ישראל חייבת להתכונן באופן מקצועי ומעמיק לתוכנית 18 החודשים של המחצית הראשונה של טראמפ בבית הלבן. למדינת ישראל ניתנת כאן הזדמנות היסטורית חד־פעמית, קצובה מאוד בזמן, כזו שספק אם תחזור בעתיד הנראה לעין. ואכן מדובר בשנה וחצי בלבד, מכיוון שבאוגוסט 2026 כבר תתחיל כאן מערכת הבחירות לכנסת, שתתקיים במקביל למערכת בחירות האמצע לקונגרס בארה"ב.
מה לא נאמר כבר על היחס האוהד מאוד לישראל מצד הנשיא טראמפ ושורת המינויים שעליהם הכריז. אבל כדי לקבל פרופורציה על גודל ההזדמנות שעומדת הפעם לפתחנו, יש להבין שהאהדה הזו חורגת מכוכבים שהסתדרו לטובתנו. זה לא צירוף מקרי של נסיבות ותנאים, כפי שקורה לעיתים בעולם היחסים הבינלאומיים. זה הרבה יותר עמוק מכך.
מדובר בבכירי ממשל שאהדה לישראל היא חלק מהאידיאולוגיה העמוקה שלהם, רכיב מרכזי בעולם ערכים שלם שהוא חלק מאמונתם. לא עוד איש ממשל אוהד שמגלה "הבנה לאינטרסים הביטחוניים". הם מאמינים שאסור לומר West Bank ("הגדה המערבית"), ויש לומר יהודה ושומרון. הם בעלי תפיסה שורשית המבחינה בין טובים לרעים, ובעיניהם ישראל לא רק נמצאת בצד הנכון של ההיסטוריה, אלא מובילה אותו.
משמעות הדברים נרחבת: בניגוד להפחדות של אוהדי הממשל הדמוקרטי בינינו, התמיכה בישראל לא תהיה כפופה לרוחות עולמיות חולפות. זו תהיה הרוח, ואנו חייבים לעוף איתה בדרך להשגת המטרות שיוצגו להלן.
לא משימה לקומץ נאמנים
המלחמה חשפה אותנו למצב של איום קיומי. לא היינו בנקודה הזו, תודעתית וממשית, מאז ערב מלחמת ששת הימים, אולי לזמן קצר מאוד ביום הכיפורים. החזית המזרחית, כידוע, הופכת בעייתית יותר ויותר. את תקופת טראמפ יש לסיים כאשר בקעת הירדן היא חלק בלתי נפרד מישראל, מנחל דרגות עד עמק המעיינות.
ואם אנחנו לא רוצים לפספס את ההזדמנות ההיסטורית הזו, מוכרחים להתקיים כמה תנאים. הראשון שבהם הוא שבשום פנים ואופן לא יתקיימו בחירות מוקדמות בתקופה הזאת. מערכת בחירות תבזבז את כל תשומת הלב והמשאבים על פוליטיקה פנימית, במקום לתעל אותם למשימות העל ההיסטוריות. חשוב שיובהר לכל גורם המאיים בגרירה לבחירות, שלא תהיה סליחה על כך על רקע התקופה הייחודית וההזדמנות החד־פעמית.
התנאי הנוסף הוא להיפרד מהנטייה הסוליסטית שמאפיינת את נתניהו. זו לא העת לצמצם את קבלת ההחלטות למטבחון מצומצם של קומץ נאמנים ספורים, שלא בהכרח מתמצאים ומיומנים במה שעומד על הפרק. מה שדרושים כעת הם התמחות מקצועית, ניסיון רב, ובעיקר מודעות היסטורית גבוהה ובעקבותיה נכונות להירתם למאמץ. דווקא על רקע הצורך הדחוף לנהל את המלחמה ועל רקע השערורייה שבהמשך המשפט, נתניהו חייב לבנות עוד היום צוותי חשיבה מקצועיים שיתחילו לפעול.
בתחום היחסים הבינלאומיים, המטרה היא לשדרג את מעמדה של ישראל במערכת הבינלאומית, באמצעות מעבר ממדיניות חוץ מתגוננת להתקפה. יש לצאת נגד מוסדות בינלאומיים אנטי־ישראליים. לא, זה לא רק בתי הדין בהאג, אלא גם מוסדות שונים באיחוד האירופי, לדוגמה. מעל לכל יש לפעול לכריתת הבריתות האזוריות שיפרקו את ציר הרשע. יש לעלות מדרגה בהצגת האסטרטגיה: לא רק טיפול בגרעין, אלא הפלת משטר האייתוללות. בהקשר זה הגיע הזמן גם לסגור חשבון ולטפל בקטאר כתומכת הטרור הגדולה בעולם.
בתחום הכלכלה נפתחות הזדמנויות למיזמים משותפים אזוריים ולתעדוף של ישראל על פני מדינות אחרות, ולו רק מכורח העובדה שאנחנו כעת החברים הכי טובים של השחקן החזק בשכונה העולמית. ראינו את נסיגת הסעודים והאחרים מול המדיניות הרופסת של ממשל ביידן, שהקרין כלפי כל המזרח התיכון שהוא לוחץ על ישראל ומחליש אותה. כעת זו הזדמנות לחזור למסלול. 7 באוקטובר חולל גם גלים עצומים, היסטוריים, בקרב יהדות התפוצות. על ישראל לתת ליחסיה עם העולם היהודי קדימות, ולחברו למשימה הלאומית של שיקום הצפון והדרום.
סדר עדיפויות
וכאן אנחנו מגיעים למישור הפנימי של המנהל הציבורי, ובעיקר מערכות האכיפה והמשפט. הכוונה לרפורמה הנדרשת במערכת המשפט, בפרקליטות, וגם לפעולות של הפרטת חלק מהשידור הציבורי ופעולות אחרות בתחום התקשורת. כל אחת ממשימות העל הללו לבדה היא סבוכה מאוד, מורכבת מאוד ודורשת משאבי כוח אדם, כישורים ותשומת לב.
המחנה הלאומי נדרש כאן לבחור את המלחמות שהוא מנהל ואת סדרי העדיפויות שלו. אין טעם בחקיקות סרק או בהכרזות על קידום רפורמות, המתסיסות את הרחוב ואת המערכות הציבוריות. האומנם חוק פלדשטיין ותאגיד השידור הציבורי הם הכי חשובים כרגע? אפילו אם נניח שפעילויות אלו מוצדקות, הן עלולות להתברר כבזבוז זמן יקר שיביא להחטאת המטרות האסטרטגיות.
עם זאת, כאשר המדינה מתחילה לנוע להשגת אותן מטרות אסטרטגיות שיביאו לישראל שגשוג ופריחה, אסור לוותר כהוא זה למי שינסה לתקוע מקלות בגלגלי ההיסטוריה. גורמים שינסו לעצור את המהלך ההיסטורי החד־פעמי, תוך ניצול מעמדם הבכיר במנהל הציבורי - יהיו אלה במשרד החוץ או בפרקליטות - יצטרכו לפנות את מקומם. על זה בהחלט יש להיאבק בנחישות מבלי למצמץ.
ישראל בזבזה במידה רבה את הקדנציה הראשונה של טראמפ. כלקח מהמאבק על הרפורמה המשפטית, כדאי בהחלט לוותר על מסיבות עיתונאים מרשימות ככל שיהיו ועל הכרזות פומפוזיות עם תאריכים והבטחות. לא כדאי שגם הקדנציה השנייה והאחרונה של טראמפ תלך לאיבוד. פשוט תתחילו לעבוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו