העם קיבל את הצבא שלו בחזרה

מעט קשה להאמין שיש מי שדיברו פה, רק לפני חודשיים-שלושה, על סרבנות או על אי־התנדבות. והם דיברו על זה ברצינות כל כך תהומית, כל כך החלטית, שבסביבתם הרהיבו עוז לאיים שעוד מעט הממשלה תבין בדרך הקשה שהיא נשארת בלי צבא.

מבין ההרגלים שנעלמו באבק המלחמה, האיום בסרבנות כנראה ישוב אחרון, אם בכלל, לארגז הכלים הפוליטי. ולא רק כי למדנו בדרך הקשה שאין לנו פריבילגיה לשחק בכיפוף ידיים על חשבון הביטחון. אלא כי בסוף - המסה הגדולה, החשובה, המהותית, של הלוחמים, הטייסים, אנשי המודיעין - התייצבו גם התייצבו. כולל אלה שהחזירו דרגות וחתמו על ויתורים. הם הצדיעו לאומה, והאומה לא מפסיקה ולא תפסיק להצדיע להם בחזרה. ובצדק. משקעי העבר כמו לא היו.

ומה שראוי לזכור הוא שלא היה מדובר בתנועה "מלמטה". גל הסרבנות הזה היה אחד מתוצריו של פרויקט פוליטי מובהק של דמויות בכירות מאוד באליטה הביטחונית של ישראל. לא זו המשרתת, אלא דווקא זו בדימוס. אבל בחברה הישראלית, המיליטריסטית, ההמשכיות הרעיונית בין ה"לשעברים" לבין המשרתים היא כמעט מוחלטת. ה"לשעברים" הם מקור השראה ומקור סמכות. וכשהם פוסקים, למשל, ש"נתניהו מסוכן לביטחון ישראל", הם למעשה מאותתים למערכת הביטחון שעליה לשמור על יחס חשדני, ואף לעומתי, כלפי ראש הממשלה. וכשאנשיה מתחילים לטפטף אט־אט מסרים על מרי אזרחי, ואז על אי־ציות, ואז על אי־התנדבות, ואז גם על גיבוי מוסרי מלא למסרבים - הם לא רק מביעים דעה. הם מתווים דרך פעולה רצויה ויוצרים, ביודעין ומתוך כוונה, משבר נאמנות.

הקאמבק של אומה במדים

בימים שחלפו מייד לאחר 7 באוקטובר התברר שדווקא הם, מלבי הסרבנות, קצת נשארו בלי צבא. ההמונים התייצבו, הסרבנים התייצבו, הלא־מתנדבים התייצבו. הם לא התייצבו מתוך נאמנות לממשלת נתניהו, וגם לא מתוך בוז לאליטה הביטחונית. הם התייצבו מתוך תחושת שליחות ודחיפות שאינה תלויה באווירה ציבורית ובקיטוב הפוליטי. זה מעיד שהאליטה הביטחונית, מכתיבת האתוס, איבדה משהו מהרלוונטיות שלה, אולי גם מהכריזמה שלה.

מי נכנס אל החלל הזה? לא הממשלה, אלא אנחנו. אפשר לקרוא לזה - רוח העם. אותה הסתופפות המונית תחת הדגל ברגעי משבר, שמציפה תחושה קמאית, הישרדותית, של סולידריות. הצבא פתאום הופך למרחב שיתופי, חברתי, שוויוני הרבה מכפי שחשבנו. פתאום הוא חוזר למלא את אחד מתפקידיו החברתיים שחשבנו שאבד עליהם הכלח: אינטגרציה חברתית. פתאום הוא לא חלק ממנגנון שנעשה בו שימוש כדי לפלג, אלא הזירה שאליה זורמים כולם כדי להרגיש חלק מהחוויה הקולקטיבית, חלק מהביחד הלאומי.

בשנה האחרונה, זו שבה חלקנו כבר החלו להספיד את רעיון "צבא העם", נכנסו למודעות הציבורית האופנים שבהם נשחק האופי ההטרוגני, המגוון, של אגפים שונים בצבא. דובר על "צבא מעמדי" - על יחידות עילית שיתרון חברתי מבטיח נגישות קלה יותר אליהן, ועל יחידות שדה, שבהן נראה ייצוג גדול יותר של "ישראל השנייה". זה לא קרה בכל מקום, אבל היו יחידות שבהן זה בלט. 8200 וחיל האוויר, לעומת חילות השדה. לריבוד החברתי בצבא התלוותה פוליטיזציה: הקיטוב הפוליטי הגיע לתוככי הצבא ואיים לקרוע אותו מבפנים. פתאום קרה דבר נורא: טייסות כאלה ואחרות ויחידות מובחרות כאלה ואחרות נעשו מזוהות עם סדר יום פוליטי־אידיאולוגי שלא ניתן להסוותו.

ובכן, התחושה היא שהשמועות על מותו של צבא העם היו מוקדמות - ויתרה מכך: נראה ששבה לחיינו זהותנו כ"אומה במדים". לא, לא אותו סטריאוטיפ מרוט על ישראל כחברה מיליטריסטית, כזו שמוקסמת מנשק, מעוצמה צבאית וכמהה להתפשטות טריטוריאלית. ולא, לא ישראל הנגועה במיליטריזם תרבותי, זו שסוגדת לגנרלים, ש"מצדיעה וסותמת" מול בעלי דרגות ורואה באליטה הביטחונית שומרת הסף של הדמוקרטיה ומכתיבת הערכים הלאומיים.

חזרה התפיסה של "אומה במדים", שרואה בצבא נכס חברתי משותף. חזר הכבוד לתפקיד החברתי המאחד, המפייס, המלכד של הצבא. חזר סוג של מיליטריזם רך, שמה שמאפיין אותו הוא דווקא חשדנות כלפי אליטות יהירות, כלפי קונספציות, כלפי השימוש הנואל בצבא לתמרונים פוליטיים. מיליטריזם שאינו מתרגם יתרון מעמדי לסחיטה פוליטית.

פוליטיקה בחוץ בבקשה

המשמעות העמוקה של הדברים היא שבשלב הזה לא יהיה אפשר לחזור למציאות שבה קבוצות חברתיות מובחנות שולטות בעמדות המפתח בצבא, ודרכן מתערבות לא רק בעיצוב הערכים והסמלים הלאומיים, אלא גם מכתיבות את האתוס הצבאי ואת מוסר הלחימה.

הדבר הזה מפריע למבקרי צבא העם. חלקם מזהירים כבר מ"השתלטות לאומנית", אחרים מצביעים על "סגידה לכוח". אלה תגובות שמשקפות חשש מכך שקבוצות שעד כה לא הורשו להשתתף בניסוח הקוד האתי של הביטחון הישראלי - לרבות הדיון על מטרותיו ועל גבולותיו - עשויות לדרוש את מקומן סביב שולחן הדיונים.  

זוהי תמורה מבורכת ברמה החברתית והמדינית כאחד. צה"ל, כסמל לאומי, חוזר למלא תפקיד של ריכוך מגמות של קיטוב רעיוני וקונפליקטים חברתיים. אבל חשוב מכך: האליטה הביטחונית, שמעניקה לו מעטפת רעיונית, אידיאולוגית ולפעמים גם מוסרית - לא תוכל לגרור אותו עוד למאבקיה הפוליטיים. מהסיבה הפשוטה: יש יותר מדי אנשים שמרגישים שהחזירו להם את הצבא.