השיטוט מאז ומעולם היה פעולה אמנותית עמוקה, מאיימת ועם זאת מלאת חן ומקוריות, שמתוך שהיא נעדרת חוקים היא מפתיעה ומפרה. אלא שבימינו השיטוט הפך מטבע עובר לסוחר, אפשרות זמינה מדי שלעיתים קרובות אין בה כל התבוננות פנימית. כמעט שכחנו שהמשוטט אינו חסר יעד ואינו תועה מתוך חוסר אונים. האקראיות, האזוטריות והנידחות הן יעדיו המובהקים.
הצופה ביישומי הרשתות החברתיות יגלה מיליוני משוטטים שעיקרו מתוכן את תכלית שיטוטם. הם שכחו לצורך מה הם יצאו אל החוץ. הם משוטטים אובססיביים, מכורים, וההתמכרות הזו מרוקנת את אפשרות הריגוש וההנאה הטבעיים שנלווים לפעולה. בהתייחסו לוולטר בנימין כתב בעז נוימן המנוח כי המשוטט של בנימין הוא בראש ובראשונה אנטיתזה לתייר, ובניגוד אליו יתעלם במופגן מן הזיכרונות והשרידים ההיסטוריים הגדולים, שבהם עומד התייר ומדקלם לעצמו את אשר נכתב במדריך התיירים. ומה נעשה בעת שבה התיירות - והאפשרות לתור - הן חזות הכל?
אם המשוטט הספרותי היה תוצר מובהק של המודרניות ושל התיעוש המוגבר, זה שהוקסם והורתע בו בזמן מהתעצמות ערי הענק ושאונן הבלתי פוסק, הרי המשוטט של ימינו הוא דווקא זה הנמלט מן ההמולה הממשית לתחום מטאפיזי, הסגור ותפור למידותיו: הוא כבר אינו זקוק לפסאז'ים, לשדרות ולכיכרות, והשיטוט שלו מתוכנן ומהונדס. והרי שיטוט לפי הזמנה אינו אלא צעידה במקום.
דווקא בימים שבהם עדשת המצלמה מתעדת הכל, ואין דבר הנסתר מעיניה, השיטוט עשוי היה להיות פעולה אנושית בסיסית. האמן הסקוטי דאגלס גורדון מציף ברבות מעבודותיו, לדוגמה, קטעי ארכיון או סרטים ארוכים, ומנסה ללכוד מהם זווית נוספת של התבוננות. בעבודתו "פסיכו 24" הקרין במשך יממה שלמה את סרטו של היצ'קוק, בהילוך איטי פי עשרה, וביקש למצוא את הדבר הנוסף, החמקמק, המסתתר בתוכו.
ואולי זה תפקידנו כמשוטטים בעידן הרשת? לבחון, לנבור ולמצוא את מה שלא נח על פני הקרקע. להתעלם מהדימוי המיידי, מהתגובה הרגשית המהירה, מהאפשרות להתייחס לכל דבר רגע לאחר שהתרחש. דווקא השיטוט הנינוח, המשוחרר מהצורך להשמיע קול ולהראות נוכחות, עשוי לגלות אמת נסתרת מאיתנו.
פרנץ הסל ניסח את "אמנות הטיול" בספרו "שיטוטים בברלין": הוא התפעל מכנסיית הזיכרון על שם הקייזר וילהלם הראשון ברובע שרלוטנבורג וחג בהנאה סביב כיכר לייפציג, בעירו המתחדשת בין שתי מלחמות העולם. אלא שהסל ביקש לגלות תופעה חדשה יחסית: "עיר שהיא תמיד על סף שינוי ולעולם אינה שוקטת על שמריה". המשוטט של ימינו, לעומתו, כבר הותש מן השינוי, ופונה לחיפוש מקורות. הוא משוטט עומד מלכת. רגליו מבקשות הפוגה, עיניו לאות. אילו ניתן היה להקפיא הכל, ולו לרגע, תחושת הקלה היתה משתלטת על גופו.
