מרכיב הכרחי בהגנה על זכות קיומה של ישראל: צו השעה - קרב על התודעה

"עתידנו לא תלוי במה שיאמרו הגויים, אלא במה שיעשו היהודים", אמר דוד בן־גוריון בנאום שנשא במסדר צה"ל ביום העצמאות תשט"ו (1955). אלה היו ימים שבהם אתגרי העם היהודי היו קליטת עלייה, הפרחת השממה, קיבוץ גלויות, ומעל לכל זה - "שקידה מתמדת על הגברת כוחותינו וביטחוננו וקיום ביטחוננו בכוחותינו־אנו". דבריו היו מובנים אז, והם מוסיפים להנחות אותנו עד עצם היום הזה.

עם זאת, היום ברור שבטווח הארוך אי אפשר לאטום את אוזנינו למה שיאמרו הגויים. הגנת ישראל כוללת מערכה על התודעה, שהחזית שלה נמתחת עד לאוניברסיטאות הרחוקות בארה"ב. הפרוגרסיביות המנשבת מהן והרוח הביקורתית הסתירו מגמות אנטישמיות שמקננות בליבה של המדינה, שהיא הטובה שבידידותינו. גם אירופה לא טומנת ידה בצלחת, ובעצם מוסיפה אליה את הנוכחות המוסלמית הקיצונית שצומחת בקרבה ואת בית המשפט בהאג, ומצטרפת לחגיגות נגד ישראל.

העניין לא מוגבל למה שמתרחש אי־שם מעבר לים. הידיעה שהאליטות והפקידות הבכירה של אמריקה, אנשי ממשל, נשיאים ומעצבי דעת הקהל מתחנכים באוניברסיטאות ומעצבים שם את תודעתם, לא מאפשרת לנו להניח למגרש משחקים זה. התודעה האנטי־ישראלית מופיעה גם כלחץ על נשיאי ארה"ב ועל המדיניות שלהם במזרח התיכון, ופירות ראשונים שלה אפשר לראות במגבלות על הקשרים עם ישראל.

אם כן, זה עניין אחד להתעלם מהחלטות של האו"ם, כפי שעשה בן־גוריון בנאומו, ועניין שונה לגמרי להתעלם מכך שהקרב על התודעה הוא מרכיב הכרחי בהגנה על זכות קיומה של ישראל ובהדיפת איומי חרם. גם ההפרטה של התקשורת לרשתות המדיה החברתית, המשתלטות על כל רגע פנוי בחיינו, מייצרת איומים חדשים.

אלה לא רק דיבורים

הערך של הגנה עצמית עלה בד בבד עם השלילה של היהדות הגלותית. "היהודי החדש" של דור המייסדים הוא ממוקד מימוש והגשמה; אנשי המופת הם החלוץ והחלוצה - ולאו דווקא המשכילים. נאומו של בן־גוריון שיקף אתוס רחב, שהתבטא בקיבוץ ובמשלט, בצבר המטייל בארץ ומתאהב בנופיה.

תחייתה של העברית מחזירה אותנו לספר, אמנם, אבל בעיקר לספרות לאומית מתחדשת - שערכה לא יסולא בפז, אך שאין בה כדי לשאת את נטל הקרב על התודעה. אותו הקרב שאמור להתקיים באנגלית, בצרפתית, בגרמנית ובערבית. אם הלקח שהסיק ביאליק מפרעות קישינב היה היפרדות מהספר לצורך הגנה עצמית - הלקח מפרעות תשפ"ד הוא הרחבה של ההגנה העצמית, שכוללת הכרה בחשיבותם של המחשבה ושל הרעיון.

הקרב הזה על התודעה נושא הבטחה גם להתמודדות עם אתגרי האזור. הלקחים שנלמדים היום כוללים הרחבה של צה"ל, ערנות גבוהה למזימות האויבים, נחישות במרוץ פיתוח נשק ועיכוב ככל האפשר של ריצתם של אויבינו לנשק גרעיני.

אך אם נצטמצם לממדים אלה, נפסיד את הכוח האדיר שיש בתודעה האנושית. מהפכת החיג'אב באיראן, שמביאה איתה בשורת תקווה לקץ שלטון האייתוללות, היא משמעותית לא פחות מהתחזקות צבאית כזו או אחרת. גבולות הכוח הצבאי הם ברורים: אין אפשרות בלעדיהם בטווח הקצר, אך ספק אם יספיקו לטווח הארוך.

רבות דובר על הכשל של ההסברה הישראלית. לא מדובר בכשל מקרי, אלא בהנחה חסרת אחריות שעולם הרעיונות הוא עולם של דיבורים, ומדיבורים לא בונים מדינה. כאן כדאי גם להזכיר שהעלמת העין מהחינוך המרעיל שהשכנים שלנו חשופים לו נובעת גם היא מאותה העמדה, שלפיה כל עוד הם רק מדברים - אין מה לדאוג. דומה שאחרי 7 באוקטובר אין צורך להסביר כמה תפיסה זו מוטעית.

מפלצות האדם שתקפו את יישובינו הם בוגרי החינוך של אונר"א, החשופים להסתה במסגדים השכם והערב. הדיכוי של תקשורת חופשית במרחבים הפלשתיניים - שהיתה אמורה לחשוף את שכנינו לאפשרויות אחרות, לשחיתויות של ההנהגה ולעיוותי המחשבה - מאפשר את הביצה שבה חיים ילדי שכנינו.  

סיבה לאופטימיות

יש סנוניות יפות שכדאי ללכת בעקבותיהן, ולאחדות מהן נחשפנו במלחמה הנוכחית. התגובה המקורית והוויראלית של "ארץ נהדרת" לרשעות שמקננת באוניברסיטאות האמריקניות, והתעוררות יהדות ארה"ב למה שקורה בחצר ביתה ושמזין את האנטישמיות החדשה - שתיהן נושאות הבטחה גדולה.

יש גם התחלות בשיח עם שכנינו: דיבור ישיר עם תושבי עזה שהודגם יפה בידי צבי יחזקאלי, ביקורו של ידידי הרב אורי שרקי באמירויות לצורך דיאלוג עם מוסלמים, אלפי סרטוני התמיכה שרצים ברשתות - כל אלה הם התחלה מעניינת, שמעניקה תפקיד מיוחד לעורף במערכה זו. הפנייה החלוצית של נתן שרנסקי בזמנו לחיזוק מגמות דמוקרטיות במזרח התיכון מגובה היום בשפע יוזמות, המדגימות חלק ממגוון הדרכים להתמודד עם האתגר שלפנינו.

מעניין גם להשקיף על המהלך מנקודת מבט של תולדות הציונות. ישראל מוצאת את עצמה נלחמת לתקן עיוותים בעולם ההשכלה המערבית, שהחלה במחויבות לערכי הדמוקרטיה וההומניזם ומצאה את עצמה מתבוססת בשנאת אדם. בחזית זו גילינו את המחויבות היהודית לערכי ההומניזם, וחשפנו את השקר של "ארגוני זכויות" כאלה ואחרים שהיו נגועים באנטישמיות מהזן הנמוך ביותר.

מהצד השני, כשאנחנו מביאים את רעיונות הדמוקרטיה, כבוד האדם והאמונה הנאורה לאזור - אנחנו פועלים כעם ותיק שמעולם לא נתן לחיי הגולה הקשים להעיב על טוהר האמונה שלו. בימי בן־גוריון היינו צריכים להניח לייעוד הגדול כדי לבנות מדינה "נורמלית", והיום אנחנו מבינים שכדי להגן על חיים שפויים כאן - אנחנו מגלים מחדש את הכוח הטמון בייעודנו. 

פרופ' מאיר בוזגלו הוא מרצה בחוג לפילוסופיה באונ' העברית ויו"ר תנועת "תיקון"