המהלך האסטרטגי הישראלי להסיר את שליטת חיזבאללה ואיראן

והנה עוד אפשרות לבחינה של הפסקת האש המתהווה מול חיזבאללה בלבנון: הפריזמה הגאו-אסטרטגית, שבה נכנסים שיקולים ומהלכים חוצי מזרח תיכון ואוקיינוסים, מסעודיה ועד סוריה, מוושינגטון ועד טהראן. לקראת החתימה על הסכם הגבול הימי עם לבנון (בעצם עם חיזבאללה) הסביר לי שר בכיר למדי כי זהו חלק ממארג של יחסים והסכמים עתידיים שיכניסו את המפרציות בחזרה ללבנון ויאזנו את כוחה של איראן שם. טענתי אז והמציאות הוכיחה שצדקתי - שההסכם חיזק דווקא את חיזבאללה.

המצב היום שונה. חיזבאללה מוכה קשות, חלק ניכר מהנשק הרקטי שלו הושמד ואין לו למעשה הנהגה מקומית ומפקדים איראנים מנהלים את רוב המערכה. גם מבחינה פוליטית הוא הוכה - הקולות נגדו מושמעים היום בריש גלי ולכל רוחב הפלגים בלבנון. על הפסקת האש, דעת הקהל בלבנון חלוקה. חלק מהנוצרים, שאמין ג'ומאייל מייצג אותם, מתנגד והיה רוצה שישראל תשלים עבורם את המלאכה (ותשלם בדם חייליה) לחיסול חיזבאללה. אבל הרוב, כך לפי שיטוט בראיונות וברשתות, מייחל לשקט לצד תקווה שההסדר ינטרל ולו חלקית את כוחו של חיזבאללה.

ישראל חידשה בחודשים האחרונים וביתר שאת מאז החלה המתקפה על חיזבאללה, את הקשר עם גופים פוליטיים בלבנון ובסוריה, דרוזים נוצרים סונים וגם שיעים. המסר שהגיע מהם לישראל (ולאמריקה ולפאריז) היה שזו ההזדמנות להסיר את שליטת חיזבאללה ואיראן על המדינה, ובסיוע מדינות ערב האחרות. לפי מקורות מדיניים ישראלים ואמריקנים, זו המטרה והכוונה, ולא רק בלבנון, אלא במסגרת הסדר מזרח תיכוני כולל שבו כלולה גם נורמליזציה בין ישראל לסעודיה.

שני אתגרים ניצבים בדרך: האחד, איראן. בישראל מקווים עד מאוד שהמסרים היוצאים מהנשיא הנבחר טרמפ ומהאישים שינהלו את מדיניות החוץ, ימומשו, ואיראן תאבד חלק ניכר מכוחה והשפעתה בזכות לחץ כלכלי, עיצומים, מגבלות ואמברגו, בעיקר על ייצוא הנפט, וגם פעילות צבאית לכשידרש. ככלל, המהלך של הפסקת האש נעשה תוך עדכון שוטף של טראמפ ואנשיו, הם בתמונה ומעדיפים בהחלט שקט לפחות בגזרה הזו. ועוד הערה, שחרור האמברגו הסמוי על תחמושת מארה"ב, משמעותי מאוד.

האתגר השני - עזה. כל מנהיגי האזור מחפשים פיתרון לאור ההתנגדות של ישראל, סעודיה והאמירויות למתן שליטה מלאה בה לרשות הפלשתינית. שמו של מוחמד דחלאן, הבכיר הפלשתיני שהורחק מהפתח על ידי אבו מאזן, עולה שוב. קשריו עם ישראלים מרובים, אבל הוא הצהיר בעבר כי יש לשתף גם את חמאס בפיתרון. באמירויות מעוניינים להשתתף במה שיקרה ביום שאחרי בעזה, ועדיין גם הם כמו כולם, מצפים שישראל תשלם את מחיר עבודת הניקוי הצבאי בטרם יכנסו.

פגיעה ממשלתית בכלי תקשורת היא לעולם פגיעה בחופש הביטוי

כותב שורות אלה לא חוסך ביקורת על היבטים בעייתיים לא מעטים של התקשורת הישראלית, על פאנלים חד צדדיים עם עלי תאנה ברוב האולפנים הבולטים, על כתבים המביעים דעתם הפוליטית ובכך פוגעים באמינות עצמם וכלי התקשורת שלהם, על ההתגייסות בעד המחאה של כמה מכלי התקשורת המרכזיים (לצד התגייסות לצד הממשלה של אחרים). ואחרי כל זה, המהלכים האחרונים של חברי כנסת בליכוד ושל הממשלה כולה נגד עיתון "הארץ" והתאגיד פסולים ומובילים למקומות בעייתיים עד מאוד.

עיתון "הארץ" ובעיקר "דה מארקר" שלו, עשה לי את המוות בשבתי כמפקד גל"צ, תוך עיוות נתונים, הפצת שקרים דיבתיים ושבירת כללי מקצוע בסיסיים, מתוך אג'נדה פוליטית. המו"ל שלו עמוס שוקן אמר דברים בוטים, מופרכים ומקוממים לאזניים ישראליות. אבל עיתון "הארץ" הוא כלי תקשורת חשוב, שרוב עיתונאיו מקצועיים ולזכותו חשיפות עיתונאיות מרשימות. המהלך של ביטול הפרסומים הממשלתיים בו אינו לגיטימי כי הממשלה שייכת לכל העם לרבות לחלקיו השמאליים ולקוראי "הארץ" הזכאים לקבל שם את המידע הממשלתי. השימוש בכלי הזה ל"ענישה פוליטית" על דברי המו"ל שלו מקוממים ככל שיהיו, הם ניסיון השתקה של הבעת דעה.

בתפקיד קודם שלי כיו"ר אגודת העיתונאים לחמתי נגד הניסיונות לפגוע ברשות השידור ,מבית על ידי מינוי פוליטי בוטה של מנכ"ל ועוזרו ומנהל קול ישראל, ומחוץ במהלך לסגירתה. תאגיד השידור הציבורי שקם תחתיה, ממלא באופן חלקי את תפקידו העיקרי להיות פלטפורמה למגוון הקולות של הציבור הישראלי. שידוריו מגוונים יותר ומאוזנים יותר אף שגם עליהם יש ביקורת (סאטירה לא מצחיקה וחד צדדית למשל). סגירתו (ספויילר, לא יקרה) תותיר את הזירה לכלי תקשורת שמכירת פרסומות היא עיקר דאגתם. הם יתקשו מאוד להכין תחקיר קשה מדי על מפרסם גדול, לא יפגעו במי שמסייע לפרנסתם, ישדרו רק תכניות מושכות צופים כמו ריאלטי, ויזניחו את הפריפריה ואת הצרכים של קבוצות קטנות יותר.

גל"צ, המקום שעליו פיקדתי למשך שנה, ומנעתי אז פגיעה פוליטית בו, חשוב גם הוא למרות האנומליה שבהגדרתו כרדיו צבאי, והוא שידור ציבורי עם דגש על החיילים. 

והעיקר הוא גם המובן מאליו, לכאורה. פגיעה ממשלתית בכלי תקשורת היא לעולם פגיעה בחופש הביטוי, ומוצדקת רק במקרי קיצון. אנחנו לא שם, רחוק משם.