אם לא ניתן מקום למי שמערער על הקונספציות, האסונות עלולים לחזור על עצמם

שנה אחרי שמחת תורה תשפ"ד ו־51 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, ה"קונספציה" הוכתמה כמילת גנאי, למרות שאינה כזו.

"קונספציה" – דרך, השקפה ותפיסת עולם – היא הכרח. אי אפשר בלעדיה. הבעיה נעוצה במי שנשבה על ידה, במי שאינו מקפיד לאתגר אותה, ולהציג מולה באופן קבוע גם את תפיסת ה"איפכא מסתברא". קונספציות ששינו מצב צבירה והפכו מהערכה ודרך לדת ולאמונה הן סכנה אמיתית.

כך נפלנו ב־1973 במלחמת יום הכיפורים, באוסלו ובהתנתקות. זה מה שקרה לנו גם ב־7 באוקטובר 2023 (קונספציית "חמאס מורתע"), וזה מה שיקרה לנו שוב, אם לא נקפיד להאזין ולהעניק מקום ראוי גם למי שמאתגר את הקונספציות ומערער עליהן; למי שהפרשנות וההשקפה שלו בנוגע לקונספציה נראית לנו בזמן נתון "הזויה", "קיצונית", או "לא מחוברת", אך לא פעם, בזמן נתון אחר, הסתבר כמה צדק וראיית נולד היתה בדבריו.

כזה היה סגן סימן טוב במלחמת יום הכיפורים. כאלה היו התצפיתניות ערב המלחמה. כאלה היו בני בגין ערב הסכם אוסלו, ויעקב עמידרור והשופט אדמונד לוי ורבים אחרים - ערב ההתנתקות. כאלה הם היום לא מעטים שרואים ברשות הפלשתינית אויב ולא בן ברית, ומעלים שוב ושוב, כבר חודשים ארוכים, סימני שאלה ועובדות שמאתגרים ומערערים על התפיסה שרואה באבו מאזן ובעשרות אלפי השוטרים והחיילים שלו שותף למלחמה בטרור.

אחרי מלחמת יום הכיפורים פרסם אל"מ יעקב חסדאי סדרת מאמרים (וביניהם "סדקים ביסודות"). הוא פירט את מסקנותיו ביחס למה שראה ולמד במהלך מלחמת יום הכיפורים ולאחריה. פרסומיו הפכו אותו ליריב של הממסד הצבאי, אך זכו להערכה רבה מחוץ לאותו ממסד, עד עצם היום הזה.

ערב ראש השנה פרסם ח"כ עמית הלוי, ממייסדי המכללה למדינאות וכיום חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ויו"ר ועדת המשנה לתפיסת הביטחון של ישראל ובניין כוחה, חוברת צנועה בת 60 עמוד ובה ביקורת נוקבת על התפיסות שמאפיינות עד היום את מערכת הביטחון. מבחינות מסוימות הלוי הוא גרסה מודרנית של חסדאי מלפני יובל שנים.

גם הלוי מזהה בעיות מערכתיות ולא נקודתיות. גם הוא מציע חלופות שנוגעות בלב הבעיות ורואה ברבות מהתזות שבהן כבולה מערכת הביטחון סוג של אשליה. גם אותו הפכה המערכת לסוג של מוקצה ויריב מר, וגם הוא אמיץ דיו כדי לא להירתע, לדבוק באמת שלו, ואף לאתגר את העובדות שצה"ל מביא לפני הדרג המדיני ולהציג עובדות נגדיות שסותרות אותן.

הלוי מתעכב בין היתר על "הפחד שמכוסה בהערכות 'ריאליות'", בדבר המוגבלות שלנו מול אויבינו במזרח התיכון ומול לחצים בינלאומיים. הוא משרטט דרכים לתיקון ליקוי המאורות והכשלים שפקדו את צה"ל ב־7 באוקטובר. לשיטתו – המלחמה הזאת היתה צריכה להסתיים תוך 60 יום לכל היותר - לולא הומרו מושגים צבאיים קלאסיים של ניצחון, הכרעה ושליטה, ב"תמונת ניצחון", "פירוק" ו"שליטה מבצעית".

אני ממליץ לכל אזרח חושב במדינת ישראל לקרוא את החוברת של הלוי. לא חייבים להסכים, אבל חייבים לדעת, להיחשף גם לדבר הזה. לפתוח את הראש. דברים דומים טוען כבר חודשים רבים אל"מ (מיל') חזי נחמה, בעבר מח"ט אלכסנדרוני. גם הוא מתאר צבא שבגזרת עזה אינו באמת חותר להכרעה ואינו התקפי מספיק.

שנה אחרי 7 באוקטובר, אחת המסקנות ההכרחיות היא שצריך לטפח מוכיחים בשער, ולא להרחיקם ולנדותם. שאסור לקדש את אחדות השורה, ששקט הוא לעיתים רפש, ושלא פעם רצוי דווקא לעודד טלטלה ורעשים במערכת, כי המומחים שלנו - כלשונו העוקצנית של בן־גוריון - הם לא פעם "מומחים למה שהיה ולא מומחים למה שיהיה".