היום, לפני שלוש שנים, קיבלה ממשלת ישראל את אחת ההחלטות הדרמטיות בתולדותיה: הטלת סגר כללי על אזרחי ישראל, הגבלות קיצוניות על תנועה והתקהלויות בכל שטחי המדינה – רגע לפני ליל הסדר. הנסיבות לא היו ביטחוניות. זה היה עוד ניסיון להיאבק בהתפשטותה של מגפת הקורונה, שבאותם ימים חוללה שמות ואיימה להקריס אפילו את מערכות הבריאות החסונות במדינות העולם.
המידע אודות הנגיף היה מועט ועוד פחות מכך, האמצעים נגדו. החיסונים מפניו טרם באו לעולם. האנושות מעולם לא סבלה מכל כך מעט ודאיות בעולם עם כל כך הרבה ידע. הקשר והמגע בין בני האדם הפכו לאתגר בריאותי מהמעלה הראשונה.
בשעת בין ערביים של י"ד ניסן, הסתגרנו איש איש בביתו, עם משפחתו הגרעינית המצומצמת: ליל הסדר היה ליל סגר, אווירת החג נמהלה בעצב, ההגדה בדאגה. תמונות היום ההוא תשארנה צרובות בזכרוננו: נתיבי איילון ריקים, הכותל המערבי עזוב, חוצות בני ברק נתמלאו בחיילי פיקוד העורף שמהרו לחלק מזון ולהגיש סעד בסיסי למבודדים ולמשפחותיהם. והעיר – סוגרת ומסוגרת. אין יוצא ואין בא.
"נעשינו בעל כורחנו לאנשי סטטיסטיקה"
בהפוגה רגעית, בין אינספור דיונים טלפוניים יחד עם ראש הממשלה, שרים, צמרת משרד הבריאות, רשויות וגופים שנטלו חלק במאמץ הלאומי, ובעודי נתון בבידוד עקב "חשיפה למאומת", כתבתי אז לאנשיי במטה לביטחון לאומי: "השנה בליל הסדר, לא נצטרך לחפש תשובות לשאלה מה נשתנה. כשנקרא על מכות מצרים, לא יידרש דמיון מפותח. אנו בעיצומה של התרחשות שכמוה לא הכרנו.
"נעשינו בעל כורחנו לאנשי סטטיסטיקה, מביני עניין בעקומות אפדימיולוגיות, אך בשום אופן לא נשכח שמאחורי המספרים עומדים אנשים. כאלה שעולמם חרב עליהם וכאלה שאפילו לא יודעים שהם בדרך לשם. הירידה המהירה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, אי-הודאות, והשבר הנורא שבו מצויים רבים, הולמים בנו.
"בתוך ארבעה חודשים העולם השתנה לבלי הכר. לקחים רבים יש לנו ללמוד מכך: על הצניעות המתחייבת גם בדור דעה ומדע, על העולם הגלובלי שהניח את כולנו בסירה אחת, על הבריאות כיסוד הקיומי שלנו, על היכולת להפסיק מלחמות לנוכח אויב משותף. ולקח חשוב נוסף שאותו אנו ממהרים לשכוח - כמה קשה להפריד בינינו. הנגיף מצליח להתפשט רק כי אנו מחוברים זה לזה".
ברוך השם, המגפה הודברה. המחירים שהיא גבתה לא היו קלים, את חלקם אנו עדיין משלמים. מעל כולם – אובדן החיים וכאבן של המשפחות שיקיריהן לא שרדו. הוויכוחים סביבה יימשכו עוד שנים רבות, אך היא כבר לא מככבת בעמודי הכותרות. טעמה של החירות שב לחיינו.
צלקות העבר הן הפתח לתקווה.
הקורונה השאירה אחריה משקע מר של כאב וגם פרץ של מחלוקות שנמהלו במי המריבה של מסעות הבחירות. לזמן מה שרר שקט, אך הוא היה מדומה. המאבק בין תומכי הרפורמה המשפטית למתנגדיה הוציא את השד מהבקבוק ולראשונה מזה שנים העלה לשיח את צמד המילים המפחיד – "מלחמת אחים". כמו במשברים אחרים, גם בזה הנוכחי, התבוננות אל העבר תוכל לספק פתח של תקווה ביחס לעתיד.
אנחנו אומה השבויה בידי ההיסטוריה שלה. כל מה שנדמה לנו שאנחנו מחדשים, כבר היה בהוויתנו הלאומית. בספרי ההיסטוריה שלנו רשומות מלחמות מרות בין שבטים וממלכות, בין פרושים וצדוקים, בין קראים ורבנים, בין חסידים ומתנגדים ובין קנאים למתונים. צלקות הריבים הללו נישאות בגוף האומה, פצעו את נפשה. ואחרי כל זאת – עם ישראל חי. אחד הסטרטאפים הגדולים שפיתחנו הוא הפיכתה של המחלוקת למנוף לקידומה של החברה. הודות לתכונות שניטעו בנו משחר היותנו לעם ולאורך הדורות, ידענו לקיים אחדות מתוך מחלוקת.
חג הפסח מושיב את כולנו יחד, מחזיר אותנו אל העבר, מחייב אותנו לזכור ולהזכיר את המסע שעברנו עד הלום, מחדד את יעודינו ומדגיש את האחריות המוטלת עלינו להבטיח את עתיד האומה: "ואֶת עֲמָלֵנוּ - אֵלּוּ הַבָּנִים". לא פחות חשוב מכך, חג הפסח מחדש בנו את האופטימיות ואת התקווה. עברנו את פרעה, עברנו משברים, מחלוקות ופירודים - ונעבור גם את זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו