את מיכאל אלוני אני פוגש בבוקר סגרירי גשום וסוער - אירוע נדיר במה שנראה כמו אחד החורפים השחונים שידענו. מעלינו, פרט לענפים מתנפנפים ברוח ולטיפות שכמו ננעצות בהתרסה, מרחפת עננת סכנה חדשה, בדמות שמועה על היערכות של המטה לביטחון לאומי לאפשרות של צונאמי, מהאסונות הבודדים שטרם פקדו את מחוזותינו בשנים האחרונות. "חלמתי הלילה שיש צונאמי", מעדכנת אותו מכרה בבית קפה מרכז תל־אביבי.
בין שמדובר בנבואת זעם ובין שבתחזית קודרת אך מציאותית, אלוני אוחז בכוס קפה, מתכונן לצאת אל הפארק שממול ולא נראה מודאג מדי. אילו אסון, מחדל או גל גדול היו מתקרבים, אלוני בטח כבר היה מצטלם לסדרה על כך קודם. או כותב על זה בעצמו.
ב־2017, שלוש שנים לפני פרוץ הקורונה, הוא הוציא את ספר ביכוריו, "אהבה בימי שפעת", שעסק במגפה מסתורית. "החורף הזה צריך לשטוף ידיים חמש פעמים ביום לפחות", כתב בו, "צריך להצטייד במסכה המגינה על דרכי הנשימה ומונעת הידבקות במחלה... המוסדות הציבוריים הפעילו נוהלי בטיחות חמורים ביותר והתחייבו על הפסקת הלימודים או העבודה, כאשר תתפרץ המגפה.
במקרה כזה ניתן יהיה לעבוד מהבית וללמוד דרך המחשב. מובן שהחיסון המיוחל יגיע לגבולות המדינה מוקדם מן הצפוי". גם בחירת התפקידים שלו בסדרות מקור אפופת חזיונות מיסטיים: בשנה שעברה גילם קצין מודיעין ב"רוח צפונית", סדרה שהציגה סכסוך אלים שישראל נקלעת אליו, ושגורר אליו את כל המזרח התיכון (כשבדרך היא מתמודדת עם כשל מודיעיני חמור, כוחות חיזבאללה, פעולות טרור, חטיפות, טילים לא קונבנציונליים, הנהגה שהתעלמה מסימנים מטרימים ולבסוף ועדת חקירה).
בסדרה "המזח", שהיתה אמורה לעלות לשידור ב־9 באוקטובר 2023 ונדחתה בגלל הטבח שהתרחש יומיים קודם לכן (אך תעלה בקרוב לשידור בכאן 11), הוא משחק רופא במילואים, שהמוצב שבו הוא משרת מבודד על גדות תעלת סואץ אחרי התקפת פתע מצרית במלחמת יום הכיפורים. כמו מתכתב עם המציאות העכשווית, "המזח" עוסק בשאלות של מוכנות צה"לית, התמודדות חיילים בשבי והתנערות של הדרג המדיני מהם.
וב"המטרה: אמיא", הפקה בינלאומית מרשימה שעלתה לשידור השבוע ברשת 13, ושלשמה התכנסנו כעת, אלוני נכנס לנעליו של סוכן מוסד החוקר את פיגועי הטרור הקטלניים שהתבצעו בשנות ה־90 נגד מטרות ישראליות ויהודיות בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. AMIA, ראשי התיבות של Asociación Mutual Israelita Argentina, היה בניין הקהילה היהודית בעיר שנחרב ב־1994, בפיצוץ שהביא למותם של 85 איש.
האם מדובר בטייפקאסט שיושב עליו בדיוק, או דווקא במשיכה טבעית שלו לתפקידים ביטחוניסטיים־היסטוריים? "התסריטים והדמויות הם מה שמושך אותי בסיפור, אבל בסוף המציאות עולה על כל דמיון", הוא אומר, "במקרה יצא שלצערנו המציאות שלנו, שממנה נובעים הסיפורים האלה, פתאום יותר קיצונית".
השאלה היא אם זה בוחר אותך או שאתה בוחר את התסריטים שלך ככה.
"אני יכול להגן על עצמי בלהגיד שהתפקיד שלי ב'שטיסל' הוא לא כזה של ביטחוניסט. אלא אם כן תהיה חובת גיוס על חרדים, ופתאום יגייסו אותם. האמת היא שמה שכיף לי ומניע אותי בסיפורים האלה, גם אם במקרה יוצא שהם מעולמות הצבא והביטחון, זה דווקא עד כמה הדמויות שונות אחת מהאחרת. גם אם הן חיות בעולם של מציאות ישראלית ביטחוניסטית או במציאות היסטורית, הן באות מעולמות אחרים".
הן גם הופכות רלוונטיות למועד השידור שלהן. הפיגועים בארגנטינה בשגרירות הישראלית ובבניין הקהילה היהודית היו עבודה של חיזבאללה בשירות איראן.
"תראה, ציר הרשע שפועל נגדנו מתחיל מאיראן. המהפכה שנעשתה שם קרתה בסוף שנות ה־70, ומאז ברור מי רוצה להשמיד אותנו. הסיפור של הפיגוע באמיא הוא כמו 9/11 של דרום אמריקה. עד היום מדברים על זה, ויש עדיין עננה שחורה סביב מה באמת קרה שם, כי ממשלות מנסות לטייח ולהסתיר.
"זה נושא מאוד רגיש, ובגלל זה בתחילת כל פרק יש כיתובית שאומרת - אנחנו לא באים עכשיו לחשוף מה בדיוק קרה באמיא, אבל אנחנו מספרים סיפור של מי הגורמים שהיו, מי השחקנים שפעלו בתוך הדבר הזה.
"'אמיא' מביאה למסך משהו שלא נראה כבר הרבה זמן: איכות של צילום, משחק, בימוי. זאת סדרה שנותנת טון אחר לסדרות שיוצאות מכאן. המקור שלה בישראל, אבל זאת הפקה בינלאומית שהפנים שלה גם לפה וגם לחו"ל. זה כמו 'פאודה' בספרדית, הייתי אומר".
מהצילומים בדרום אמריקה חזר היישר ל־9/11 - הגרסה הישראלית. לא לפני חופשה קצרה שלקח, פיצוי על חוויה שלא חווה לפני שני עשורים, כשבחר לפנות למשחק אחרי סיום שירותו הצבאי בחיל החינוך (כמדריך של נוער יהודי מהעולם במסגרת הגדנ"ע).
"הצילומים כבר הסתיימו, אבל נשארתי וטיילתי משהו כמו חודש וחצי בדרום אמריקה", הוא מספר, "לא עשיתי אף פעם טיול אחרי צבא, אז זה היה הטיול שלי. מוצ'ילר לגמרי, מטייל עם כל החבר'ה הישראלים שהרגע השתחררו מהצבא. הייתי בקוסקו שבפרו, עולה ב־4 לפנות בוקר לוואן שאוסף אותי להתחלה של הטראק.
"מה שמניע אותי בדמויות שלי, וגם כיף לי, זה דווקא עד כמה הן שונות זו מזו, גם אם במקרה יוצא שהן באות מהצבא ומהביטחון. גם אם הן חיות בעולם של מציאות ישראלית ביטחוניסטית או במציאות היסטורית, הן באות מעולמות שונים"
"כולם מצונפים בתוך עצמם, ופתאום עולה לרכב מישהו, רואה אותי ואומר לחבר שלו 'אתה לא מבין מי נמצא איתנו בוואן, זה אדם הלוי מ'השמיניה''. זה היה לי מוזר, אבל גם כיף. חבר'ה הכי חמודים, גם נשארנו בקשר. יכולתי לעשות את הטיול הזה ביתר נוחות, אבל אין לי את הקטע הזה של 'אוקיי, אני סלב עכשיו'. רציתי את החוויה השלמה".
מהג'טלג אל האזעקה
החוויה השלמה, יספר כל מי ששב מתקופת נוודות בחו"ל, כוללת גם מתיחה של אפקט הטיול אל מעבר לגבולותיו, כלומר גם קצת אחרי הנחיתה בארץ. אבל במקרה הנ"ל, היי המטיילים שלרוב הולך איתם כמה חודשים אחרי ששבו, מוקסמים ועמוסי חוויות ומפגשים טריים, התנגש בחוזקה בקיר של מציאות ישראלית מפכחת.
"הגעתי לפרמיירה של 'המזח'. בשישי בצהריים עוד הצלחתי להשיג כרטיסים להופעה של ברונו מארס. הלכתי לישון מאוד מאוחר, כי הייתי בג'טלג. נרדמתי רק ב־6 בבוקר, וב־7 כבר העירה אותי אזעקה. אמרתי 'נחזור לישון', ואז פתחתי טלוויזיה וחשכו עיניי".
אלוני, אדם שעובד עם נט"ל (עמותה המטפלת בנפגעי טראומה על רקע לאומי) כבר שנים ופגש מקרוב לא מעט נפגעי טראומה, יצא מייד לפגוש מפונים והתנדב למען תושבי העוטף. צילומי "אמיא" נראו ברגע אחד כמו זיכרון רחוק. "המזח", כאמור, נדחתה ולא הגיעה בינתיים למסך.
"כן, היא כל הזמן נדחית", הוא אומר, "אנחנו חיים במציאות מאוד שברירית ומורכבת, גם מבחינת לוח השידורים והחזרה של חטופים. זה נורא, אבל זאת גם שמחה קטנה והקלה. הם קוראים לזה 'פעימות', וזה ממש כמו פעימות לב".
לחלוטין לא באותן סקאלות, אבל מקצועית זה בטח מתסכל עבורך.
"אתה רואה סדרה שהשקיעו בה כל כך הרבה זמן ומשאבים, ושעוסקת בנושא מאוד רגיש, כי עשינו אותה לכבוד 50 שנה למלחמת יום כיפור - ובסוף אנחנו מתעוררים למשהו יותר נורא מיום כיפור. אולי לא מבחינת היקף ההרוגים שלו, אבל מבחינת כמות האזרחים שנפגעו מהדבר הזה.
"המציאות היא שאנחנו כבר כמעט שנה וחצי בתוך האירוע. מלחמת יום כיפור נמשכה קצת פחות משלושה שבועות. היא לא היתה בהיקף הזה, לא בסדר הגודל הזה, לא בהתנהלות הזאת. מדינת ישראל יודעת לעשות מלחמות קצרות, היא לא בנויה למלחמות ארוכות. זה סיפור ארוך מדי".
התפכחת?
"אתה מתמכר מאוד לשקט, מאוד בקלות מרגילים אותך למציאות מסוימת. אני לא נכנס לכל מה שקרה במזח בכיפור, אבל אפשר להשוות בין קו בר־לב (מערך ישראלי מבוצר לאורך תעלת סואץ שנחשב לפני 1973 לבלתי חדיר, אך בפועל לא היווה מכשול בפני כוחות מצריים שצלחו את התעלה במלחמה, ע"פ) לבין מה שקרה לנו עכשיו. אלה מקרים דומים.
"רצינו להאמין שהמכשול מגן עלינו, רצינו להאמין שאנחנו יכולים לחיות עם כמה פצמ"רים מעזה. היה בסדר ונוח להאמין שחיזבאללה שקטים בגבול, ושאם נצטרך נדע להתמודד. היה נוח לקיים סטטוס־קוו שגם משאיר עלינו איום ומחזיק אותנו דרוכים, וגם נותן לנו איזשהו שקט שאפשר להתנהל בו. אבל זה שקט שהוא שקר לעצמנו. הקונספציה שמדברים עליה כל הזמן - גם בכיפור היתה קונספציה, וגם אז היא נשברה - התפוצצה לנו בפרצוף".
היה אפשר, לדעתך, להחזיר את החטופים מוקדם יותר, או שניצחון צבאי הוא דבר בר השגה?
"אני חושב שהעם היהודי ידוע בכך שהוא מחפש דרך להציל חיים. בכל פעם שקם צורר אחר שמנסה להשמיד אותנו, הכוח שלנו הוא במוסר שלנו. אנחנו נוטים לשכוח את זה, וזאת היתה תזכורת, כאפה.
"אופורטוניזם, קרע בעם, פילוג - כל זה קרה בגלל שהיו 12 שבטים. לא כדאי שנחזור לשם. הבית הזה אמור להיות אור לגויים. צריך לשמור על זה שבתוך הפלגים השונים בחברה הישראלית לא נגיע לידי כך שאנחנו אויבים מבפנים. זה מחליש אותנו. ואם יש מישהו כאן שמנסה לעשות בדיוק את הדבר הזה, הוא לא רק יורה לעצמו ברגל בטווח הרחוק, הוא גם הורס את המקום הזה. יש פה אנשים שעסקו בפילוג, ומי שעסוק בפילוג עסוק בלהרוס, לא בלבנות".
"תוכנית הרילוקיישן" של הנשיא טראמפ ריאלית בעיניך?
"אני בעד מי שיפעל בשאיפה להביא לפה אורח חיים, שבו לא נקום בכל יום בתחושה של חוסר ביטחון וחוסר יציבות. מה אני אגיד לך? אני בעד שיהיה פה מקום יותר טוב".
יותר טוב מאדריאן ברודי
"צריך לשמור שבפלגים השונים בתוך החברה הישראלית לא נגיע להיות אויבים מבפנים, זה מחליש אותנו. ואם יש מישהו כאן שמנסה לעשות בדיוק את זה, הוא לא רק יורה לעצמו ברגל בטווח הרחוק, אלא גם הורס את המקום הזה. מי שעסוק בפילוג לא בונה"
בחירת התפקידים היהודית־היסטורית של אלוני לא מסתיימת בסדרות שהזכרנו. ב"תוכנית א'", מותחן קולנועי בקופרודוקציה גרמנית־ישראלית, הוא מגלם איש בריגדה יהודי אחרי מלחמת העולם השנייה, שנמנה עם חבריה של קבוצת נקם יהודית שתכננה להרעיל מקורות מים בערים בגרמניה. מעין "ממזרים חסרי כבוד" - גרסת הבריגדה. לצידו בקאסט, נוסף על עוז זהבי, משחק גם אוגוסט דיהל, השחקן הגרמני הזכור לרבים כקצין הגסטפו דיטר הלסטרום ב"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו.
"המפגש בין הקאסט הישראלי לגרמני היה שילוב של בדיחות שואה מצד היהודים, ועוד כמה גרמנים שלא כל כך מרגישים בנוח עם זה מצידם", אלוני נזכר, "עד שנשבר הקרח ואפשר היה להתחיל לעבוד. המצחיק הוא שדיהל בדרך כלל מגלם נאצי, ופה הוא דווקא משחק יהודי. פגשתי אותו במקרה באורוגוואי, והוא שוב שיחק נאצי".
בכלל, אלוני רואה הרבה חו"ל בשנים האחרונות: לא מזמן שהה שלושה חודשים בלונדון, שם השתתף בהצגה "Here In America" של תיאטרון אורנג' טרי העצמאי. אלוני מגלם שם את המחזאי האמריקני האגדי ארתור מילר, בסבך היחסים המורכבים שלו עם במאי הקולנוע איליה קאזאן ("חשמלית ושמה תשוקה", "חופי הכרך"), על רקע תקופת הרדיפות שניהל הסנאטור הרפובליקני ג'וזף מקארתי נגד כל מי שנחשד כתומך בקומוניזם בשנות ה־50 בארה"ב.
באמצעות מדריכת דיאלוגים אלוני סיגל מבטא אמריקני־פיפטיזי. "הייתי חופר איתה עוד ועוד עד שהמבטא היה מושלם. באותה תקופה אדריאן ברודי כיכב בהצגה בווסט אנד, ומי שעבדה איתי על המבטא עבדה גם איתו.
"כשהייתי אומר לה 'אני לא מצליח!' היא היתה עונה לי: 'אתה חושב שלך קשה? אתה יודע מה יש לי עם אדריאן ברודי?' אבל עבדתי עד שזה נהיה מושלם. אחרי אחד הערבים דיברתי עם חברה ישראלית שהגיעה לראות את ההצגה. פתאום עברה לידנו קבוצה גדולה של אמריקנים, וכולם אמרו לי: 'מה זה? באיזו שפה אתה מדבר? היינו משוכנעים שאתה מניו יורק'. זה היה בשבילי הישג גדול".
"שטיצל" במסעדה בברזיל
בלי ששמנו לב, מיכאל אלוני (41) איתנו כבר 20 שנה. דור ילדי תחילת שנות האלפיים הכיר אותו לראשונה ב־2005, כשהפך למנחה באולפן ערוץ הילדים, במקביל לליהוקו לסדרת הלהיט הישראלית לנוער "השמיניה". המבוגרים יותר התוודעו אליו ב־2006, כשהגיח בטלנובלה "האלופה". משם המשיך לרצף של סדרות נוער, במקביל לתפקידי הנחיה שאייש: ב־2012 הנחה את השעשועון "אחד נגד מאה", ובאותה שנה גם החל בהנחיית ריאליטי השירה "דה וויס".
רצף סדרות דרמה - ובהן "מתים לרגע", "בשבילה גיבורים עפים", "מלכת היופי של ירושלים", וכמובן "שטיסל" - הפך אותו בעשור שעבר לאחד השחקנים המבוקשים בתעשייה המקומית ולפרצוף מוכר ברחוב הישראלי - ולא רק בו.
"הייתי בברזיל באיזה פרויקט, ובאנו למסעדה בסאו פאולו", הוא מספר, "יש לך שם וולה, אדם שאחראי להחנות את הרכבים, ואתה נותן לו את המפתח של המכונית שלך. אנחנו יוצאים מהמכונית לכיוון המסעדה ופתאום האיש הזה, שעונד שרשרת צלב ענקית, מתחיל לצעוק עלי: 'שטיצל! שטיצל! שטיצל!' לא הבנתי בהתחלה, עד שחשבתי 'יכול להיות שהוא מדבר אלי? מה קשור?'"
מפריע לך שאחרי שני עשורים של פעילות יש עוד מי שרואים בך סלב חתיך יותר מאשר שחקן?
"ובראדלי קופר לא חתיך? אני מרגיש שעסקתי בכל תחום אפשרי - כתבתי ספר, ביימתי שני סרטים, אחד מהם נקרא 'ערה?' ואפשר לצפות בו עכשיו ב־yes. אני מביים תיאטרון, אני משחק בתיאטרון, בטלוויזיה, בקולנוע".
זאת תשובה דיפלומטית. בטוח שזה מציק לך קצת.
"תמיד יהיה למישהו משהו להגיד, ביקורת טובה או רעה. כשאני מוציא פרויקט שלי, או כשעולה סדרה או הצגה שאני משחק בהן, יש לי כמה אנשים שאני מעריך את הדעה שלהם ושאני יודע שהם תמיד כנים איתי, כך שאני יכול לקחת את מה שהם אומרים כביקורת בונה.
"אני כל הזמן שואל איפה אני יכול להשתפר, ואני אוהב לקבל את המקומות שבהם אני יכול לזהות חולשה ולבדוק איך אני יכול לחזק אותה. ביקורת מעליבה היא משהו שאף פעם לא באמת הטריד אותי. אולי בהתחלה לא ידעתי להתמודד עם זה, אבל בבית הספר למשחק היתה לי מורה ששינתה לי את הגישה וגרמה לי להבין פתאום את אהדת הקהל.
"אני כל הזמן שואל איפה אני יכול להשתפר, אוהב את המקומות שבהם אני יכול לזהות חולשה ולבדוק איך לחזק אותה. ביקורת מעליבה אף פעם לא באמת הטרידה אותי. אולי בהתחלה לא ידעתי להתמודד, אבל שיניתי גישה. אני תמיד נגיש, אוהב את הקהל שלי"
"בהתחלה לא הבנתי מה רוצים ממני עם העניין של אהדת הקהל. ואז אתה מבין שאתה בקלות יכול לעשות טוב לבן אדם אחר. אני תמיד מאוד נגיש, אוהב את הקהל שלי. ישראל היא הבית שלי, זה העם שלי. אם אני יכול לתת ולשמח מישהו בתמונה או בחיבוק, אז למה לא? זה גם כיף לקבל את החיבוק הזה".
זה יכול גם להטריד. מה הסיטואציה הכי משונה שביקשו ממך להצטלם בה?
"לא הספקתי להגיע לאיזו הלוויה, ואז חבר שלי אמר לי: 'תגיד, מתי תבוא לשבעה? האחיינית שלי ציפתה לראות אותך'. אמרתי לו: 'אל תדאג, ניתן לה תמונה וסרטון, הכל בסדר'. כן, גם זה קורה".
ועדיין מדברים איתך על "השמיניה", ששודרה בשנים 2014-2005.
"אני חושב שזה בגלל ש'השמיניה' היתה משהו שלא היה פה קודם. אפרופו 'אמיא', אותה חברה שהפיקה את הסדרה גם ייבאה לישראל טלנובלות. היו אז כל מיני סדרות דוגמת 'צ'יקיטיטס' ('קטנטנות'), אבל לא היתה סדרה מהסוג הזה שדוברת עברית. בגלל זה כל מי שהיו ילדים בדור ההוא מבינים ספרדית. אז אני לא דיברתי ספרדית, אבל הייתי חלק מהתשובה הישראלית לדבר הזה.
"כמו 'לא כולל שירות' בשביל הדור שלפני, עבור דור מסוים 'השמיניה' ממלאת את המקום הזה לגמרי, וזה יישאר איתו לכל החיים. אגב, יש דורות חדשים שפתאום מוצאים את הסדרה ב־VOD ומתמכרים לה, כי זה עדיין טוב, עומד במבחן הזמן".
יצא לך לראות לאחרונה פרקים?
"כן. זה מצחיק - אני עושה עכשיו מופע עם בן פרי מ'ציפורלה', ויחד עם תובל שפיר אנחנו עושים על זה קטע. נשארנו בקשר, אלה משפחות קטנות".
איך ההרגשה לצפות בגרסה הבוסרית של עצמך?
"נראה לי שידעתי שם הרבה יותר. אני חושב שהייתי אז שחקן הרבה יותר טוב. יש משהו בתמימות, באינטואיציה. אתה בא לצלם סצנה ופשוט מתאבד על הטייק, שם את הידע שלך בצד. אני מנסה להזכיר לעצמי את זה לפעמים גם כיום".
"עשו לי מרדף"
את אהדת הקהל שאלוני מדבר עליה הוא בהחלט מרגיש גם כיום. ברחוב הקטן שבו אנחנו יושבים בתל אביב שני בני זוג מבוגרים מספרים לו בעיניים בורקות שחזו בו לאחרונה בעיבוד הבימתי ל"חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי, שבו הוא משחק לצד צביקה הדר ואסתי זקהיים.
כעבור כמה מטרים, כמו בהזמנה או בתיאום מראש, במפגש הרחובות יהודה הלוי וקרליבך מגיחה ליטל פלדמן, בת זוגו של אלוני בשנתיים האחרונות, שאיתה הוא גם חולק דירה לא הרחק משם. בניגוד לדיונים שהתנהלו לאחרונה במדורי הרכילות - הם עדיין ביחד ולא נפרדו, למרות הדיווחים הסותרים.
"יואו, איזה מרדף עשו לי", הוא אומר, "לא, ליטל ואני לא נפרדנו, אנחנו נפגשים לארוחת צהריים עכשיו, הכל בסדר. עכשיו תקשיב - השם שלה הוא ליטל פלדמן. בכל מקום כתוב 'פרידמן'. כתבו את זה באתר אחד, ומאז כולם רצים עם הפרידמן - ואני כל פעם מתבאס מחדש. היא אולי 'פרידמנית', אבל היא ליטל פלדמן. היא עובדת בחברת הייטק, מתכנתת מאוד מוכשרת, ובכלל - היא רווית כישרונות. היא אור גדול בחיי".
"בניגוד למה שכתבו, ליטל ואני לא נפרדנו. בעצם, אנחנו ביחד במשך כל הזמן שישראל נלחמת. ב־4 באוקטובר היתה פרמיירה ל'המזח', אבל ליטל אמרה: 'לא מתאים לדייט ראשון'. אז הדייט שלנו היה למחרת. הבדיחה הקבועה שלנו היא שזה רומן מלחמה"
השניים הכירו ימים ספורים אחרי שחזר מצילומי "המטרה: אמיא" בדרום אמריקה, בחדר הכושר שבו מתאמנים שניהם. "אנחנו בעצם ביחד במשך כל הזמן שישראל נלחמת. ב־4 באוקטובר היתה הפרמיירה של 'המזח' שעמדה לעלות, אבל ליטל אמרה לי: 'מה, בדייט ראשון אני אבוא איתך לפרמיירה?' אז הדייט הראשון שלנו היה ב־5 באוקטובר. השארתי לה פתק עם שם לא נכון, חשבתי שקוראים לה מאיה".
כלומר, ביקום מקביל אתה יוצא למעשה עם מאיה פרידמן. זה לא פשוט להתחיל לנהל קשר בצל מלחמה.
"זה לא ברור. הבדיחה הקבועה שלנו היא שזה בעצם רומן מלחמה. אז אולי כשהמלחמה תיגמר סופית אני אוכל להגיד שיש לך סקופ. בכל הפסקת אש ניקח הפסקה".
אולי אתה פשוט צריך להשתתף בהפקה רומנטית, רגועה יותר, פחות מלחמתית. בהנחה שאתה לא מסתיר ספר על צונאמי.
"זהו, אני מתחיל לכתוב רק על דברים אופטימיים מעכשיו. רק שלום עולמי וזהו".
