בפרשנות מאירת עיניים על יחסי צרפת־לבנון, יהודה בלנגה ("הקשר הצרפתי של לבנון", "ישראל היום", 15.10) מעמיד את הדברים על דיוקם: גם עכשיו, כ־80 שנים אחרי שהואילה להעניק לה את עצמאותה, צרפת נוהגת בלבנון כמדינת חסות. הדנ"א האימפריאלי נוכח במעורבות הצרפתית בפוליטיקה, בכלכלה וביחסי החוץ של לבנון.
גלנט במסר למקרון: "מאיפה עזות המצח להטיף לנו מוסר בזמן מלחמה?" (11.11.23) // לע"מ
מהעמדה הזו בדיוק, נשיא צרפת עמנואל מקרון קורא לאמברגו נשק על ישראל. "לבנון לא תהפוך לעזה שנייה", הדגיש מגן הלבנונים, ובהמשך הודיע שפריז תארח פסגה לגיוס סיוע בינלאומי ללבנון. המון כוונות טובות, נאצלות ממש, יש לו, למקרון. כל עוד ישראל מעורבת, כמובן.
מדהים לראות את נשיא הרפובליקה נחרץ כל כך בהגנתו על הלבנונים חסרי הישע. מדהים גם שהכל נעשה תחת כסות רטורית פריכה, שכמו זיגוג של עוגה מערבבת מוסר הומני ודאגה לזכויות אדם. למה עוד אפשר לצפות ממדינה שמספרת לעצמה ולהיסטוריה שהיא מולדת החירות, השוויון והאחווה, אומה שערכים אוניברסליים הם נר לרגליה?
מי בעד שימור המצב
העניין, ועל כך צריך להתעכב, הוא לא היחס לישראל. על כך כבר נכתב מספיק, ומראש אין טעם לפתח ציפיות - בטח לא מצרפת, ובטח לא מעמנואל מקרון, שרק לאחרונה כרת ברית פוליטית עם בועת ארס אנטי־ישראלית ומכחישת טרור העונה לשם מלנשון.
החלק המרשים יותר בסיפור הוא הכזבים שמספרים לעצמם ולעולם מנהיגים כמו מקרון. לבנון, שעל תושביה הוא מתיימר להגן עכשיו, נאנקת כבר עשורים תחת איומי הנשק, הטרור, האכזריות והפונדמנטליזם של חיזבאללה. הארגון הזה, שלוחה מובהקת של איראן, עשה שמות במדינה, פירק אותה לגורמים, ריסק את מוסדותיה השבריריים והביא את תושביה למשברים חברתיים וכלכליים, לפת לחם ממש.
האם צרפת אי־פעם נקטה צעד אופרטיבי כדי להגן על תושבי לבנון מפני הרשע הטהור הזה, שנכפה על לבנון בידי איראן, תיאוקרטיה משיחית ואלימה עם שאיפות אימפריאליות מוצהרות? איפה הערכים האוניברסליים? בשנות כהונתו של מקרון, וגם לפניו, מה עשה ארמון האליזה כדי לשחרר את לבנון מלפיתת החנק של הדיקטטורה הדכאנית והאלימה ביותר, שהכריזה מלחמת טרור על העולם המערבי ועל ערכיו? מה קרה לזכויות האזרח?
התשובה היא כלום. ולא סתם כלום: צרפת מערבבת ומעורבבת באינטרסים כלכליים ודיפלומטיים, חלקם קשורים ישירות ובעקיפין להשקעות אנרגטיות, מדלק ועד קידוחים ימיים, והיא זקוקה נואשות לשקט תעשייתי, ל"יציבות", ל"רגיעה", לכל אותן הבטחות חלולות ל"שגשוג" ול"מניעת מלחמה". "דה־אסקלציה", מניעת הסלמה, מתגלה יותר ויותר כתעלול רטורי, שפירושו השתקת השטח ומניעת תסיסה עממית כדי לא לפגוע באינטרסים של כמה מעצמות.
כמעט. יש להיזהר בטרמינולוגיה. אבל כשרואים את פרצי השמחה במקומות מסוימים בלבנון ובסוריה, כשמאזינים למי שסבלו מנחת זרועם של חיזבאללה, של איראן ושל משטר אסד, וכשקוראים את מילותיהם של מי שלראשונה זה עשורים מביעים תקווה לשחרור - מבינים גם כמה מניפולטיביות הן ההצהרות של מקרון.
אני לא מטיל ספק בכך שמקרון דואג לחיי אדם בלבנון. לא ארד לדמגוגיה הזו. אך יש לומר את האמת: מקרון הוא שחקן מרכזי מאוד בדוקטרינה מדינית וגלובלית שמאפשרת למשטרי הרשע באזור לשגשג, או לפחות להרגיש בלתי מאוימים. מקרון הוא בורג מרכזי במכונה שמתחזקת במודע את השליטה של חיזבאללה בחיי הלבנונים, את שלטון האייתוללות באיראן ואת פעילותו של ציר הרשע, שמאמלל את המזרח התיכון.
זה בלתי נתפס שמקרון, וגם האו"ם והאיחוד האירופי, שראשיהם מתחרים זה בזה בגינויים מבישים, עושים ככל יכולתם כדי להצר את צעדיה של ישראל, לבודד אותה, לאיים עליה בחרמות ובעיצומים, לסמן אותה כגורם שיש לרסן ולהפעיל לחץ פסיכולוגי על אזרחיה ועל הנהגתה. זה בלתי נתפס שבהצהרותיהם, הם מסכלים בכוונת מכוון את המהלך האסטרטגי היחיד שנעשה עד כה בהיסטוריה של האזור, שעשוי לחסל - או לפחות להחליש משמעותית - את השלטון באיראן ואת חיזבאללה.
דמיינו עולם ללא אייתוללות
לא הייתי נטפל למנהיגים כמו מקרון, ז'וזפ בורל או אנטוניו גוטרש, אלמלא הם היו מציגים את עצמם, ואת המדינות והארגונים שבהנהגתם, כחילות המשמר הקדמיים של העולם החופשי. למרות העוצמה המדינית שלהם, ולמרות מעמדם הגלובלי, תרומתם המעשית לפתרון סכסוכים בעולם, לשמירה על השלום ולריסון כוחות הרשע היא כמעט אפסית - בוודאי במזרח התיכון, ששלושתם אובססיביים לגביו, משום מה.
זה לא מספיק להצביע על דמויות כמו מקרון ולחשוף אותן בתור מה שהן בפועל: גורמי כוח שמאפשרים את המשך פעילותם של מחוללי הדיכוי והאלימות באזורנו ובעולם. מה שצריך לעשות זה, כפי שאמר ג'ון לנון - לדמיין.
דמיינו עולם שבו מנהיגי צרפת ואנגליה, נשיא ארה"ב, מזכ"ל האו"ם והנציג העליון של האיחוד האירופי מודיעים יחד על מחויבותם לטיהור לבנון מחיזבאללה, לבידוד מוחלט של דיקטטורת האייתוללות, לשחרור העזתים מחמאס. דמיינו איך היה נראה העולם אם הם היו עושים את זה לפני עשור או שניים. דמיינו איך היתה נראית המלחמה אם הם היו עושים את זה אתמול.
תיאורטית זה גם לא מאוחר, אך בינתיים שוחרי החופש והשלום במזרח התיכון מתחילים להבין שאם זה תלוי בביידן, במקרון, בז'וזפ בורל או באנטוניו גוטרש - מצבם יישאר כפי שהוא, ואף יורע. העיקר שלא תהיה הסלמה, העיקר שלא תיפגע היציבות. אבל מי לעזאזל רוצה ביציבות הזו חוץ מאיראן?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו