איפה האמירה החינוכית, היכן האופי? מערכת החינוך זקוקה לדמות כריזמטית וחזון

אין מה לקנא בשר החינוך, יואב קיש, ב־1 בספטמבר הזה. איומים בשביתות עד הרגע האחרון – וגם מימושם של האיומים האלה – הם חוויה מובנית של כל שר חינוך ושל כל הורה וילד במדינת ישראל. אבל קיש נפל על השנה שבה הכל עכור ומריר ועטוף באווירה אסונית. נקלענו לימים שבהם הלקסיקון עובד על הקצנות מעולמות הקטסטרופה. אין סתם משבר או תקלה; יש רק חורבן ומחדל, וכל בשורה רעה היא אינדיקציה לכך שהמדינה מתפרקת סופית, וספק אם בכלל נהיה פה עוד שנה.

אבל אנחנו נהיה פה עוד שנה, וסביר מאוד להניח ששוב נחגוג את 1 בספטמבר תחת איומי השבתה. זה מיותר, ודמגוגי, להפיל את הכל דווקא על יואב קיש.

אבל זה לא מיותר ולא דמגוגי להעיר ששנת הלימודים הזו נפתחת, אם אפשר לנסח זאת כך, ללא בשורה. באווירה נטולת חידוש וחסרת חשק. וכאן יש בכל זאת משהו מתחום האחריות של השר קיש, שבמידה רבה לא התיימר עדיין לסגל לעצמו זהות משלו כשר חינוך.

הכוונה היא למורשת משלו, והמיוחד במשרד החינוך הוא שברוב המקרים שרי חינוך מכתיבים את המורשת שלהם בתחילת הדרך, ולא בדיעבד.

שיעור מורשת

לימור לבנת, למשל, הנהיגה די מהר את מבחני המיצ"ב. יש מי שמייחסים לה את שחרור המועצה להשכלה גבוהה מקרטל האוניברסיטאות והשלמת המפנה החברתי של מה שמכונה "מהפכת המכללות". היא החזירה חלק גדול מהאופי הלאומי למערכת החינוך – עם הנפת דגל ושירת התקווה והתעקשות נפלאה על הנחלת מושגי הציונות – ולא נבהלה מצקצוקים. בעיקר היא זכורה בשל ועדת דברת, שקיימה דיון רדיקלי במוסכמות היסוד של מערכת החינוך הציבורי בישראל, ויצאה לתוכנית התייעלות כואבת. הכהונה שלה הותירה חותם – אבל היו לה שש שנים.

גדעון סער חיזק את מערך המיצ"ב ואת הבגרויות, ושנות כהונתו זכורות כשנים שבהן השתפרו באופן מובהק הישגי התלמידים בישראל. הוא חתם על הסכם חדש עם המורים ("עוז לתמורה") ושיפר את שכרם. הוא ייזכר בשל מאבקו למען הסדרת מעמדה של אוניברסיטת אריאל בשומרון, וכמו לבנת – גם הוא התעקש על חיזוק אופיה הלאומי של המערכת, והעמיק לאין־שיעור את שגרת הביקורים באתרי מורשת שונים, כולל ביהודה ושומרון.

מבין שלל פעולותיו של נפתלי בנט כשר החינוך זכורה במיוחד תוכניתו להכפלת מספר הניגשים ל־5 יחידות במתמטיקה, שעליה הכריז עם כניסתו לתפקיד. זו לא רק תוכנית שנועדה לשפר את הוראת המתמטיקה בישראל ולהתאימה לאתוס של אומת ההייטק ולרמה הטכנולוגית הנדרשת, אלא לאותת לרבים, בעיקר מחוץ למעגלי ההצטיינות האוטומטיים ביישובים החזקים או בבתי הספר המבוססים, שהיעד של 5 יחידות במתמטיקה הוא לא בשמיים. היתה בכך בשורה חברתית משמעותית עבור משפחות רבות שילדיהן ויתרו כליל על החלום.

יפעת שאשא ביטון נלחמה על פתיחת מוסדות החינוך וקיום שגרת לימודים תקינה ככל האפשר גם כשמגפת הקורונה הרימה את ראשה. היא הנהיגה רפורמה בשיטת ההערכה לבגרויות בתחומי מדעי הרוח – פחות בוחני שינון, יותר תוצרי חקר וחשיבה – וחוללה מהפכה מיוחלת כשהכניסה חלק גדול ממסגרות החינוך לגיל הרך לפיקוח פדגוגי של משרד החינוך.

שאלה של אופי

אפשר להתווכח על הביצועים של כל אחד מהשרים האלה, ואפשר גם לבקר את הפילוסופיה הפדגוגית והחברתית שלהם. אבל לכולם מכנה משותף: היה להם חזון עבור מערכת החינוך הישראלית, והם פעלו, לפחות כלפי חוץ, מתוך תשוקה למעשה החינוכי. הם לא ראו בשדה החינוך רק מערכת שצריך לייצב או רק ארגון שזקוק לייעול. הם ראו בו מרחב שמספק שלל הזדמנויות לתיקון חברתי ולמיצוי הפוטנציאל האנושי של החברה הישראלית.

הרוח הזו חסרה מעט במשרד החינוך תחת יואב קיש. אולי מוקדם מדי לשפוט, אבל תשעה חודשים הם די זמן בשביל לבסס רושם ראשוני. והרושם הראשוני הזה התחיל בטקס חילופי שרים שבו נרשמה הערה גסת רוח כלפי השרה היוצאת, ובביטול מהיר, חטוף, אגרסיבי, של כמה מהרפורמות הבולטות שהנהיגה. 

מה שטרם ראינו מקיש זו הובלה חינוכית עם אופי. ובשדה החינוכי קשה מאוד להוביל מאחור או להנהיג משהו בסגנון ניהול טכנוקרטי. זה לא עובד באף מערכת חינוך, קל וחומר במערכת חינוך שנחנקת מחמת המחסור בתקציבים, שנשחקת תחת עול המטלות שנכפה על מורים בגלל המחסור החמור בעובדים, ושאנשיה מתמודדים עם הפיחות במעמדם החברתי והמקצועי.

מערכת החינוך הישראלית לא זקוקה למנהל טוב ולתוכניות ייעול ארגוניות - היא זקוקה לדמות כריזמטית, מובילה, שאפשר יהיה לשאת אליה עיניים. היא זקוקה לשר או לשרה עם תשוקה בוערת למעשה החינוכי, ועם משהו שבאיזשהו אופן נעלם כליל ממשרדי הממשלה הנוכחית - זולת המשפטים והתקשורת: אג'נדה. סדר יום. תוכנית.

קיש דווקא הוביל בשקט כמה שינויים, שכל שר חינוך אחר, אגב, היה קורא להם בקלות "רפורמה": הוא מנסה להתמודד עם בעיית המחסור במורים בכלים שונים ומקוריים, ולאחרונה הנהיג פיילוט של מכסה מוגבלת להעסקת מורים בחוזים אישיים. זה משקף דחף חיובי לרענן את יחסי העבודה בשדה ההוראה ונכונות להפוך את החינוך לקריירה מבוקשת.

אני לא מחסידי השכר הדיפרנציאלי, רחוק מכך. אני מאלה שסבורים שג'ונגל תחרותי יהרוס את חדר המורים. אבל לכל הפחות נרשם פה ניסיון למהלך משנה מציאות. עכשיו צריך לעטוף אותו בהנמקה אידיאולוגית ולהציג לציבור קריאת כיוון לחזון. כלומר להנהיג. זה יהיה המבחן.