זה עדיין לא התיקון של המדינה: זמן לחקור

ועדת חקירה ממלכתית לא מפריעה למלחמה, והיא צריכה לקום עכשיו. בשלב הזה של המלחמה לא ייגרם שום נזק מחשיפת האמת. התהליך של תחקור ושל עדויות פוליטיקאים ומפקדים לא יזיק יותר מחילופי ההאשמות הפומביים בתקשורת. המלחמה מתנהלת באיטיות וללא הנהגה. עד לרגע זה לא הכריזה ממשלת ישראל איך ייראה קו הסיום.

אחרי הסבב הראשון במילואים, הצעתי לקבוע את קו הרכסים 80-70 כקו הגבול החדש בעזה, להקים שם מוצבים ולקחת את האדמה עד לשם (כקילומטר וחצי מהגדר), להפוך את האזור לחקלאי ולהשאיר את הציר המרכזי ואת ציר פילדלפי.

אפשר להתווכח עם ההצעה שלי, אך העניין הוא שאין ויכוח. ממשלת ישראל לא מציבה יעדים. ההכרזות היחידות שנשמעות הן מה לא. נתניהו לא מתכוון ליישב את הרצועה, לא מתכוון שהרשות הפלשתינית תהיה שם ולא מתכוון לדבר על "היום שאחרי". בשפה הצבאית: אין מטרה, וכשזה המצב - קשה להגדיר את המשימה.

הדרג הטקטי מתפקד - הממשלה לא. התחליף לתפקוד הוא הפרחת תירוצים. בנקודת הזמן הזאת, ועדת חקירה ממלכתית תדחף את הדרג הפוליטי לצאת מאזור הנוחות. הוא משותק, מבולבל, נע בין מאניה לדפרסיה עם שני נרטיבים סותרים לחלוטין.

מצד אחד - מלחמה, עת חירום, צריך להקפיא את הכל ולהתרכז בהשמדת האויב, ולא בשום דבר אחר. מהצד השני - מתנהלים כאילו מה שהיה הוא שיהיה. אין הבדל בין הפוליטיקה של לפני שנה לפוליטיקה של עכשיו; בין תהליכי קבלת ההחלטות שכל מטרתם היתה למרוח ולשרוד אז, לבין תהליך קבלת ההחלטות עכשיו. טסים לביקורים מומצאים, נוסעים לחופשות משפחתיות ומתקוטטים בכנסת כאילו אין מלחמה, ובמקביל - זועקים שזו עת חירום ושכעת מלחמה וניצחון מוחלט תחת כל עץ רענן.

בשורה התחתונה, אני לא מזהה החלטה אחת שכרוכה בוויתור או במחיר פוליטי בשל המלחמה. אף אחד לא זז מהכיסא או הרגיש צורך להשתנות. עולם כמנהגו נוהג. צריך עוד חיילים? אז מה. הוויכוח הפוליטי נמרח, ואין מענה מאיפה לגייס עוד חיילים. וכך גם לגבי השאלה איך נראה קו המגע או הסיום בשטח, או איך מטפלים בנשות המילואימניקים, ובעיקר איך מייצרים תחושה ציבורית רחבה שהממשלה פועלת למען מדינת ישראל, ולא למען עצמה.

מתוך ההבנה הזאת - שהם אבודים, לא יכולים או לא רוצים - שיניתי את דעתי על ועדת חקירה ממלכתית. הפוליטיקאים כולם יצטרכו לתת דין וחשבון על אחריותם, וגם אנשי מערכת הביטחון יעמדו בפני השאלות הקשות. הבסיס של החקירה יתמקד בהנחות המוצא, בוויתור על תהליכי עומק ובשאילת שאלות על מה שנעשה ערב 7 באוקטובר.

כל אחד שיגיע להעיד ישאל את עצמו אם גם עכשיו הוא מכבה שריפות, או שהוא מקבל החלטות. החיילים בשטח, העם המופלא שמחזיק את האירוע ההיסטורי הזה על כתפיו, ימשיכו לתפקד מצוין באחד מהרגעים הקשים שלנו. תחושת הציבור תהיה שמשהו זז. במשחק ההאשמות ההזוי שמתנהל בהדלפות בין הממשלה לצה"ל, כולם יירגעו. ועדת החקירה תעבוד.

כשיתחיל התמרון בצפון וניכנס למלחמה עם לבנון, אפשר יהיה להקפיא את עבודת הוועדה כדי לא להפריע לדרג המדיני והצבאי הבכיר. עד אז, אין שום סיבה לא להקים את ועדת החקירה.

ועוד הבהרה: להערכתי, אנחנו בדרך לבחירות. לא בגלל חישובים פוליטיים, אלא בגלל הדינמיקה. זה נראה כמו תהליך נטול שליטה, כמו חלק מהמהלכים במלחמה בצפון. אין טעם לחכות ולהדחיק את הצורך בוועדת חקירה עד אז. אור השמש יעזור לתקן בתנועה את מה שנדרש. זה עדיין לא התיקון של המדינה. התהליך הזה יהיה כואב, אבל הכרחי. זה חלק מהמסע שלנו, לצאת מישראל המפורקת שחיינו בה לפני 7 באוקטובר לישראל מפוכחת וחזקה יותר. תסתכלו על העם - ותבינו למה יש תקווה גדולה שזה יקרה.

בצד של מי אתם?

להחלטתו של בג"ץ על הפסקת הפטור הגורף לחרדים מגיוס יש משמעות סמלית בלבד, ולא מעבר לכך. ללא תוכנית מעשית של הרשות המבצעת - שום דבר לא יקרה.

הרשות המבצעת הנוכחית לא מסוגלת להחליט, מכיוון שהיא מורכבת ממפלגות חרדיות. באותה המידה, גם להחלטתה לא להעביר את הארכתה של העלאת גיל הפטור יש משמעות סמלית בלבד, מכיוון שבפועל - המילואימניקים ימשיכו לחתום על טופס ההתנדבות וימשיכו לשרת את המדינה, כי זהו הדבר הנכון והראוי לעשות.

בתוך המערכת הפוליטית יש כיום מעט מאוד אנשים שמסוגלים להשפיע, ושלא פועלים ככבשים. הם מבינים שאנחנו במלחמה ושההחלטה על כתפיהם. אין לי מושג מה הם יחליטו ואיך הם יתמודדו עם הלחצים, אבל הם מבינים היטב שהשיקול הוא ערכי־אידיאולוגי, ולא ביורוקרטי. הביורוקרטיה, החקיקה, בג"ץ והתירוצים - כל אלה לא ישנו דבר.

יולי אדלשטיין, יואב גלנט, דן אילוז, אופיר סופר, ניר ברקת, אליהו דלאל ועוד רבים אחרים - היכולת לנצח במלחמה, לגייס עוד חיילים ולהשאיר מרחב הסכמות משותף נמצאת על כתפיהם. הם אלה שבחרו בכך.

ישאלו עצמם אחרים, שהיו פעם חיילים, מפקדים ואידיאליסטים, כיצד להם זה לא מפריע. איך גופם לא רועד כשהם מספקים תירוצים למחסור בחיילים, או לבריחתם של רבים מההתגייסות להגנה על המולדת.

פינה טובה: אחרי בערך 100 ‏ימים במלחמה הברך שלי התחילה לכאוב. ההליכה של כמה קילומטרים עם הקרמי מדי יום השפיעה ישירות. חיפשתי איך לטפל בזה בלי לעצור את המילואים באמצע המלחמה, ומישהו סיפר לי על מתחם גילת, שבו יש אוכל לחיילים וגם פיזיותרפיסטים.

יצאתי לשם בערך חמש פעמים בתקופת המלחמה, ופגשתי את ישראל הכי טובה שיש, מופת של התנדבות ורוח. אנשים שהגיעו מדי יום כדי לחלק מזון לחיילים, לתת צלחת מרק, קפה, חיבוק, עיסוי, להשמיע מוזיקה. לקבוצה שהפעילה את מתחם גילת נתנו את השם המוצדק "צוות לעניין". הם הצליחו להאכיל מדי יום 20 אלף חיילים, להעניק מקלחות ניידות, מתחמי כביסה ועוד.

אחרי שסיימו את הפעילות במתחם - הם החליטו להמשיך לעבוד ביחד, להמשיך לתרום. פגשתי אותם בשבוע שעבר בכנס המילואימניקים, אבל בשאר הימים הם נוסעים ומתנדבים בהרבה מאוד משימות, עכשיו בפרויקט "לנשום" שנועד לטפל בפוסט־טראומה. חפשו בגוגל ותרמו. זה למען כולנו.