אפשר להחליט שאין פתרון לעזה. המציאות היא שאנחנו מוקפים בתרבות אסלאמית רצחנית. לכן, צריך רק לוודא שהם מפחדים, כל הזמן. לחיות על החרב, נקודה. זה נשמע רע, אבל מעשי. את המלחמה בעזה נסיים רק אחרי גביית מחיר שייצרב אצלם כנכבה לשנים ארוכות.

פירוז הרצועה. חורבן אדיר לאוכלוסייה האזרחית תומכת חמאס, וחיסול ההנהגה. זה לא פתרון, כי השנאה לישראל לא משתנה, אבל זה מציאותי. זה מה יש. נחזיק עוד כוחות, ניכנס לעוד פשיטות, נגבה מחיר בשטח באזור הפרימטר או בצפון הרצועה.

מה האסטרטגיה? פחד אצל האויב. זה עובד לזמן מסוים, ואז צריך ששוב יפחדו.

ואפשר גם לדבר על פתרון. אירועים דרמטיים משנים את פני ההיסטוריה. מאז תחילת המלחמה כל הנחות המוצא שלנו - מה שנתפס כגזירת גורל - נבחנות מחדש. ניהול הסכסוך עם עזה, גיוס החרדים, צבא קטן וחכם, ממשלת "ימין מלא־מלא", ובעיקר איך מעצבים את העתיד.

לממשלה אין חלק בשיח הזה. היא נעלמה ב־7 באוקטובר ומאז לא חזרה. הבחינה מחדש מתבצעת בחוץ. ברחוב, בציבור, במקרה של עזה - בוושינגטון. תוכנית טראמפ החדשה היא פתרון. האם זה פתרון מעשי שיגיע לתוצאות? לא יודע. יש מלא שאלות מעשיות שלא נענו: עלות, ארצות יעד ועוד. גם הנכונות של הנשיא להכניס את ארה"ב כאחראית על השטח לא ברורה.

העניין הוא שהתוכנית הזאת עדיין מעשית כפתרון לעזה הרבה יותר מהסכם שלום עם תרבות רצחנית כושלת ונטולת חשיבה הומנית שמחנכת על שנאה. זו האמת. המלחמה מחייבת אותנו להכיר בזה. איך אפשר לומר שתוכנית שלום היא רעיון מעשי ושהעברת אוכלוסייה היא לא רצינית, כשנשיא ארה"ב בוחר בזה כתוכנית?

באופן אישי, אף פעם לא חשבתי שהסכם שלום הוא מהלך פרקטי, אבל במלחמה הזאת אני רואה ברעיון הזה סם מערפל. הייתי רוצה שלום עולמי. אני מחנך את ילדיי שלא לשנוא אף אחד בגלל הדת שלו. יש טובים ויש רעים בכל עם, אני מסביר להם.

הלוואי ש"לא יישא גוי אל גוי חרב". הלוואי שהילדים שלי לא יצטרכו לחוות את השכול והסכנה שאני וחבריי חווינו מאז גיל 18. שלום הוא תפילה ראויה וערך ראוי, אך שם זה נעצר. אנחנו מול חיות טורפות בג'ונגל. למה? ככה.

יש גם חלופה נוספת: היו תרבויות שהשתנו מהיסוד. זה קרה לגרמניה הנאצית אחרי מלחמת העולם השנייה. ליפן אחרי שתי פצצות אטום. הפלשתינים יכולים לעבור חינוך מחדש כמו היפנים והנאצים אחרי מלחמת העולם השנייה. העולם כפה זאת אז, כפי שכפה אז טרנספר של עשרות מיליוני אנשים. מי שחושב שזה מעשי יותר לחנך מחדש, יכול לשכנע את וושינגטון.

בינתיים ישראל צריכה להציע צעדים בפועל. לדחוף לנשיא האמריקני כמה שיותר הצעות עם תג מחיר ושחקנים רלוונטיים. אי מלאכותי מול סיני, לקנות שטח באינדונזיה, לשלם לסומליה. כל דבר שאפשר לחשוב עליו, זה בטח לא יכול להזיק.

עד אז, בינתיים ביום־יום, אנחנו לא במימוש החלום אלא במלחמה. כדי לסיים אותה בהישגים צריך הנהגה פה (לא בוושינגטון), צריך צבא גדול פה שיכול להיכנס לעזה (לא חיילים אמריקנים), צריך ועדת חקירה ממלכתית כדי לבדוק איפה נכשלנו ולהשתפר, במקום לספר כל היום על איפה אולי נצליח בעתיד.

המחיר הכבד מכל

ארבעה חיילים נהרגו השבוע - שלושה מהם חיילי מילואים ואחד בסדיר. זה כאב עצום ומחיר עצום שלא פוסק. אפשר לתכנן מה שרוצים על עתיד רצועת עזה, אבל האמת היא שזה לא משנה בפסיק את צורכי הביטחון של מדינת ישראל. חייבים חיילים נוספים עכשיו.

שנה וחצי עוד מעט מאז תחילת המלחמה - וממשלת ישראל לא עשתה ולו צעד קטן כדי להגדיל את הצבא. אין תחקיר וועדת חקירה, אז לכאורה באופן רשמי אין הכרזה ש"צבא קטן וחכם" היתה קונספציה מסוכנת.

ועם זאת, גם בלי ההכרזה, העובדה שממשלת ישראל משמרת את הגישה הזאת בפועל היא פגיעה בביטחון שלנו. שום תירוץ לא יכול לחפות על זה. אותם אנשים שעשו מאות ימי מילואים מאז תחילת המלחמה ישרתו גם השנה. לפחות 70 ימים על פי התכנון. ומה עושים מי שאחראים לתקן? כלום. עסוקים בהודעות לתקשורת.

קואליציית המשרתים נפגשה השבוע עם שר הביטחון כ"ץ. יש שם מילואימניקים שעשו מאות ימים השנה. הם תמימים במובן מסוים, אבל נחושים לתקן. בסוף הפגישה אמרו לי שהם יצאו עם כאב לב. הם חשבו שיהיה ויכוח, אבל היה מבזה.

פוליטיקה של פעם, עסקנות. ה"אין ברירה" המפורסם. הרעיון שצריך למרוח כדי שהמפלגות החרדיות לא יכעסו. כ"ץ לא מתכוון להעביר שום חוק שישנה את המציאות. הכל בנוי על שימור המצב הקיים. על שימור הממשלה לעוד חודש ועוד חודש.

זה ייגמר בסוף, יהיו בחירות. אין טעם לסמוך על כך שאחריהן זה יסתדר. צריך לוודא שזה מסתדר. מי צריך לוודא? אנחנו. יש בישראל חברה משרתת ומשלמת מיסים. יש בה חובשי כיפות סרוגות רבים, חילונים, מסורתיים, מעט חרדים. יהודים, דרוזים, מעט מוסלמים, ועוד. הם יקבעו. רק הם.

מי שלא משרת במדינת ישראל, מי שלא לוקח חלק במעגל החובות, אסור שיחליט מה קורה כאן. אסור שיצביע או יבחר לכנסת. זה לא סביר, לא הוגן ומסכן את מדינת ישראל. מי שרוצה להשפיע - שיעשה משהו למען המדינה. שירות צבאי או לאומי. לא נשמע לכם הגיוני? גם ריקון עזה היה רעיון שלא היה עובר כותרת בעיתון לפני שנה. זה היעד.