איתן ארקובי. צילום: ללא

הטאבו על התיישבות בעזה: האם באמת כל האופציות על השולחן?

גם כשנסיגות הוכחו כשגויות, כשהתחזיות הופרכו, כשהתחייבויות הופרו - הדוקטרינות של מחנה השלום מכתיבות את גבולות הדיון על היום שאחרי • אפילו מטילות וטו על סדר היום ועל רפרטואר הפתרונות של המחנה הלאומי • אדרבה, אויבי ישראל צריכים להאמין שכיבוש מחדש ואפילו התיישבות הם תרחיש ריאלי לחלוטין

[object Object]

מדוע, בעצם, זה כל כך לא ריאלי לדון בהתיישבות יהודית ברצועת עזה ביום שאחרי? זו שאלה שעלתה בראיון שנתן רה"מ נתניהו אצל "הפטריוטים" בערוץ 14, והיא נדחתה על ידיו בהחלטיות. "אני חושב שזה לא ריאלי ולא משרת את מטרות המלחמה".

השרה מאי גולן על התיישבות בעזה: ״זו החובה שלנו״ // ארכיון | ללא קרדיט

כמו איזו הפרעה לא נעימה בצד, הנה רעיון שמורידים מהשולחן במהירות ברגע שהוא עולה. רק אצלנו אין "כל האופציות על השולחן". ברור מה כן אופציה לגיטימית על השולחן: להחזיר את שלטון הרשות הפלשתינית ולתת לאבו מאזן את המפתחות לרצועה, להרכיב איזה כוח בינלאומי שיעשה שם סדר עד שיצמח שלטון מקומי שאפשר לסמוך עליו, להמליך איזו מנהלת חמולות, בטח יש עוד דברים שאותם אפשר לשקול, שלגביהם אפשר לערוך דיונים, להזמין ניירות עמדה, לגבש הצעות. רק אופציה אחת מחוץ לתחום: חזרה לשליטה ישראלית ברצועה, או בחלקים ממנה.

ניצחון השמאל

במובן מסוים, והוא המשמעותי ביותר בימים אלה, השמאל האידיאולוגי, זה של אוסלו והנסיגות, זה שפעם נשא בגאון את התגית "מחנה השלום" - ניצח. זה קורה חרף כל מה שעל פניו נראה כמו קריסה: התמיכה הציבורית מתכווצת, דעת הקהל זזה ימינה, המפלגות שנשאו את דגל הנסיגות וההסכמים נאלצות להתאחד כדי לשרוד, והמנהיגים שלהן אנוסים על פי רוב לדחוק את האג'נדה הישנה והטובה ההיא לטובת מסך העשן ושמו "המאבק על הדמוקרטיה" ו"המרי האזרחי".

חתימת הסכם אוסלו א' בבית הלבן (ארכיון), צילום: גדעון מרקוביץ'

זה לא משנה כמה סקרים יצביעו על הצטמקות השמאל האידיאולוגי. במבחן השיח והמעשה, כן, אפילו בזמן מלחמה, לרעיונות המכוננים שלו יש את כל הגיבוי התקשורתי, המשפטי, הדיפלומטי והממסדי. הדוקטרינות של מחנה השלום מכתיבות את גבולות הדיון, ויש בכוחו להטיל וטו על סדר היום של המחנה הפוליטי שמצטייר משום מה כדומיננטי.

עובדה היא שמותר לדבר על הכנסת אש"ף לעזה או על עסקה סעודית שתכלול גם הסדרה מול הפלשתינים. עובדה שגם בצפון הנחת העבודה ה"טבעית" היא שיש להעדיף הסדר כלשהו, על פני הכרעת האויב. עובדה שאין מה לדבר על לחסל את חמאס כי הוא בכלל רעיון וכי אין פתרון צבאי לסוגיה המדינית.

על מה אסור לדבר? על ניצחון צבאי מוחלט - כי זה פופוליזם. על התיישבות בעזה - כי זה משיחי (ולא ריאלי). על חיזוק ההתיישבות ביהודה ושומרון - כי זה נקמני. על נוכחות צבאית קבועה בעזה - כי זה להתבוסס בבוץ. על חזרה לרצועת הביטחון בדרום לבנון - כי פשוט לא.

לוחמי צה"ל פועלים במרכז הרצועה, צילום: דובר צה"ל

היש אבסורד היסטורי גדול מזה? את המפעל של המחנה הפוליטי הגדול בישראל - ההתיישבות - אפשר לאיין. הוכח, באוסלו ובהתנתקות, שניתן לסגת מטריטוריה ולפנות יישובים. את "העובדות בשטח" שהימין קבע, מותר לבטל. הישגי המחנה הלאומי - הפיכים.

אבל מהעובדות שנקבעו בשטח ברוח דוקטרינת השלום וההסכמים - אי אפשר לסגת. גם כשההישגים האלה הוכחו כשגויים, גם כשהתחזיות הופרכו, גם כשהתחייבויות הופרו. את הגלגלים שסובב השמאל - אי אפשר להחזיר לאחור. ובמילים פשוטות: ההתיישבות היא דבר הפיך; הנסיגות הטריטוריאליות - לא.

אני לא קורא מכאן להתיישבות בעזה, אבל זו שערורייה בעיניי שרפרטואר הפתרונות שמציע הימין לבעיות הקיומיות של ישראל נדחה על הסף כאילו לא חווינו זה עתה קריסה טוטאלית של כל אשר הובטח לנו.

הבטיחו ששטחים יביאו פיוס עם העם הפלשתיני, שהתנתקות טובה לביטחון, שנסיגה מלבנון טובה לישראל, שהסכם הגבול הימי ירחיק אפשרות של מלחמה - ושמרגע שנתייצב על גבול ריבוני, איש לא יוכל לבוא אלינו בטענות כשנצא להגן עליו - ושלא יעזו לנסות אותנו. ומכל זה גם נבעה הקונספציה: שאין יותר מלחמות כמו פעם, שאין צורך בעומק אסטרטגי - כלומר בשטח, שאפשר להסתדר עם צבא קטן וחכם, ושהיתרון הטכנולוגי מבטיח עליונות צבאית.

רצועת עזה, היום, צילום: אי.אף.פי

מה קרה? הבלון נקרע. אבל זה לא מונע מאותם אנשים, ומאותם גופים, ומאותם מחוזות - להמשיך ולהציע עוד מאותו דבר, וגם הפעם בהבטחה שאם רק נתאמץ עוד קצת, ניתן עוד קצת, נסדיר עוד קצת, נתאפק עוד קצת - הכל יחזור להיות כשהיה.

אין לנו פריבילגיה לדחות על הסף פתרונות הפוכים מאלו שנוסו עד עכשיו - ונכשלו. ישראל מוכרחה לדון ברצינות, לא בהתלהמות, במשמעות של אובדן העומק האסטרטגי. היא מוכרחה להעריך מחדש את המחיר ואת התועלת של ההתיישבות בספר ובאזורי החיכוך. 

יש גם דרך חזרה

יתרה מכך, ישראל מוכרחה לשדר לבעלות בריתה בעולם שגם מבחינתה "כל האופציות על השולחן", ושהיא תחזור לשלוט באזורים שמהם היא נסוגה אם הדבר הכרחי לשמירת ביטחונה, ואם האזורים הללו הפכו לבסיסי תקיפה על הגבול שלה.

ישראל מוכרחה להעביר לאויביה את המסר שכיבוש מחדש ואפילו התיישבות הם תרחיש לחלוטין ריאלי, אם הם ייצאו במתקפות רצחניות. ממשלת ישראל מחויבת להבהיר, ואפילו להמחיש, לאויביה הקרובים והרחוקים שהיא לא תהסס להחזיר את הגלגל לאחור, כולל בלבנון, אם הם ינצלו את מנוסתה מרצועת הביטחון כדי להקים בה בסיס קדמי בקריאות להשמיד את מדינת היהודים.

ישיבת ממשלה, צילום: עמוס בן גרשום/לע"מ

לא רק שזה ריאלי לדבר על זה, זו חובה אלמנטרית של מדינה חפצת חיים. אין שום ערך לנסיגות ולהסכמים, אם לא ברור לצדדים המעורבים שכאשר הם ינוצלו לרעה או יופרו בתוקפנות - הם ייחשבו כבטלים ומבוטלים. אחרי 7 באוקטובר, זו צריכה להיות המשוואה החדשה: אם זה טוב ואם זה רע, יש גם דרך חזרה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו