ייאוש הדשדוש

לו ראש הממשלה והמטה הכללי היו פועלים ב־1948 כפי שפועלים ממשיכי דרכם כיום, ספק רב אם היתה קמה מדינת ישראל. כי לו בן־גוריון והמטכ"ל בתש"ח היו מדשדשים בחוסר מחץ, ללא מטרה ברורה ונחושה, כמויות ההרוגים והפצועים היו עלולות לרפות גם אז את הידיים.

"גורמים צבאיים בכירים" הדליפו שמיצינו את המלחמה בעזה. זהו תקליט שאנחנו שומעים כבר חודשים, עוד לפני רפיח, פילדלפי וחיסול סינוואר, לפני הביפרים ונסראללה. זהו הלך הרוח המוביל במטכ"ל ובשב"כ

ללא האופק והתכלית שהיו להם, עלולים היו להגיע למסקנה שהמשימה גדולה מדי - צריך לוותר על הקמת מדינה ולברוח מכאן. והנה, בניגוד לרוח ההנהגה של תש"ח, המנהיגים הנוכחיים שלנו, בחליפות ובמדים, חוששים מלעשות את המובן מאליו - להכריע את האויב ולשלוט. משום שאנחנו גוררים רגליים ולא מציבים אופק צלול, אנחנו משלמים מחיר שמרעיל את החברה יותר ויותר. כמו ערב אוסלו, כמו לפני הבריחה מלבנון ב־2000, אנחנו סופגים אבידות ומגיעים למסקנה מוטעית שהם נפלו לשווא - שאין נתיב לניצחון. כך אנחנו מתקרבים לנקודת ייאוש אובדנית, למרות המסקנות פוקחות העיניים של 7 באוקטובר.

כדי להיות מסוגלים לספוג את תמונות הלוויות של הנופלים, את צער המשפחות, את הפצועים, וכמובן את סבל החטופים והמשפחות, כדי לעמוד בעול המילואים, צריך נחישות ומחץ בפעולה הצבאית, לצד נתיב ומטרה אסטרטגיים. אלא שבשנה האחרונה, כמו בדור וחצי האחרונים, אנחנו בכיוון הפוך לחלוטין.

השבוע הדליפו שוב "גורמים צבאיים בכירים" שמיצינו את המלחמה בעזה ושחייבים להתקפל. זהו תקליט שאנחנו שומעים כבר חודשים, עוד לפני רפיח, פילדלפי וחיסול סינוואר, לפני הביפרים, נסראללה ונפילת סוריה. זהו הלך הרוח המוביל במטכ"ל ובשב"כ, והוא אחראי במידה מכרעת לדשדוש ולאובדן הדרך. הצמרת הביטחונית־צבאית במבוכה מוחלטת: מוכה רגשות אשם, חסרת אוריינטציה אסטרטגית, מורעלת עדיין בקונספציה, שלפיה אי אפשר לנצח - חייבים "להסדיר".

שוב ושוב מספרים לנו במניפולטיביות שהכרענו את גדודי ג'באליה, בית חאנון ועזה, שוב מכריזים שאין יותר מטרות ולכן צריך להתקפל. הכל כדי לגלות שוב שחמאס גייס עוד אלפי מחבלים מכספי הסחורות שאנחנו מפמפמים לו, ושוב יורה על העוטף, מטמין מלכודות לכוחות. כאילו לא עשינו כלום. במיוחד הרמטכ"ל וראש השב"כ, שהיו חייבים להתפטר כבר לפני שנה, מובילים רוח של ייאוש ומובילים לתבוסה.

נתניהו ומקורביו, מנגד, עסוקים בשימור הכיסא והקואליציה ובבריחה מאחריות. נתניהו וחצרו הוסיפו עוד שתי חזיתות למלחמה - חזית הטלת כל האחריות על המטכ"ל והשב"כ, וחזית הצלת הקואליציה הבלתי אפשרית, שתלויה בסרבנים ובמשתמטים של החרדים. לכן אנחנו נתונים בעזה, בלבנון וביו"ש בזיגזג אומלל. מונעים מתמרון פוליטי־טקטי, ללא חזון ונתיב ממשיים. נתניהו אמנם הורה באיחור רב להיכנס לרפיח, לפילדלפי וגם ללבנון, אבל - על שמו תהיה רשומה לעד קונספציית פיטום האויב וחיזוקו, "הסיוע ההומניטרי" ההרסני מכל. נכון שהמדיניות האובדנית הזו מוכתבת מוושינגטון, אבל וושינגטון גם איימה על בן־גוריון שלא יעז להכריז על הקמת מדינה. בשביל זה יש מנהיגות. 

ובמקום מנהיגות שתורה לחנוק את האויב ולהכריע אותו בבליץ, שתנהיג ממשל צבאי ברצועה, על אפם וחמתם של המתנגדים, במקום שנשלוט במזון ובכלכלה ונמוטט את האויב, אנחנו גוררים רגליים, סופגים ולא מגיעים לחטופים. גם החולשה ביו"ש וההסכם המופקר בלבנון באים מאותו מקור. וכבר ניכרים סימנים שהחברה הישראלית מתקשה לעמוד במתכון המורעל הזה, וכמו באוסלו, בהתנתקות, בעסקת שליט וערב הבריחה מלבנון, היא עומדת להניף דגל לבן ולהפסיק את המאבק. מה שמכונה בכזב עסקת חטופים. רק כניסת דונלד טראמפ לתפקיד בעוד עשרה ימים אולי תוכל להציל אותנו מייאוש הדשדוש, וזה יקרה רק אם נשנה את כללי המשחק מייד.

שינוי דרמטי בבג"ץ

ביום חמישי שעבר נרשמה בבג"ץ פניית פרסה. שבעה מתוך תשעה שופטים שפסקו לגבי חוקיות התיקון בחוק פקודת המשטרה המחישו שבג"ץ של היום הוא כבר לא זה של אהרן ברק, והוא מתחיל לחזור לאיפוק ולאחריות של פעם. אמנם, מרבית הכתבים והפוליטיקאים שהתייחסו לפסק הדין לא נתנו לעובדות לבלבל אותם. או שלא טרחו לקרוא את פסק הדין עב הכרס, או שלא הבינו אותו. העיתונאים התמקדו בתפל - פסילה על חודו של קול של סעיף משני וחסר חשיבות. הפוליטיקאים, במיוחד אלו שמכונים ימין, לא קלטו מה נפסק ותקפו כרגיל.

הדרמה עסקה בתיקון לחוק, העוסק בסמכויות המשטרה מול הדרג המדיני. התיקון עיגן את המובן מאליו בדמוקרטיה - נבחרי הציבור חברי הממשלה הם שקובעים את המדיניות של המשטרה, בהקבלה לצבא, לשב"כ ולכל זרוע אחרת של המדינה. המשטרה, כמו הצבא, אינה גוף עצמאי כי זו לא דיקטטורה - נציגי העם מובילים אותם ומפקחים עליהם, אם כי לא פועלים במקומם. נגד התיקון הוגשו חמש עתירות פוליטיות, וגם היועצת המשפטית לממשלה הצטרפה למעשה לעותרים. הם טענו שהתיקון פוגע בזכויות יסוד ובדמוקרטיה.

על הרקע הזה גויסתי על ידי איתמר בן גביר כדי להגן בבית המשפט על החקיקה. אף שאני לא שותף לחלק מדעותיו, ולא מסכים עם רבות מהליכותיו, חשבתי שהתיקון לחוק הכרחי במשטר דמוקרטי, ונחוץ במיוחד כיום. אחרי ארבע ועדות ציבוריות שעסקו במערכת היחסים האנומלית שבין השר הממונה למפכ"ל, חשוב היה להבהיר שמי שמנווט את המדיניות הוא הממשלה, לא המפכ"ל או היועצת המשפטית. זה לא אומר שהשר הפך למפכ"ל־על, ושמותר לו להכניס שיקולים פוליטיים לפעולת הרשויות, בשום פנים ואופן לא, אבל - שכן הגיע הזמן לשים קץ לבלבול שהשתרר מאז תקופת אהרן ברק, ולקבוע מי מנווט את החקיקה והעשייה במדינה.

שבעה מתוך תשעת השופטים שישבו בדין הסכימו עם הקביעה הזו, ודחו גם את העתירות וגם את עמדת היועצת המשפטית. הם גם הציבו סייגים ברורים להתערבות בג"ץ בחקיקה. רק שניים, שאחד מהם כבר פרש, סברו אחרת והלכו עם שיטת היועצת המשפטית, שביקשה לכתוב את החוק מחדש באמצעות פסק הדין. חמישה כנגד ארבעה אמנם פסלו סעיף זניח בחוק הנוגע לקביעת מדיניות חקירות, אבל כפי שכתב השופט סולברג, הסעיף הזה נועד דווקא לצמצם ולהגביל את מעורבות השר. ובכלל, מדובר בסעיף משני - לב התיקון לחוק נותר כפי שחוקק.

אנחנו ניצבים בפני בג"ץ עם הרכב מאוזן הרבה יותר מבדור האחרון. ההכרה הזו מחייבת את פרנסי הקואליציה לחשב מסלול מחדש, להגיע להסכמות ולפשרות במקום לעימותים מיותרים, ולמנות שופטים מאוזנים

מעבר לחשיבות הגדולה של הפסיקה עצמה, היא מלמדת שהגיע הזמן לשנות את כל מה שאנחנו חושבים על בג"ץ ושופטיו. במיוחד אחרי שבחודשים האחרונים פרשו שלושה שופטים מאסכולת ברק - חיות, ברון ופוגלמן - אנחנו ניצבים בפני בג"ץ עם הרכב מאוזן הרבה יותר מבדור האחרון. ההכרה הזו מחייבת גם את פרנסי הקואליציה לחשב מסלול מחדש, להגיע להסכמות ולפשרות במקום לעימותים מיותרים, וכמובן - להמשיך למנות שופטים מאוזנים לעליון, כפי שעשו איילת שקד וגדעון סער בשנים האחרונות, מי שהצליחו לשנות את פני בג"ץ.