סבא דוגו כוכב השואה

ביום השואה האחרון, סבא הסיע אותי בקלנועית שלו מהטקס הביתה. הוא סיפר שבשבילו כל יום הוא יום השואה. לא כי הוא עצוב או משהו, אלא כי ככל שחולפות השנים, כך הוא מגלה שני דברים. הראשון - שחייבים להילחם במכחישי השואה, והשני - שהגעגוע לבני המשפחה, שפגש בפעם האחרונה בקרון העץ המתפורר בכניסה לבירקנאו, אינו מרפה.

סבא לא הפסיק לספר מה קרה לו בשואה ולהדגיש שעם ישראל חי, לא חדל לטפח את המשפחה שהקים ולדאוג לכולנו עד אחרונת נינותיו, אבל ב"קלנועית הכסף", לפני שלושה חודשים, סיפר לי שהוא נורא מתגעגע לאמא שלו, ושבלילות הוא מיוסר מהמחשבה שהנאצים קודם הוציאו לה את שיני הזהב, ורק אחר כך הרגו אותה.

הזכרתי לו שהנאצים התעכבו רק על השמנים, וסבתא גולדה היתה רזה וגבוהה, אבל סבא המשיך להתייסר, ובלילות חיפש בנטפליקס סרטים משולבי פוטג'ים מקוריים, אולי גולדה תחייך אליו מן המסך.

בבית החולים סבא התייסר מהמחשבה שלא יהיה מי שיספר מה קרה בקרמטוריום, ומי היה מנגלה, וכמה טובה המדינה. כל אחות שמדדה לו לחץ דם נשאלה אם היא יודעת למה יש לו מספר כחול על היד, ואיש צוות שלא התעניין, עורר בסבא דאגה אמיתית לעתיד הנחלת זיכרון השואה.

לעצמו סבא לא דאג אף פעם, גם לא במחנות, כשהביט - לעיתים בקנאה - באנשים שקפצו על הגדר החשמלית כדי לגמור עם הסבל הזה. שם הוא זכר את מה שאביו ציווה עליו לעשות: "לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י־ה, יסור ייסרני י־ה ולמוות לא נתנני" - להינצל, כדי לספר. סבא מילא את הפקודה של אבא שלו. באהבה.

גבר מפותח רגשית

לא כל שורד שואה שנעלם מהעולם הזה, מרעיד את הסלולרי שלנו במבזק דחוף על פטירתו, כמו שסבא עשה בתשעה באב, מזניק להלוויה צוותים מכל הערוצים שיסקרו את "האירוע". במיוחד אם סדר העדיפויות של אותו ניצול הוא רק עין טובה, הסתכלות קדימה, מסירות למשפחה ולמדינה. אז מה הפך ילד-סבא צנוע וחמוד שהטלאי הצהוב נצרב בו, להיות כוכב של שואה?.

כל טראומה שנוחתת עלינו, מתיישבת על סט התכונות שהגענו אתו מהבית. זה נכון, כנראה, לגבי טראומות במישור הלאומי ובמישור הפרטי כאחד. סבא הגיע אל הטראומה שלו עם הומור, עם אמונה ועם אפס רחמים עצמיים.

הגטו, המחנות, החיים באירופה שאחרי המלחמה והקליטה בארץ לא שרטו את השילוש הזה, שהפך למנוע של הנצחת השואה - פרק היסטורי שלא רגיל להתחבר עם הומור, לא עם אמונה, ולא עם היעדר תחושת קורבניות.

סבא סיפר איך כאשר הגיעו הז'נדרמים לגטו, הם חמדו את טבעת הנישואים המוזהבת של אמו, גולדה. היא נחרדה מהאפשרות שהנאצים ייקחו אותה ממנה, אבל בעלה - סבא מאיר, הקליל ואמר: "נו גולדה, אני הרי לא אתגרש ממך אם תיתני להם את טבעת הנישואים, נכון?". 

זכרתי את האמירה הזאת כשחגגנו לסבא ולסבתא 60 שנות נישואים, ואני בדיוק התגרשתי ממאיר אחר, כי סבא וסבתא הפציעו עם קנדלברה חדשה ואמרו "צריך לעשות צדק, למה קונים פמוטים רק כשמתחתנים?" סבא לחש בנימה משועשעת: "רק אל תעשי פה חשק עכשיו לכולם, אנחנו לא נעמוד בזה".

אצל סבא לא היו סודות. הטראומה והנצח הונגשו לכל אחד לפי רמתו. כשהלכנו אתו לרפת, קטנטנים, הסביר שהמספר שיש לו על היד והמספר שיש לפרות על הגב זה בעצם אותו דבר, ושגם הוא נסע פעם בקרון של בהמות.

כשחילקו לפרות תערובת לאכילה, הוא הדגים איך אוכלים את זה, כי בשואה היו רעבים. התעניינו, גם אם לא תמיד הבנו את המשמעות. סבא שיתף ולפעמים נעזר בהומור כדי להקל על השומע ועל עצמו. גבר מפותח רגשית, אם תרצו. והפיתוח הזה הקרין למעגלים רחבים יותר.

קרמטוריום 5 לנצח

יותר מ־35 פעמים סבא נסע עם משלחות של תלמידים, סטודנטים, חיילים, ולפעמים מבוגרים ושועי עולם, אל מחנות ההשמדה, תחת המוטו "לפולין לא באים כדי להיות עצובים", שזו גרסה של הפסוק שהמציא לאחר המלחמה: "לא מספיק שאני יתום, אז שאני גם אהיה עצוב?".

תיכוניסטים אהבו את סבא במיוחד. הוא היה בן 14 באושוויץ, וחזר להיות כזה בהיכנסו בשערי המחנה. האופן שבו שיתף בקורותיו סייע להתחבר לזיכרון השואה בלי מחסומים, ומנגד לא לטבוע בדיכאון. כי איך אפשר להיות עצובים כשהעֵד פותח את היום עם "בוקר טוב חתיכים וחתיכות, עוד מעט נצא לפלאשוב"; או מראה את שני המספרים על היד ואומר: "היה מבצע אחד ועוד אחד - לקחתי", ומדווח שאפילו בגטו נצנץ בו האושר כי "העיקר שלא צריך ללכת לחיידר עם המלמד השנוא", ובאותן שעות עומד עם המשלחת בקרמטוריום 5, המקום שבו אימו ואחיותיו נשרפו למוות, מספר בקול שבור איך ראה מרחוק והבין אך לא עיכל.

פולחן הפלאפל, שפעם היה חגיגה פרטית שלו כי שרד את צעדות המוות, צבר תאוצה בשנים האחרונות בזכות "בית העדות" והרשתות החברתיות. סבא הפך לסלב של שואה, ומיטב האושיות עמדו בתור לאכול אתו כדור.

בשביל סבא זה היה רק כלי להילחם בהכחשת השואה. בביקור האחרון בקרמטוריום, כשסיים לצעוק עם הנוער את שמות הנינים ועם ישראל חי, בא אליי סבא חנוק מדמעות: "אמרתי בלב לאמא שלי שבפעם הבאה שניפגש זה כבר יהיה למעלה".

-"למה סבא? מה נסגר?"

-"תחושה. אני מאוד מתגעגע אליהם ואני לא בטוח שאני יכול לבוא לפה שוב".

ואז התחילה הקורונה.