העיכוב בכניסה הקרקעית: צה"ל נדרש לפעולה חלופית

בפתחו של היום ה-14 למלחמה שנכפתה על ישראל, גוברים הקולות בציבור ובקרב החיילים הדורשים כי צה"ל יפסיק "לבזבז זמן" וייכנס באופן מיידי לרצועת עזה, על מנת למגר את חמאס ולהשיב את החטופים. אותם קולות טוענים שההמתנה בת השבועיים היא "דשדוש", "הססנות" ו"אוזלת יד".

.

הקריאות הללו מובנות מאוד, במיוחד לנוכח הדם רותח והמבעבע ולאור הזוועות שממשיכות להיחשף, וכאשר לפחות 203 ישראלים, שבהם ילדים וקשישים, נמצאים בידי ארגון הטרור הרצחני. אלא שבצמרת הצבא מדגישים שמי שרוצה שצה"ל ינצח ויביא את ההישג הנדרש חייב להתאזר בסבלנות, ולהבין שימים קשים ומורכבים עוד לפנינו. 

מנעד תוכניות מגירה

הסיבות להמתנה הארוכה לפני הכניסה לרצועת עזה מורכבות. ראשית, סביר מאוד להניח שלולא ביקורו השבוע של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, צה"ל כבר היה נמצא עמוק בתוך שטחי רצועת עזה.

שנית, צה"ל, שנתפס ב־7 באוקטובר עם המכנסיים למטה, פשוטו כמשמעו, צריך להיערך ולהתכונן לקראת כניסה קרקעית לרצועה - להכין את התוכניות המתאימות שיביאו להכרעה ברורה ולמיטוט שלטון חמאס, ולחכות לשעת הכושר המתאימה שתפתיע את חמאס (במגבלות האפשר) ותאפשר לצבא לנצל את יתרונותיו. 

האמת היא שערב הטבח הנורא, לצה"ל היה מנעד תוכניות מגירה ליום פקודה, אך גם בתרחישים המחמירים ביותר מה שאירע ב־7 באוקטובר לא הובא בחשבון. באגף המבצעים בצה"ל נדרשו לפעולה, שתפצה על כך שהפעולה הצה"לית לא נפתחת בהפתעה (לא מהצד שלנו, לפחות), ותצליח להביא את ההישג הנדרש. דרך פעולה זו אמורה להביא את ההישג, אך הדרך לשם לא תהיה פשוטה, ובטח שלא קצרה.

נזכיר כי גם ערב מלחמת ששת הימים צה"ל היה מגויס ומוכן, והמתין במשך שלושה שבועות תמימים לפעולה הישראלית, אך תקופת ההמתנה ההיא נשכח וכולם זוכרים רק את המלחמה. גם כעת, ניתן רק להניח שכאשר תתחיל הפעולה, בעת שתיבחר בהתאם לשיקולים מבצעיים, שיקולי מזג אוויר, מוכנות הכוחות וכדומה - תקופת ההמתנה לא תעסיק עוד את הציבור. 

מתכוננים לבאות

בינתיים, יחידות צה"ל מנצלות כל רגע כדי להתכונן לבאות. באגף המודיעין ובשב"כ, למשל, מנסים להפיק כמה שיותר מודיעין מכל אותם מחבלים מכוחות הנוחבה שנלקחו בשבי.

חיל האוויר נערך לסיוע לכוחות הקרקע, חיל הים ערוך לאורך קו החוף ובהגנה על אתרים אסטרטגיים, ומאות אלפי הלוחמים בסדיר ובמילואים מנצלים כל יום שעובר לטובת הצטיידות, אימונים, הכנת תוכניות מפורטות, חיתוכי מצב וקפ"קים (קבוצות פקודות) בלתי נגמרים. חלק מהמשרתים, בסדיר ובמילואים, אף קיבלו חופשה של כמה שעות להתרעננות בבית, בהנחה שבתקופה הקרובה הם לא יראו את אהוביהם.

"אני יודע שאני יכול למות בקרב", אמר אתמול קצין במילואים שצפוי להוביל את חייליו לרצועת עזה. "ואני גם יודע שחברים שלי יכולים ליפול, ושיש אפשרות שנחזור בלי חצי מהגדוד. אבל אנחנו חייבים לעשות את זה. כי אם לא ננצח, אם לא נחזיר את תחושת הביטחון לכל האזרחים - הילדים שלנו לא יוכלו לחיות פה בארץ הזו".