניצבים אל מול העובדה החותכת ועורפת הראשים - אויבינו הנוכחיים מסרבים להכיר בזכותנו לחיות כאן בכל דרך ובכל צורה שהן. לכן צריך לשוב ולהזכיר, וחשוב לקשור את הסיבה והמסובב: המלחמה הנוכחית היא מלחמת אין ברירה על מלא־מלא. מלא כאב, מלא צער, מלא שכול.  

בכל דור ודור חייב הלב לראות את עצמו כאילו הוא חלק מרעות מגש הכסף והדם של מולדתו

זו מלחמת חורמה במהות הישראליות, ולכן אנו בוחרים לקדש את ערך חיינו הישראליים כאן ועכשיו. והעסקה השטנית היא שגם בימים אלו, שבעים וחמש שנה לאחר קום המדינה, מחיר חיינו כאן הוא אנשים צעירים שמקדישים את מותם למען חיי הכלל.

זה נורא, זה צורב, זה כואב וזה משא כבד ובלתי אפשרי, אבל לכן אנו נושאים את המשא הזה באותה צורה אפורה עקשנית ושותקת, כואבת עד אין קץ וללא בדל נחמה, שכן בכל דור ודור - וגם בדורנו אנו - חייב הלב לראות את עצמו כאילו הוא חלק מרעות מגש הכסף והדם של ביתו, ארצו ומולדתו.