חיסול נסראללה מעיד על שלב חדש בתפיסת ישראל את עצמה

סדרת התקיפות והחיסולים מבשרת תקופה חדשה, שבה למדינת ישראל העוצמה הנדרשת כדי להחליט באופן עצמאי על המשך הלחימה מול חיזבאללה • בין המשך ריסוק ארגון הטרור מהאוויר לכניסה קרקעית - הכוח נמצא בידינו, ומוטב שלא נשתמש בכולו

חוסל. חסן נסראללה. צילום: רויטרס, איי.אף.פי

המשמעות של סדרת התקיפות בביירות שבתוכן חוסל גם חסן נסראללה היא שישראל רוצה להילחם. היא לא מוכנה להשתתף במשחק שבו גופים כמו חיזבאללה וחמאס הם שחקנים לגיטימיים ומקובלים בחברה. הדבר היחיד שמפריד בין מזכיר המדינה בלינקן לבין ידיהם המושטות של מנהיגי חמאס הוא חוק כלשהו שקבע פעם שמדובר בארגוני טרור, ולכן למרבה הצער הוא וחבריו "מנועים".

כדי להבין את עמדת המערב, ובייחוד זו של צרפת וארה"ב ביחס ללבנון ולמלחמה של ישראל נגד חיזבאללה, אפשר למצוא הסבר כלשהו בסדרה הנורבגית "כיבוש". הסדרה הגאונית הזאת מתארת למעשה מצב של שיתוף פעולה מצד האיחוד האירופי עם רוסיה שכובשת בהדרגה את נורבגיה, כדי להשתלט על משאבי האנרגיה שלה ולהפוך לספקית בלעדית של מדינות אירופה.

מטוסי חיל האוויר נוחתים בחצרים לאחר חיסול נסראללה // דובר צה"ל

ההידרדרות המוסרית־מדינית הזאת מתארת פחות או יותר מה שקרה ללבנון בין 2006 ל־2024. ב־2006 עוד קיוו צרפת וארה"ב לבנות מחדש את לבנון כמדינה. כתוצאה מזה, ארה"ב, שהונהגה בידי הנשיא בוש הבן כשלצידו קונדוליסה רייס, תמכה בכל כוחה בישראל, ואפילו התאכזבה כשהתברר לה שצה"ל לא מצליח לספק את הסחורה: קרי, להשמיד את חיזבאללה. צרפת של שיראק התעלתה לעשירית שנייה כשכינתה את הפיגוע שבו נהרגו שמונה חיילים ושניים נחטפו על הגבול "פעולת טרור". אבל מהר מאוד היא דרשה להפסיק את המלחמה. עכשיו מגדירים פרשנים בתקשורת המערבית את ארה"ב, צרפת ושאר מדינות המערב כ"חסרות אונים".

ההתגמשות במשך הדרך

ב־2006 ארה"ב ובעלות בריתה עוד היו מספיק חזקות כדי להשיג הפסקת אש סבירה, עם החלטת האו"ם הידועה והקמת כוח בינלאומי בדרום לבנון. בתקופה שעברה מאז, השתלטה מעצמה אזורית באמצעות צבא הטרור שלה על לבנון - וארה"ב, ובייחוד צרפת, הגמישו את עצמן כמו נערות גומי. לבנון הפכה לחיזבאללה, אז הם למדו להכיל את המציאות הזאת ולהסתדר עם חיזבאללה. ההתנהגות הנרכשת הזאת מצאה את ביטויה המלא בהסכם הגז שבו אולצה ישראל, בהנהגת יאיר לפיד, לחתום עם חיזבאללה על ויתורים ימיים ועל משאבים תת־ימיים.

קולות קשר של מפקד חיל האוויר, אלוף תומר בר ומפקד טייסת ׳69׳ לאחר החיסול // דובר צה"ל

מכתב משפחות החטופים שפורסם במגזין "טיים" לפני כמה ימים, מצייר את מפת התפשטות הנמק המוסרי בעולם: "משך 328 יום רבים מאיתנו נדדו בעולם ופגשו פוליטיקאים, דיפלומטים, ענקי ממון, סלבריטאים - אנשים עם כוח. הם נתנו הבטחות, הנידו בראשם, החזיקו בידינו, בכו איתנו, חיבקו אותנו חזק... ואחר כך לא השיגו שום תוצאה. רבים מאיתנו סבבו עולם וישבו עם מנהיגי דת, שגרירים בהיכלות האו"ם, נשיאים לשעבר וגברות ראשונות.

"כל כך הרבה אנשים עם כוח בחברות הגדולות ביותר בעולם, שאמרו שיהיו איתנו עד שאהובינו יחזרו בחיים... סלבריטאים פגשו אותנו בחדרי־חדרים אבל ביקשו שלעולם לא נאשר בפומבי שנפגשו איתנו; הם פחדו להפסיד מעריצים. ארגונים בינלאומיים טענו שהם רוצים להתערב אבל לא יודעים איך (הכוונה בעיקר לארגון הבריאות העולמי והצלב האדום)".

מעטים האמינו

העקרונות שישראל היתה מוכנה להם עוד לפני שעברה ליוזמה ההתקפית ידועים ופשוטים. אבל עכשיו, כשנפתחה אופציה צבאית להכרעה, שמעטים האמינו בה קודם, יש קונצנזוס ציבורי בישראל שצריך למצות את המהלך הצבאי.

ישראל נכנסה לשלב שבו השאלה היא: כמה עוד ניתן יהיה לפרק את חיזבאללה מהאוויר. המעבר לפעולה קרקעית יגרום בהכרח להגברת הלחץ הבינלאומי והאמריקני. האם ישראל תהיה מוכנה לקבל אז הפסקת אש? פה השינוי הגדול מאז 2006. ישראל מספיק עוצמתית היום כדי להחליט על דרכה, אם לקבל או לא לקבל את ההצעות הבינלאומיות. אבל מוטב יהיה להסכים להפסקת אש אם נקבל מענה לדרישות, ועדיף לא להגיע להפעלת כל הכוח הצבאי שבידינו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר