הבית החדש: פונו מנתיב העשרה למלון יערים שבמעלה החמישה
דניאל מסתובבת במלון במבט נוגה. "קשה לי הניתוק מהשגרה, מהחברות ומהבית", היא אומרת. "אני אמורה להיכנס לכיתה י"א בבית ספר במטה יהודה, והן לא יהיו איתי. אני לא אלמד איתן למבחנים וגם לא לבגרויות. קשה לי הניתוק גם מהדברים הפשוטים שהיו, כמו לצחצח שיניים בבית, ללכת לתנועת נוער, להיפגש בערב עם חב רות, ללכת לישון אחת אצל השנייה. אני מתגעגעת לחיים שלפני המלחמה".
יעל: "אנחנו מנסים לנהל כאן שגרה כלשהי. אשל מחלק את הזמן בין המילואים לכיתת הכוננות של נתיב העשרה, ואני בהכנות לק ראת פתיחת שנת הלימודים בדצמבר. הלוואי שהשנה לא תיפתח, אף שאני בדעת מיעוט. סטודנטים נרצחו או במילואים, בעלים של חב רות שלי נחטפו, קולגות נהרגו ובוגרים שכבר לא איתנו. זה לא מצב להתפנות ללימודים. אומרים שפתיחת מכללה משדרת חוסן, אבל הגיע הזמן לא לשדר חוסן ולומר 'לא עוד'. אנחנו גם לא יודעים כמה זמן נישאר כאן. "כל הזמן שואלים אותי איך נחזור לנתיב העשרה, אבל שם הבית שלי, השקעתי בו את *חיי והכיתי שם שורשים. מדינת ישראל תצ טרך לעשות משהו רציני כדי לשכנע אותנו לסמוך עליה, ושאפשר לחזור מבחינת כל התשתיות של החינוך, החברה והביטחון. אני רואה את עצמי בפרגולה היפה, במרפסת, עם בירה ביד וליד החברים הכי טובים שלי. אם זה לא יקרה, אז צריך להוריד את השאלטר. תם הטקס. לא נגור במקום שיפקיר אותנו פעם נוספת. ההנהגה הזו לא ראויה לעם שלנו".
דניאל: "אני רוצה לחזור, זה הבית שלי, אבל אני לא יודעת אם אצליח לישון בחדר שלי, לא אפחד להתקלח בלי שמשהו יקרה, לא אחשוש לרדת מההסעה ולחכות בבית להורים. יודעת שעזה לא תיעלם, ושמחיקת חמאס לא מספיקה. צריך לעשות משהו מס פיק גדול כדי שהילדים בעזה לא יגדלו על שנאת יהודים".
