התמונות והתחושות התערבבו: צער, זעם, שמחה, דאגה ודריכות

זה היה סוף שבוע מטלטל, מורט עצבים, סוף שבוע שבו התערבבו זו בזו תמונות של צער, שמחה, דאגה, זעם ודרישה לנקמה.

התמונה הראשונה היתה באבו כביר, שם זוהו גופותיהם של אריאל וכפיר ביבס הקטנים, ושם גם התברר כיצד הם נרצחו: בידיהם החשופות של מי שחטפו אותם והחזיקו בהם, וההתעללות שעברו גופותיהם הקטנות אחר כך בניסיון לטשטש את עקבות הרצח.

טוב תעשה מדינת ישראל אם תצא למסע חובק עולם כדי להציג את הפשעים כפי שדרש ירדן ביבס, למען יידעו כולם מול מי ומה מתמודדת מדינת ישראל, ומה יקרה אם חמאס וסייעניו יישארו בשלטון בעזה. ומתישהו בעתיד, טוב תעשה ישראל אם תבוא חשבון עם כל מי שבא איתם במגע מרגע שנחטפו מביתם בניר עוז, ועד שנרצחו בדרום הרצועה.

התמונה השנייה, גם היא באבו כביר, היתה עם ההבנה שגופת האישה שהגיעה מעזה אינה גופתה של שירי ביבס, אמם של אריאל וכפיר. כאילו לא נתמלאה סאת הזוועה של משפחת ביבס, היא נדרשה לעבור עוד יממה ארוכה עד שגופתה של שירי הושבה לישראל, ועד שזוהתה סופית. וביחד עם הזוועה הזאת נחשפנו שוב למי שניצבים מולנו, וגם לחשש שיהיו מקרים של חטופים שבאמת נעלמו ולעולם לא נדע לאתרם או לדעת מה עלה בגורלם.

שמחה שמהולה בהבנה

התמונה השלישית היתה תמונתם של השבים אתמול. טל ואלי־ה ועומר ועומר שנחטפו, מי מביתו בבארי ומי ממסיבת הנובה, וגם של אברה והישאם, שהוחזקו בעזה במשך עשור וקיבלו את חירותם רק כי ישראלים רבים נוספים נחטפו גם כן.

שמחת האיחוד של כל השישה עם משפחותיהם סחפה גם את מי שלא היו לצידם באותן דקות: שמחה שמהולה בהבנה שמי שחזרו אתמול הביתה נחלצו מציפורני הרשע המוחלט, וגם בהבנת המחיר שנלווה בשחרור מחבלים.

ולצד התמונה הזאת ריצדה בראש התמונה הרביעית, של מי שלא חזרו. למשל, אלון אהל, שהוחזק במשך חודשים עם אלי שרעבי ואור לוי, שחזרו לפני כמה שבועות, ועם אלי־ה כהן, שחזר אתמול.

שרעבי היה לו כמו אבא, ואלי־ה כמו אח, והוא נותר שם לבד, כבול בשלשלאות, רואה בקושי בגלל רסיס שנותר בעין, אוכל במשורה ונתון לחסדי חמאס - וכמוהו חטופים נוספים, שלפחות מ־13 מהם הגיעו כעת אותות חיים שמעניקים תקווה, אבל גם מלמדים עד כמה הכל חמקמק ונזיל ומסוכן.

לתוך רצף התמונות האלה שקשורות בעזה נכנסה תמונה חמישית, שאמנם הגיעה מזירת יהודה ושומרון אבל כרוכה בסיפור כולו: תמונת האוטובוסים שמטעני חבלה הופעלו בהם, וההבנה מה היה קורה לו הפיצוץ התרחש בשעה שהם היו עמוסי נוסעים. התמונה הזאת לימדה עד כמה הטרור חי ובועט וקיים, ועד כמה מתחייב להמשיך בלחימה בו ללא מגבלות מרחב וזמן.

שוב - מכה בבטן

אל התמונות האלה יצטרפו בימים הקרובים שלוש תמונות נוספות, שיספרו את מה שיקרה הלאה. האחת תגיע היום מלבנון, ותתחבר גם היא לפאזל הזה - תמונת הלווייתו של חסן נסראללה בביירות. חיזבאללה יבקש להפוך אותה למפגן כוח ולהצהרת כוונות לעתיד, אבל בידי ישראל לקבוע כיצד יעוצב המרחב הלבנוני בשנים הקרובות.

התמונה השנייה תגיע מעזה, עם החזרת גופותיהם ביום חמישי של ארבעה ישראלים נוספים שנחטפו ב־7 באוקטובר (נוסף על גופותיהם של בני משפחת ביבס ושל עודד ליפשיץ). זאת תהיה שוב מכה בבטן, אבל גם תזכורת שגם למי ששילמו בחייהם מגיע סוף מכובד ומכבד.

התמונה השלישית תגיע מהלווייתם של שירי, אריאל וכפיר ביבס. המועד טרם נקבע, וההלוויה תיערך במקום ובאופן שיקבעו המשפחה וקהילת ניר עוז - שרבים מחבריה עדיין חטופים בעזה.

אבל מצופה היה שלהלוויה הזאת, של משפחה וקהילה שהפכו שלא בטובתן לסמל המחדל והאסון, יגיעו כל מי שאחראים לו: רה"מ בנימין נתניהו, שר הביטחון הקודם יואב גלנט, הרמטכ"ל הרצי הלוי, אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן וראש השב"כ רונן בר - ולצידם המוני בית ישראל, כי משפחת ביבס הם אנחנו.

רמדאן נפיץ

ועוד שלוש הערות להמשך. הראשונה, בעניין עזה. נראה שרעיון הגליית תושבי הרצועה ירד מהפרק, ונותרנו עם הפתרונות המוכרים. ישראל צריכה להתעקש על הרחקת חמאס מהשלטון, על הגלית מנהיגיו ועל פירוז הרצועה - וכמובן על השבת כלל החטופים.

חזרה ללחימה, אם תקרה, צריכה להתבצע רק לאחר שימוצו כל המאמצים להשיב את החטופים בהסכם, אחרת עלול גורלם להיחרץ. האיפוק שבו נהגה ישראל בימים האחרונים הוא כוח, וללחימה ניתן יהיה לשוב בכל שלב בעתיד.

ההערה השנייה היא על יהודה ושומרון. בסוף השבוע הקרוב יתחיל חודש הרמדאן, כלומר הנפיצות הגבוהה ממילא תגדל, עם חשש גובר לפיגועים. עיקר המעמסה יוטל, כתמיד, על כתפי צה"ל והשב"כ, שיידרשו לסכל ולבלום.

למרבה הצער (כפי שנוכחנו בחמישי בלילה האחרון), אין ולא יהיו 100 אחוזי סיכול, אבל האמירות המכוערות כלפי השב"כ מצד בכיר במשטרה ובעיקר מצד גורמים בימין היו מפגן מרהיב של בריחה מאחריות מצד מי שרק לפני שנתיים האשימו ממשלה אחרת שכיהנה כאן, ולא את השב"כ, בכל פיגוע.

ההערה השלישית היא על תחקירי צה"ל, שיפורסמו בהמשך השבוע. הם יהיו מטלטלים, אם כי לא יעלו בהם תובנות עמוקות שלא היו ידועות עד כה. בתמצית, הם ילמדו שישראל היתה עיוורת מרצון, יהירה, שרויה בקונספציה ובטוחה ביכולותיה. ועדיין, אלה יהיו תחקירים חלקיים, שלא יאפשרו מבט שלם על שאירע, ובשביל לקבלו נדרש להקים ועדת חקירה ממלכתית.