כשחדרו מחבלי חמאס לכפר עזה בחודש שעבר יצא שחר, אביה של שי לי אביאני, להגן על משפחתו. לאחר ששרדה את התופת אך איבדה אותו, סיפרה שי לי לפרויקט "עדות 710” על היממה וחצי הקשות שעברה ועל הגבורה של אביה, שהציל אותה ועוד עשרות נוספים. לגרסה המקוצרת צפו בסרטון למטה.
"הייתי בקיבוץ, עבדתי בקיבוץ, רציתי אולי להמשיך בעתיד לגור בתל אביב... היה לי תוכניות”.
מראיין: "היית ערב פתיחת קריירה, או לימוד, או פתיחת…”
אביאני: "לצאת לחיים".
מראיין: "ביום שישי, את יכולה להיזכר מה עשית, מה היה?"
אביאני: "ביום שישי עשינו ארוחת ערב משפחתית רגילה".
מראיין: "מי זה עשינו?”
אביאני: "המשפחה”.
מראיין: "את יכולה למנות אותם?”
אביאני: "אח שלי טס למקסיקו לגלוש, אחותי הגדולה בדיוק עברה לצפון, אבל באותו סופ"ש היא הייתה בקיבוץ, ואחותי הקטנה ואימא שלי. הייתה אווירה קצת מתוחה בבית – אבא שלי נורא דאג לאח שלי שהוא גולש לבד, אז היה מין כזה מתח באוויר, וכל יום שישי קבוע באים אליי לדירה, לדירות צעירים, יושבים, משחקים, החבר'ה, שותים, נהנים, ואנחנו בדרך כלל עד 06:00 בבוקר אצלי, והפעם היינו עד 03:00 בבוקר, מה שהציל אותנו. יש לי חברה שהיא בצבא, היא תמיד נרדמת אצלי על הספה – והיא לא נרדמה. ואני באמת זוכרת שחזרתי הביתה, עילאי היה אמור לחזור לארץ ביום שבת. ארזתי תיק, ללכת אליו, והכל היה מוכן, הלכתי לישון”.
מראיין: "מי זה עילאי?”
אביאני: "עילאי זה בן זוגי. הכרנו בכפר תקווה. זה בגדול. מה עכשיו לספר, מה שהיה? אני, בלי קשר, נורא חרדתית למצב, מאז שאבא שלי נהיה הרבש"ץ של הקיבוץ, נורא חרדתית, צבע אדום וכזה. והיה צבע אדום, ישר, אז זה כבר אינסטינקט, לקום, לרוץ לממ"ד, לחץ מטורף, אני רועדת. בדרך כלל אבא שלי, יש לו ידע ביטחוני, אז הוא אומר לי לילה קודם: ‘כדאי שתשני היום בממ"ד, עומד להיות משהו’, ואני אומרת לו: ‘למה לא אמרת לי לישון בממ"ד?’ הוא אמר: ‘שי לי, אני לא ידעתי’. אני זוכרת שכעסתי עליו. ואני בממ"ד, ומתקשר אליי חבר טוב, והוא גם מכפר עזה, הוא גר ממש על הגדר, והוא אומר: ‘שי לי, אני רואה מישהו על רחפן, על מצנח, מגיע לכיוון כפר עזה’. אמרתי לו: ‘מה עישנת? מה אתה רוצה כאילו?’ הוא אמר: ‘אני חושב שזה מחבלים, תגידי לאבא שלך’.
"לא התעסקתי עם זה, ישר אמרתי לאבא שלי. ומצאנו אחר כך, בכיור שלו את הברשת שיניים עם משחה, הוא לא הספיק לצחצח אפילו – הוא השאיר אותה שם, שם על עצמו שכפ"צ, קסדה, ואמר: ‘תודה שאמרת לי’, אמר לכיתת כוננות: ‘זה לא תרגיל, אני חוזר, זה לא תרגיל, יש מחבלים בקיבוץ’. גם, חשב בסביבות ה-5 מחבלים. לא הבין את סדר הגודל. והוא התקשר תוך כדי לצבא, והוא אמר: ‘למה אתם... בקשר עם התצפיתניות – אף אחד לא ראה? אף אחד לא ידע?’ ואחותי הקטנה הבינה את הסיטואציה, והספיקה להיפרד ממנו. אני לא הבנתי, הייתי בממ"ד, לא, אמרתי: ‘טוב, הוא הולך, הוא יחזור’.
"ואני בממ"ד, ותוך כדי מדברת עם חברה שלי שגרה איתי בדירות צעירים, והיא מאוד מפחדת מהמצב הביטחוני, והיא אמרה לי: ‘את יכולה לבוא להיות איתי? אני ממש מפחדת’ – היא גרה לבד. אמרתי לה: ‘אני יוצאת אלייך’. יצאתי אליה כבר, ואימא שלי אמרה: ‘את ממש לא יוצאת, יש מחבלים בחוץ’. אמרתי לה: ‘אימא אני לא יכולה להשאיר אותה לבד, אני יודעת כמה היא מפחדת’. עכשיו, אימא שלה, של אותה חברה הזאת…"
מראיין: "את היית בבית של ההורים?”
אביאני: "של ההורים. אז אני באמת ישנתי בבית, כי פחדתי לישון לבד בדירות צעירים, ואותה חברה, אימא שלה היא מאוד בכירה, אני לא אגיד את השם, בזה, והיא גם תמיד ישר אומרת לה: ‘תיסעי מפה, עומד להיות משהו’, והבנתי שאם אימא שלה לא יודעת, משהו פה לא טוב. ואני מדברת איתה בטלפון, ומנסה כאילו להרגיע אותה, כי לא יכולתי לצאת אליה, ותוך כדי חברה אחרת שלי כותבת לי: ‘שי לי, יש לנו מחבלים בבית, תקראי עכשיו לאבא שלך’. כאילו,כולם יצרו איתי קשר, כי אבא שלי לא ענה, והוא אחראי על הביטחון".
מראיין: "השעה, בערך?”
אביאני: "השעה 06:40. אני אומרת לחברה שאיתי בטלפון... זאת שהייתה איתי בטלפון קראו לה אופיר,
זאת שהייתה איתי בהתכתבות, קראו לה ים. ואני מסבירה את הסיטואציה, ואז החברה בטלפון הבינה שיש מחבלים בקיבוץ, נבהלה עוד יותר, ואני מנסה להיות עם שתיהן על הקו. אמרתי לחברה: ‘אבא שלי בא הכי מהר שאפשר, הוא הולך לנשקייה להביא נשק והוא בא, ויהיה בסדר, והוא שומר עליכם’. והיא אמרה: ‘לא, את לא הבנת, הם כבר בתוך הבית שלנו, הם מתאבקים איתנו על הדלת". ב-06:40. ואני מנסה להרגיע אותה, למרות שאין לי מילים מנחמות, והיא אמרה: ‘אני שומעת קרב יריות’. אז אמרתי: ‘אוקיי, זה אומר שיש אנשים שרבים איתם, כי הם לא יירו על עצמם’. אבל לא היו שום כוחות בקיבוץ, שום כוחות, ואני כבר מבינה את גודל הסיטואציה, ואנשים מתקשרים אליי, ואין לי תשובות, ואבא שלי לא עונה.
"ואז אנחנו מתחילים לשמוע צעדים בבית, ואני שמעתי שעולים לנו על הסולם לגג, מחבלים, צועקים בערבית, כי יש לנו ראות טובה לדירות צעירים. ומתקשר אליי עוד חבר מהקיבוץ, והוא אומר, אה: ‘שי לי, הם פה, והם יורים עלינו’. לא ידעתי מה להגיד לו בשלב הזה, פשוט לא ידעתי מה להגיד. אני כבר בהתקף חרדה מטורף, כל הגוף שלי לא מתפקד, ואין לי תשובות לאנשים. באותו זמן, חבר אחר, שהוא... אני יכולה להגיד איפה הוא בצבא?”
מראיין: “כן, מה שבא לך".
אביאני: "ממג"ב, רצה לחבור לכיתת כוננות. אמרתי לו, אני לא יודעת, אין לי תשובה לזה. אבא שלי לא עונה לי, תעשה מה שאתה חושב. לא ידעתי מה להגיד. הוא חבר אליהם, זה היה כבר מאוחר מדי, ולא נעים לי להגיד, אבל מרוב לחץ, אתה עושה את הצרכים שלך, אתה לא יכול לצאת החוצה, ובשלב הזה כבר איבדתי את זה, לא הייתי יכולה להיות עם הטלפון, ראיתי שיחות, מתקשרים אליי בלי סוף, לא יכולה להיות עם הטלפון. נכנסתי מתחת למיטה..."
מראיין: "בממ"ד?”
אביאני: "בממ"ד, וכמו שאומרים פחד מוות, זה היה פחד מוות. אני ידעתי שאני הולכת למות, אני לא אצא מזה בחיים. אבל עדיין לא הבנתי את גודל הסיטואציה. מגיעה השעה...”
מראיין: "אימא, איפה?”
אביאני: "אימא איתנו בממ"ד. אני, אימא, ואחותי הקטנה. מגיעה השעה 11:00 בצהריים של יום שבת, ונופלת הקליטה, אין חשמל, אין אור, אין מזגן, אין כלום – אוכל, מים, כלום. אין לנו קשר לעולם החיצון, אבל זה דווקא מנחם, כי לא רציתי לדעת מה קורה בחוץ, ופשוט קרב יריות מטורף, מטורף, שזה ממש נשמע על הבית שלך. צרחות בערבית שבחיים לא שמעתי. הם אמרו בערבית, אם אני אומרת נכון, ‘אְפְתַח אֶל בַּאבּ’, כאילו, ‘תפתחו את הדלת’. אחותי הגדולה הייתה בדירה שלה בקיבוץ, והיא לא נעלה כלום, היא לא הספיקה. הכל היה פתוח. הכל היה פתוח – הדלתות, החלונות, הכל היה פתוח. הם ישבו על החלון שלה, היא התחבאה מתחת למיטה, והיא פשוט לא נשמה – אפילו את הנשימות שלה היו שומעים. ואני חושבת שהם הבינו, ‘מי המטומטם שמשאיר פתוח?’ הם חשבו שאולי אין שם אף אחד. באיזשהו שלב אחותי שמעה שקט, שמעה חיילים, היא אמרה להם: ‘אתם עכשיו לוקחים אותי לבית שלי’, ואנחנו שומעות מהבית, לא בדקנו בממ"ד, והיה איתם מישהו דרוזי, חשבנו שזה ערבים. חוררו לנו את הדלת שלפני הממ"ד, וממש התאבקו איתנו על הידית. אני לקחתי איזה אבן שהייתה בממ"ד, ואחותי ואימא שלי נאבקו על הדלת, כי הן יותר חזקות ממני, ואני, כאילו, הייתי מוכנה, ואנחנו מתאבקות איתם, מתאבקות איתם, והם אומרים: ‘זה שלדג’, אבל אנחנו לא מאמינים להם, כי אמור להיות סיסמה אם זה חיילים. ואנחנו אמרנו להם: ‘תנו לנו מספר אישי, תנו לנו משהו, אנחנו לא מאמינים לכם’. והם לא אמרו כלום. בסוף אמרתי לאימא שלי, ואחותי: ‘זה לא כוחות, בואו נוותר’. נפרדנו אחת מהשנייה, פתחנו את הדלת, וזה באמת היה שלדג. הם הביאו את אחותי אלינו, והם חשבו שיש איתנו מחבל, אז הם לא הביאו אותה, הם השאירו אותה בחוץ רגע, חיפו עליה, והם אמרו לנו: ‘תקשיבו, חשבנו שיש איתכן גבר בממ"ד,
אתן חזקות, אנחנו ממש נאבקנו איתכן’. אמרתי לחיילים – אני הייתי מאוד בקור רוח, וגם הייתי מאוד אופטימית. הרגשתי שאבא שלי שומר עליי – אמרתי לחיילים להישאר רגע בבית, שיחפו עליי, הלכתי להביא מים, אוכל, סכינים, מה שיכולתי. באותו זמן אני רואה את כל הזוועות שקורות בחוץ, הסתכלתי מהחלון, כל הבית שלנו מלא עשן, ומלא גופות, וחיילים סביב הבית, ונכנסתי לממ"ד, והשעה בערך, כבר כמעט לילה, אמרו לנו, שלדג, שיבואו לחלץ אותנו – לא חילצו אותנו.
"והגיע לילה, וכולן הלכו לישון, לא יודעת איך. אני הייתי מאוד… ‘טוב – מגיע מחבל, מה אני עושה?’ אמרתי, אולי אני אנסה לפתות אותם, ואז לגנוב להם את הנשק. מחשבות חולניות עברו לי בראש. ואז אני מתחילה לשמוע צעדים בבית, וישר הערתי את אחותי הקטנה. אני חושבת שכבר באיזשהו שלב דמיינתי את הצעדים, אני כבר לא יודעת אם הם באמת היו או לא היו, ואני כל פעם עוברת מהחלון, מנסה להקשיב, עוברת לדלת, מנסה להקשיב, ואז שמעתי טנק של צה"ל, וזה הרגיע אותי. אמרתי טוב, הכוחות פה. ובאיזשהו שלב ממש נחנקתי כי לא היה אוויר, אז פתחתי קצת את החלון של הממ"ד – טעות – ונשמתי, ואז היה בום מטורף שהעיף לי את היד, וישר אמרתי: ‘אני לא פותחת יותר את החלון, מצדי למות מחנק’. יום ראשון בבוקר”.
מראיין: "מה זה היה הבום הזה? רימון, משהו?”
אביאני: "לא יודעת. זה היה בום מאוד חזק ומאוד קרוב. בזמן הזה לא ידענו איך להעביר את הזמן, אז אני ואחותי הקטנה, עשינו ולוגים: מה השעה, מה קורה איתנו – דווקא טוב, זה חומר טוב. וניסיתי להקליל את האווירה, אמרתי לה: ‘למה את חושבת שאנחנו צריכות להישאר בחיים?’ והיא אמרה: ‘לא הספקתי להיות באיזה הופעה שאני אוהבת’, ואני אמרתי לה: ‘עוד לא הספקתי להיות אימא’, שזה החלום שלי. וניסינו להיות אופטימיות, ולהגיד למה אבא לא, עוד לא יכול למות, כי הוא לא הספיק להיות סבא, הוא לא הספיק לעשות דברים שהוא אוהב. וניסינו להישאר אופטימיות, ולהגיד, אם אנחנו יוצאות בחיים, מה אנחנו עושות. זה באמת העביר את הזמן.
"ומגיע יום ראשון בבוקר. אימא שלי, נורא כעסתי עליה, אבל בדיעבד היא הצילה אותנו, החליטה שבשביל השפיות שלה היא יוצאת לעשן. כעסתי עליה מאוד. יש לנו את הממ"ד, וממש דלת החוצה. אז היא יצאה מהדלת הזאת, ויצאה לעשן. השעה 14:23 ביום ראשון, כשאת כולם פינו בלילה של יום שבת. אין איתנו קשר, חושבים שאנחנו מתים. אימא שלי יוצאת לעשן, במקרה רואה חיילים, אומרת להם – יש, רואים את זה גם בסרטון, צילמתי הכל, כאשת תקשורת. היא יצאה לעשן, ראתה חיילים, והיא אמרה להם: ‘בואו לחלץ אותנו’, והם אמרו: ‘תקשיבו, כולם חושבים שאתם מתים, חשבנו שיש איתכם מחבל, וקודם מפנים אזרחים, לא הגענו אליכם עד עכשיו בגלל זה’. והם באמת באו, אמרו: ‘תארזו את הדברים שלכם ותלכו’.
"מגיע 16:00 בצהריים – אף אחד עוד לא בא. ואמרנו: ‘טוב, נישאר פה עוד איזה שבוע’, לא האמנו כבר לאף אחד, ובאמת ב-16:00 ומשהו חילצו אותנו, ובאנו לצאת מהבית, אמרו לנו: ‘תחזרו אחורה, יש פה המון מחבלים סביב הבית’. קרב יריות מטורף, יצאתי מהבית, ואני פשוט רואה שאין קיבוץ – אין בתים, אין שבילים, הכל גופות ודם, וגם תוך כדי הנסיעה אז הסתכלתי מהחלון, וראיתי דברים שלא הייתי צריכה לראות. ואני כאילו מספרת את זה מאוד פרקטי, אבל אי אפשר להסביר מה שהיה שם, וגם אף אחד לא יבין אם הוא לא היה שם. זה, כל דקה זה כמו נצח, ואני, לא נעים לי להשוות את זה לשואה, אבל זה היה שואה. בלי אוכל, בלי מים, בלי חשמל, שאתה מחכה למוות שלך, באיזשהו שלב אמרתי ‘יאללה, שיבואו ויסיימו עם זה, אני כבר, אי אפשר’.
"ואז חבר טוב שלי התקשר אליי, זה שהודיע לי על המחבלים שהוא ראה, ואמר: ‘שי לי, ירו בי’, ואני שומעת תוך כדי ‘אללה הוא אכבר’ מהטלפון, ואני לא יודעת מה לעשות. אני חשבתי שהוא מת, כי נותק איתו הקשר אחרי השיחה הזאת. וחילצו אותנו, עלינו לאלונית בקיבוץ, שם זה היה תחנת התרעננות. אמרו לנו: ‘קחו אוכל, קחו מים, אתם לא יודעים לאן אתם נוסעים ולכמה זמן’. אבל אנחנו, בגלל שחילצו אותנו, ה-5 משפחות האחרונות שחילצו, אז לא נשאר כבר כלום, אפילו לא מים. ואז פתחתי את הטלפון, והבנתי שכולם כבר הספידו אותי, כולם חשבו שאני מתה כבר, בן זוג שלי היה בפריז, ושם מספרים לי את גודל האסון, ואני מבינה שזה היה הרבה יותר גדול ממה שאי פעם דמיינתי וחשבתי. ואז פינו אותנו לשפיים.
חשוב לי רגע לספר גם את הסיפור של אבא שלי. בשביל זה אני כאן. אבא שלי יצא מהבית ב-06:20. הוא יצא מהכניסה האחורית של הבית לכיוון הנשקיה…”
מראיין: "איך קוראים לאבא?”
אביאני: "שחר, שחר אביאני. הוא היה הרבש"ץ של הקיבוץ. הוא יצא ראשון וחיכה בעצם לכיתת כוננות שתחבור אליו. הם הלכו לנשקייה, שזה ממש מאחורי הבית שלנו, ובנשקייה כבר חיכו להם בסביבות ה-50 מחבלים, כשהם 4. משהו קצת מנחם: נודע לנו שאבא שלי הרג 30 מחבלים, ומצאו אותו מת, כשהוא בכריעה, על הבטן, והוא היה רוצה למות ככה, כשהוא שומר על המשפחה, כשהוא שומר על הקיבוץ, ושהוא מת כמו גיבור, ולא מפסיקים להגיד לי: ‘הרגשנו ביטחון בממ"ד, כי ידענו ששחר בא – אמרנו לילדים שלנו: תיכף שחר בא להציל אותך’ – וזה הרגיע את כולם, הידיעה שהוא... ואני הרגשתי ששומרים עליי. לא מאמינה באלוהים, אבל הוא שמר עליי, הוא ממש שמר עליי”.
מראיין: "הנשק היה אצלו?”
אביאני: "יש לו אקדח, הוא היה עם האקדח, והוא גם לקח נשק מהנשקייה, הוא הספיק לקחת נשק. שאר חברי הכיתת כוננות הבינו את הגודל וברחו משם. הבינו שזה לא כוחות".
מראיין: "אז בעצם הוא היה לבד?”
אביאני: "לא, הוא היה עם עוד 4”.
מראיין: "אבל ה-4 גם לקחו נשק?”
אביאני: "כן, והם כולם מתו. אבל הם הרגו את כולם. והשכנה שלנו, שהחלון שלה הוא מול הנשקייה, היא בלילה אומרת לבן שלה: ‘מה זה, יש פה מלא קיטבגים’. הוא אומר לה: ‘אימא, זה גופות’. ואז הבנו ש… אני לא הבנתי שהוא מת ממש מאחורי הבית שלנו, ממש היה שם. כאילו, כל היריות ששמעתי, בדיעבד, זה אבא שלי.
"ואז הגענו לשפיים, הודיעו לנו על אבא, ולא נעים לי להגיד, אבל התנחמתי בזה שהוא לא חטוף, כי הוא היה ברשימה שלהם, ויודעים מי הוא, ואני לא רוצה לחשוב מה היו עושים לו. אני אגיד יותר מזה – היה משת"פים בקיבוץ, היה לנו עובדים מעזה, והם שרטטו הכל, את כל הבתים, כמה אנשים יש בבתים. אבא שלי חשד בהם, הוא כל יום הלך לראות מה הם עושים שם. פעם אחת הם הציצו למישהי במקלחת, והוא פוצץ אותם מכות. והוא תמיד חשד בהם, ובדיעבד הבנו שהם משת"פים. ואני יודעת שככה אבא שלי היה רוצה למות. זה הסיפור שלי".
מראיין: "כמה זמן הוא היה רבש"ץ?”
אביאני: "מ-2017. עכשיו, אתה יודע, כל מלחמה זה, כאילו, אני בורחת, הוא נשאר בקיבוץ, כי הוא חייב, והוא תמיד חייב לצאת לראות איפה נפל, להודיע לצבא, ותמיד כאילו, הוא הולך, הוא חוזר, כאילו, אז חשבתי שזה מה שיהיה גם עכשיו. גם הכלבה שלי, כשהיא רואה אותו, רק כשהיא רואה אותו היא מתלהבת ממש, באיזשהו שלב בממ"ד היא נורא התלהבה, וחשבנו שהוא בבית. וזה תמיד המחשבה: אם הוא היה מת, אז היו אומרים לנו, אבל אם הוא לא מת, אז למה הוא לא בא הביתה?’ ובדרך כלל כשהצבא מגיע, הכיתת כוננות חוזרים לבתים שלהם. אף אחד מהם לא חזר, וישר הבנו. וחברה טובה שלי, יש לה קשר עם הצבא, אז היא אמרה לי: ‘אני יודעת שירו בו, אני לא יודעת אם הוא מת’. ובמשך כמה ימים הוא היה פשוט נעדר. כאילו, מצאו את כל החברים שהיו איתו, ואותו לא מצאו. אמרנו: ‘אולי חטפו אותו’. והחברים האחרים שנשארו בחיים מהכיתת כוננות, הם ראו אותו נפצע, והם באו לעזור לו, והוא אמר להם: ‘עופו מפה, אתם לא מתקרבים אליי, אני אסתדר, תשמרו על עצמכם’”.
מראיין: "האחות הקטנה שלך, בת כמה?”
אביאני: “17”.
מראיין: "שמה?”
אביאני: "גילי. מטורפת. מדהימה. היא הכי הבינה את הסיטואציה, לא יודעת איך. היא תפעלה את כל האירוע".
מראיין: "איך עברת מהמצב של הפחד המטורף מתחת למיטה, למצב שאחרי זה היית פתאום מלאת עוצמה?”
אביאני: "לא הייתה לי ברירה. לא הייתה לי ברירה. זה מין, הישרדות כזאת – גם לא יכולתי לישון, כי אתה בראבק”.
מראיין: "ואז אתם מגיעים לשפיים. מה קורה?”
אביאני: "כן. פשוט, זה מקום של פליטים, זה הרגיש. כולם בוכים, כולם מסריחים, בלי בגדים, אבל נורא עטופים. וזה החוזק בקהילה שלנו – שכולם מבינים אחד את השני, וכל אחד איבד מישהו. גם אם המשפחה שלו חיה – כולנו משפחה. כל אחד איבד מישהו. ונורא עוטפים, ובוכים אחד על השני, ואנשים שלא סבלתי, פתאום אני נורא אוהבת. כאילו, מקום הכי שמח והכי עצוב. ויש בזה משהו מנחם שחברות שלי עברו די מה שאני עברתי. יש לי חברה שאימא שלה ואח שלה נרצחו; יש לי חברה, חבר שאבא שלו נרצח; יש לי חבר שירו בו; ואגב, הבנות שסיפרתי עליהן בהתחלה – גם נרצחו. אופיר מהדירות צעירים, וים נרצחה עם אבא שלה, שאר המשפחה שלה חטופים בעזה. אה, עשינו לזכרן קעקוע, אם אתה רוצה שאני אראה את זה. הן 2 חברות מהקבוצת גיל שלי, גדלנו מגיל 0 ביחד. ואני השיחה האחרונה שלהן”.
מראיין: "איך עכשיו? מה התנאי חיים עכשיו?”
אביאני: "אז עד עכשיו זה באמת, 4 הלוויות ביום, יוצאים מפה רק בשביל הלוויות, ואתה צריך לבחור…”
מראיין: "ממש עד היום?”
אביאני: "לא, אז זהו, בשבוע שעבר זה נגמר. ואתה צריך לבחור למי אתה הולך, מי אתה מוותר, והיום אנחנו מנסים למצוא שגרה. אני, נורא עוזר לי ילדים, אז אני משתדלת להיות פה עם ילדים, אבל אין שגרה. כאילו, כל יום זה משהו אחר, אני לא יודעת מה יהיה מחר, אני גם לא יודעת כמה זמן אני אהיה פה".
מראיין: "איך את מתקשרת עם עילאי? מה הוא יודע? מתי הוא יודע?”
אביאני: "אוקיי. עילאי היה בפריז עם המשפחה שלו, היה אמור לחזור ביום שבת. אני תכננתי לנסוע להפתיע אותו, וביום שבת הוא קם, אבא שלו העיר אותו, סיפר לו שיש מחבלים בקיבוץ, ועוד הייתה לי קליטה, אז אמרתי לו: ‘אני בסדר, יש מחבלים בקיבוץ, אם יקרה לי משהו, אני אוהבת אותך’, כאילו, לא ידעתי מה להגיד”.
מראיין: "שלחת וואטסאפ?”
אביאני: "כן. ואנחנו בעצם בקשר עד הרגע שאין לי קליטה ביום שבת ב-11:00 בצהריים. אז הוא ניסה לדבר עם חברים שלי, שלהם כן הייתה קליטה, מהקיבוץ, ודיווחו לכולם שאני מתה משום מה, אז הוא גם מבין שאני מתה, והוא ראה שביום שבת בלילה מחלצים את כל החברים שלי, והוא אומר: ‘טוב, מתישהו גם היא תגיע,
מתישהו גם אותה יחלצו’ – לא מחלצים אותי, לא מחלצים אותי, הוא חשב כבר שזהו. אני לא אשכח את השיחה, שהתקשרתי אליו, והוא הבין שאני בחיים”.
מראיין: "מתי זה קורה?”
אביאני: "ביום ראשון ב-17:00 אחר הצהריים. וזה בגדול מה שהיה איתו. אבל עוד לפני ש… כל פעם הייתה קליטה, חזרה, הלכה, ובאיזשהו שלב היא לגמרי הלכה. אז כתבתי לחברות שלי שאם אני לא זמינה, שיעדכנו את עילאי שאני בסדר. אבל הרבה זמן עבר מאז, יכול להיות שאני כבר לא בסדר. ואני זוכרת שאני אומרת בוולוגים: אוף, אני, חושבים שאני מתה, ואין לי דרך להגיד להם שאני חיה’. באיזשהו שלב בלילה, בין שבת לראשון, הייתה לי טיפה קליטה, ב-SMS, לא בוואטסאפ, אז שלחתי לו סימן חיים, והוא כבר היה במונית בדרך הביתה, אז ירדה לו אבן מהלב, אבל הוא, מהלילה של שבת עד ראשון הוא חשב שאני מתה”.
מראיין: "הוא התקשר? הבטיח משהו? אמר משהו?”
אביאני: "עילאי אמר שאם אני יוצאת מזה בחיים, הוא יציע לי נישואים. זה לא קרה – עדיין. אני מקווה שזה יקרה. מטורף. בדיעבד הבנתי שהרבה ידעו שאבא שלי נרצח, אבל לא יכלו להגיד לי, כי מי הם שיגידו לי? ואני זוכרת שאיך שאני מגיעה לפה, אני שואלת כל בן אדם שאני יכולה, גם מהאלה מהכיתת כוננות: ‘מה עם אבא שלי? אתם יודעים מה עם אבא שלי?’ כולם אמרו: ‘אנחנו לא יודעים איפה הוא, אנחנו לא יודעים מה איתו’. ואני כועסת: ‘אל תשקרו לי. אני יודעת שקרה לו משהו, אני יודעת שירו בו, אבל מה, אף אחד לא ראה אותו? הייתם איתו!’ הם פשוט לא רצו להגיד”.
מראיין: "ומי בסוף אומר לך?”
אביאני: "אז התקשרו לאימא שלי, הבנו ישר, אחותי הגדולה מתעלפת, לוקחים אותה ממש ב-2 ידיים, ואני רצה, ואני אומרת: ‘מה קרה? מה קרה? תספרו לי’. ואיזה פסיכולוגית שהייתה פה ממשיכה ללכת איתה, חוזרת אליי, והיא אומרת לי: ‘היא קיבלה בשורה’. אמרתי לה: ‘מה בשורה? אני אחותה’. היא אמרה: ‘אז כדאי שתבואי גם’. הבנתי כבר אז. עילאי מחזיק לי את היד, אחותי הקטנה מקיאה את נשמתה, ואימא שלי אומרת: ‘אבא כבר לא איתנו’, וכולם בוכים, ואני לא בוכה, ואני אומרת: ‘הוא לא מת. אני הבת שלו. אני הייתי מרגישה’. כאילו, הדחקה מוחלטת. גם בממ"ד, הייתי מאוד אופטימית. ואחותי הגדולה אומרת לי: ‘שי לי, הוא מת’. ואני קרת רוח, ואני, פשוט לקחתי על עצמי לספר את הסיפור שלו בכל מקום שאני יכולה, ולהפיץ את הסיפור שלו, ושכולם ידעו מי הוא ומה הוא היה. ואני מתפרקת לפעמים, אבל... בדיוק אמרתי היום לאחותי הגדולה, אני מאוד עצובה שהוא לא איתנו, אבל הוא מת איך שהוא היה רוצה למות, הוא השאיר לי את המתנה הכי גדולה שאני יכולה לקבל – את החינוך שלו, ואני שמחה שהספקתי לדבר איתו, הייתה לנו שיחה מדהימה, ואני דווקא לוקחת את הדברים הטובים, ורוצה להמשיך את הדרך שלו”.
מראיין: "את יכולה לספר משהו על השיחה הזאת?”
אביאני: "אנחנו מאוד פתוחים, אבל שם זה היה באמת משהו מיוחד. היה לנו קצת ריבים לאחרונה, אז פתרנו אותם, והוא אמר לי כמה שהוא אוהב אותי, גם אם הוא לא מראה לי את זה תמיד, וכמה שהוא אוהב את עילאי, והוא שמח שסוף סוף מגיע לי משהו טוב, והוא אמר לי לקחת את החיים יותר בקלילות, שאני אעשה טוב ויגיע לי טוב בחזרה. אירוני להגיד את זה עכשיו, אבל, שהחיים קלים ואני... אנחנו אלה שמסבכים אותם. ובאמת, הסביר לי, שהחיים יותר פשוטים ממה שאנחנו חושבים. וצחקנו, וסיפרתי לו על דברים אישיים שלי, הוא סיפר לי דברים אישיים שלו, וממש שיחה פתוחה, ועל העתיד שלי, ונתן לי כלים, ופתאום אתמול הגיע העורך דין שאני צריכה לחתום על טפסים. לא! אבא שלי לימד אותי לקרוא את החוזה לפני שאני חותמת עליו. נתן לי כלים לעתיד, לא לסמוך על אף אחד, גם אם הוא אומר שהוא חבר הכי טוב של אבא שלי. אז הוא באמת נתן לי כלים. אני מרגישה שזאת הייתה שיחת פרידה מדהימה”.
מראיין: "מתי היא התרחשה? כמה זמן לפני שהוא מת?”
אביאני: לא הרבה, חודש לפני. נסענו, עילאי ואח שלי נסעו לצלול באילת, ואני ואבא שלי הצטרפנו אליהם, וכל פעם שהם צללו, אז אנחנו דיברנו. ואני חייבת לספר חוויה קטנה שזכורה לי מאילת, שנכנסנו למים, ואבא שלי הוא מאוד אוהב ילדים. זה נורא מרתיע שבן אדם מבוגר בא לילד, כאילו, מה אתה, מה אתה רוצה? אז ילד אחד פחד לצלול, אז הוא ניגש אליו ואמר לו: ‘למה אתה מפחד? מה מפחיד אותך?’ וביחד ככה הם עברו תהליך, ובסוף הילד צלל, והילד הלך. ואז אני שומעת מרחוק את הילד חוזר וצועק: ‘המדריך, המדריך!’ - הוא התכוון לאבא שלי, ואבא שלי אמר: ‘היי, מה?’ הוא חשב שהוא מדריך צלילה. ‘מה?’ ‘רק רציתי להגיד לך תודה’ – בן 4 – ‘רציתי להגיד לך תודה, תודה שעזרת לי להתגבר על הפחד’. וזה נתן לי… כל כך רציתי לעשות אותו סבא. ואני בת 20”.
מראיין: "תעשי לו. הוא לא יזכה, אבל, איך את מדמיינת, כאילו, חתונה?”
אביאני: "אני יודעת שזה יהיה עם עילאי, ואני יודעת שזה יהיה בכפר תקווה – שם הכרנו, וזה המקום הכי טהור בעולם. אני יודעת שאבא שלי, תמיד אמר שהוא אוהב שבאים לחופה, אז האנשים יושבים, ולא כולם על ה... אז אנשים ישבו. וזהו בגדול. לא חתונה גדולה”.
מראיין: "לא יודע, כפר תקווה זה כבר… שי לי, יש עוד משהו שאת נזכרת, או...?”
אביאני: "אני זוכרת בעיקר את המראות הקשים שראיתי, ואת החלומות שאני עד היום חולמת".
מראיין: "אבל את לא לבד, את עם עילאי”.
אביאני: "אני לא לבד. אני עטופה, אני מדברת, אני מטופלת. מנסה מאוד לשמור על עצמי, כי אני יודעת שזה מה שאבא שלי היה רוצה. ואני גם מרגישה שאני מקבלת את ההחלטות בבית, כי אנשים לא כל כך מתפקדים, ואני אוהבת את זה. אבא שלי תמיד אמר: ‘את נורא רגישה, אז אם חס וחלילה יקרה משהו, את תפעלי מרגש ותקחי ללב’, ויוני, אח שלי, הוא מאוד כזה, והנה הגלגל הסתובב".
מראיין: "איפה יוני? לא שמענו בסיפור”.
אביאני: "אז יוני, סיפרנו לו בטלפון, גם, הודיעו לו שאנחנו מתות, ישר לקח טיסה ובא”.
מראיין: "הוא גם מהקיבוץ? כולם בקיבוץ?”
אביאני: "כן. יוני היה במקסיקו, הוא גלש, והתקשרנו אליו, סיפרנו לו הכל, ואיך שהוא הגיע לכאן, הוא כאילו איתנו. אבל יוני כועס על עצמו שהוא לא היה פה, אני מאוד שמחה שהוא לא היה בקיבוץ, כי אני יודעת שהוא היה יוצא אחרי אבא שלי ומת. אני יודעת – הוא אומר את זה בעצמו גם. הוא לא היה נותן לו לצאת לבד”.
מראיין: "שי לי, המון תודה”.
אביאני: "תודה לכם, תודה על הזכות".
צילום ועריכה: מיכה ליבנה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו