אחים בדם: ג'לאל ביסאן נהרג באסון הכרמל - אחיו הילאל נפצע קשה באירוע בריחת אסיר

ימים ספורים אחרי שהילאל ביסאן התעורר מתרדמת, האחיין שלו ג'וליאן, אז בן 7, התיישב ליד מיטתו. "קום", לחש לו הילד. "קום. אבא שלי מת כששירת בשב"ס, ואתה הבטחת שגם אם תהיה כמוהו, בשב"ס, לא תמות. אז אתה חייב לקום".

הילאל היה אז במצב אנוש, לאחר ששני כדורים פילחו את גופו בעת שניסה לעצור ניסיון בריחה של אחד האסירים מכלא רימונים שבו שירת. במשך כמה שבועות התנדנד בין חיים למוות, ונותר עם שיתוק בצידו השמאלי של הגוף ועם ריאה אחת. "חלקים בגוף שלי היו צריכים למות, כדי שאני אקבל סיכוי שני לחיים", הוא אומר.

עד היום הוא סובל. נעזר בקביים, אך לעיתים, לעת ערב, הוא מתעייף ועובר לכיסא גלגלים. כבר שנים הוא מתמודד עם פוסט־טראומה, ומתעורר בלילות שטוף זיעה. אבל בכל בוקר מחדש הילאל בוחר לחיות. בוחר להיות אבא, בעל ודוד מסור לאחיינים שלו, שאימץ כאילו היו ילדיו.

"כששואלים אותי כמה ילדים יש לי אני עונה 'שלושה, ועוד שלושה'", הוא אומר, "שלושה משלי, ועוד שלושה של אחי, ג'לאל. כשהוא נהרג לקחתי חסות על הילדים שלו, והילדים שלי מרגישים כמו אחים שלהם. זה קשר מיוחד שקשה להסביר אותו, קשר חזק".

רס"ר הילאל ביסאן (40) נשוי להנד (31) ואבא של רולן (8), האנל (3) ונילאי (3 חודשים). הוא גר בכפר ג'ת שבגליל המערבי, שם גם נולד למשפחה דרוזית שורשית, ערכית, של אנשי צבא וכוחות הביטחון, שגדלו על אהבת הארץ. אביו, פלאח, היה מאבטח של בכירים בממשלה. אחיו של האב, סגן מפלח ביסאן ז"ל, מת ב־1968 בעת מילוי תפקידו בצבא.

הוא תאום בשלישיית אחים, שלהם גם אח בכור ושלוש אחיות צעירות. אחד מאחיו לשלישייה, ג'וואד, היה מהדרוזים הראשונים שהתקבלו לקורס טיס. הוא אמנם לא סיים את הקורס, אבל המשיך לשירות צבאי מלא. ג'לאל והילאל שירתו בחטיבה 300 בלבנון, בסיירת גדוד חרב.

"היינו בתוך לבנון. במארבים, בהיתקלויות, באירועי ירי", נזכר הילאל, "ראינו חברים שלנו נפצעים, נהרגים, וכשהייתי שואל את ג'לאל מה יהיה, הוא היה עונה 'יהיה בסדר'. המילים האלה, 'יהיה בסדר', לא עוזבות אותי עד היום. בכל פעם שמישהו אומר לי שיהיה בסדר, אני יודע שמשהו יהיה לא בסדר".

אחרי הצבא פנה כל אחד מהאחים לכיוון אחר. ג'וואד עבד כמאבטח באל על, הילאל כנהג באגד ומאמן קבוצת הנוער בהפועל חיפה בכדורגל, וג'לאל הלך לשב"ס. "היינו מאוד דומים במראה ובהתנהגות, וגם מאוד קשורים אחד לשני. אם משהו היה קורה לאחד מאיתנו, השניים האחרים היו מרגישים לא טוב. זה תמיד חיבר בינינו".

כשהוא מדבר על ג'לאל, הלב מתכווץ. מבט אחד בתמונה שלו, שתלויה בסלון הבית, והדמיון בין השניים לא מרפה. אחרי האסון, מספר הילאל בשקט, שינה את התסרוקת וגידל זיפים, "כדי שהילדים של ג'לאל לא יתבלבלו בינינו".

לאט־לאט, ברעד, הוא מפרט כל רגע מאותו יום ארור, 2 בדצמבר 2010, שבו נספה אחיו, מישר ג'לאל ביסאן, בשריפה הגדולה שהתחוללה בכרמל.

"עבדתי אז כנהג אוטובוס אגד בחיפה", הוא מספר, "סביב השעה שלוש בצהריים הטלפון שלי צלצל וצלצל. חבר משותף שלי ושל ג'לאל, שעבד בשב"ס, לא הפסיק להתקשר. אני בדרך כלל לא עונה בנהיגה, אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר. עצרתי ועניתי, והוא שאל אם דיברתי עם ג'לאל, בגלל השריפה. ג'לאל היה אז בכלל בקורס קצינים בכלא ניצן, לא חשבתי שהוא באזור, אבל החבר סיפר שהקפיצו את הקורס שלו לכרמל לפנות את כלא דמון, ושיש שמועה שהאוטובוס כולו נתקל באש.

"הוא אמר ששב"ס פתחו חדר מצב ברמב"ם, ואני עשיתי על המקום סיבוב פרסה מטורף עם האוטובוס, על כל הנוסעים שבו. קראתי לשוטר שהיה במקרה באזור, הסברתי לו שאני חייב לרוץ לרמב"ם וביקשתי שיטפל בנוסעים, ורצתי משם.

"הייתי אולי מבני המשפחה הראשונים שהגיעו לבית החולים, וכל אנשי התקשורת קפצו עלי. היתה שם בחורה מחדר המצב של השב"ס ששאלה מי אני, וכשאמרתי שאח שלי בקורס סוהרים היא קראה לשלושה קצינים. הם עמדו מולי בפנים רציניות ואמרו לי שהאוטובוס נקלע לאש, ושכל מי שהיה עליו לא בחיים".

הוא עוצם את עיניו בחוזקה. "התווכחתי איתם. תפסתי את אחד הקצינים בחולצה, וצעקתי עליו שיפסיק לשקר. ג'וואד התקשר אלי מברלין, הוא היה מוצב שם בתחנת אל על, ואני התחלתי לבכות לו בטלפון, אבל הוא אמר לי 'אחי, תירגע, אני מרגיש שהוא חי. אתה לא מרגיש אותו? שכחת שאנחנו מרגישים אחד את השני?' זה היה כמו סטירת לחי כזו, שהראתה לי שאני צריך להתאפס. ג'וואד אמר שהוא עולה על טיסה בחזרה והורה לי לבקש לראות את ג'לאל 'כי הוא חי'.

"התחלתי להשתולל שם, ואנשי הצוות בבית החולים לא הבינו מה אני רוצה מהם. בינתיים השמועות על האוטובוס התחילו לרוץ, והתחלתי לקבל טלפונים מההורים שלי, מאחי הבכור סאמר ומארוסתי דאז הנד. היא שאלה אותי אם אני מרגיש את ג'לאל, וכשאמרתי שכן היא אמרה 'אז זהו, הוא חי'.

"ביקשתי מכולם שיבואו לרמב"ם, וחיכיתי. מישהי מהשב"ס הראתה לי סרטון, שבו אחד הקצינים שליווה את ג'לאל באמבולנס צילם אותו אומר בקושי 'תזעיקו מסוקים, יש הרוגים, יש פצועים, ואנחנו חייבים להעלות אותם לאמבולנס'. הוא אמר לנהג האמבולנס שהוא חייב לחזור הביתה כי אשתו בהיריון, וזהו. הסרטון נגמר.

"ישבתי בצד, שבור לגמרי, כשבחורה מבית החולים ניגשה אלי ואמרה לי שהגיע פצוע אלמוני, שלפי התיאור מאוד דומה לאחי. הסתכלתי עליה בעיניים גדולות וצעקתי 'אמרתי לך שהוא חי!', ורצתי איתה לטיפול נמרץ כדי לראות אותו".

הזיכרון הכואב מציף אותו. עד היום הוא מרגיש את ריח השריפה שאפף את חדר הטיפול הנמרץ שבו שכב ג'לאל. הוא מצביע על נקודה בבטן, שם היתה לג'לאל נקודת חן, שבאמצעותה זיהה אותו.

"נכנסתי לחדר וראיתי מראה מאוד קשה. 90 אחוז מהעור שלו היה שרוף, כי הוא רץ 300 מטר לתוך האש. הוא היה מורדם ומונשם. התקרבתי אליו, לחשתי לו באוזן 'תילחם, יש לך ילדה בדרך, תן פייט'. שני הרופאים הסתכלו עלי, אחת הבנות בחדר המצב התחילה לבכות, ואני המשכתי להגיד לו שיילחם. בגלל המצב הקשה שלו הרופאים ביקשו ממני לתת דגימת רוק כדי להשלים את הזיהוי על ידי בדיקת דנ"א".

מה אמרת למשפחה?

"לא ידעתי מה להגיד להם. ידעתי שהוא חי, אבל גם שיש סיכוי שהוא לא יחזיק הרבה זמן. שאבתי כוחות שלא ידעתי שהיו בי, וביקשתי לדבר איתם לבד. לא רציתי את התפקיד הזה, של המודיע, אבל לא היתה לי ברירה. ברגע שאבא שלי ראה את המבט שלי, הוא התחיל לבכות. אבא שלי אדם חזק, הוא אף פעם לא בכה לידנו, אבל באותו רגע הוא התפרק".

"החלטה של כאב וגעגוע"

44 בני אדם נספו באסון הכרמל, 37 מהם אנשי שב"ס. ג'לאל, מהיחידים שהגיעו לבית החולים כשהם בחיים, מת מפצעיו תשעה ימים אחרי האסון.

"ב־11 בדצמבר, בשבת בבוקר, ג'וואד ואני התחלנו להרגיש לא טוב", משחזר הילאל. "ואז באו אלינו שלושה רופאים, ואנחנו הבנו שג'לאל לא שרד. אני רואה את זה כצחוק הגורל - שלושה רופאים, שלושה אחים. הם אמרו מה שאמרו, ואני הרגשתי שזורקים אותי לתוך תהום בלי תחתית. אשתו של ג'לאל התחילה לצרוח, אבא שלי נשבר, ואני תפסתי לו את הראש ואמרתי לו 'עכשיו אני מבין מה אתה מרגיש, כאח שכול'. באותו הרגע גם הבנתי שאני לוקח חסות על הילדים של ג'לאל".

הלווייתו של ג'לאל נערכה למחרת. "הגיעו המוני אנשים לג'ת", מספר הילאל. "זה עשה לנו טוב לדעת שכל עם ישראל איתנו. נותן כוחות להמשיך, למרות שההמשך היה מאוד קשה. ג'וליאן, הבן הבכור של ג'לאל, ביקש שאסביר לו איך אבא שלו נהרג, ולמה השריפה שברה אותו. עניתי לו שג'לאל נלחם באש, אבל היא היתה חזקה ממנו. ואז הוא שאל למה לא פתחו את הארון בהלוויה, כמו שמקובל אצלנו לעשות, כדי להיפרד מהמת. לא הצלחתי לעצור את הדמעות, ועניתי לו שלא רצינו לגזור את הדגל. הלב שלי נשבר".

לאחר האסון עלו טענות קשות נגד התנהלות שירותי הכיבוי, המשטרה ושב"ס. הרבה ממשפחות הנספים נקטו הליכים משפטיים נגד בכירים במשטרה.

"אנחנו אנשים מאמינים, ולכן אני מאמין בגורל. כן, היו מחדלים באסון הכרמל, אבל אף אחד לא שלח אותו בכוונה למות שם. העדפנו לא להילחם במערכת ובממשלה, מתוך אהבת הארץ והבנה שאף אחד לא עשה את זה בכוונה. העדפנו להתרכז בכאב ובהנצחה".

והכאב היה קשה מנשוא. בתוך שנת האבל חלה אביו של הילאל בסרטן. במשך שנה עבר טיפולים בבית החולים רמב"ם, אותו בית חולים שבו הודיעו לו שבנו נהרג. "בפעם הראשונה שנכנסנו לבית החולים אחרי האסון, הרגשנו שהפעם אנחנו רוצים לחזור משם עם בשורה של חיים. והוא החלים".

חצי שנה לאחר מותו של ג'לאל נולדה בתו השלישית - ג'וואל. ילדיו של ג'לאל, ג'וליאן (היום בן 15), איאן (13) וג'וואל (כבר בת 11 וחצי), מתגוררים עם אמם, ויויאן, במרחק של כמה מאות מטרים מביתו של הילאל, והוא הדמות הגברית בחייהם. "אני עוזר בשיעורי הבית, לוקח לבתי הספר ולחוגים, וגם מנהל איתם שיחות נפש".

כשנה וחצי אחרי האסון החליט הילאל ללכת בעקבות אחיו ולהתגייס לשב"ס. "זו היתה החלטה של רגע, של כאב וגעגוע", הוא אומר, "זה לא היה החלום שלי, אבל רציתי לשים על הכתפיים את הדרגות שאחי לא הספיק לקבל, ולהמשיך את דרכו.

"במשפחה לא קיבלו את זה בברכה, אבל לי זה היה מאוד חשוב. הייתי חייב להגשים את החלום שלו. אני זוכר שאפילו ג'וליאן פחד. כשסיפרתי לו שאני הולך לעשות את מה שאבא שלו עשה, הוא אמר שהוא מפחד שאני אמות. אמרתי לו 'אל תדאג, אני לא אמות. הכל בסדר'. הודעתי לכל המשפחה שזה מה שאני רוצה לעשות בשביל עצמי, בשביל ג'לאל, והתגייסתי".

הדרך של הילאל לשב"ס לא היתה קלה. הוא נאלץ לשפר את ציוני הבגרות שלו, ולעבור פעמיים מבחן קבלה ("אבל ביקשתי מכל המפקדים שלא ייתנו לי הקלות"). הוא לא שיתף את חבריו לקורס בסיבות לגיוסו לשב"ס, אבל רוחו של ג'לאל עטפה אותו בכל רגע.

"היו לנו יומיים של גיבוש ברמלה, ולקחו אותנו לסיור בכלא ניצן, שם אחי עבר את קורס הקצינים. איך שנכנסתי לכלא, אחד האסירים אמר 'מה, הוא חי?' קצין שהכיר אותי מההלוויה של ג'לאל אמר לי לא להתייחס, אבל בעצמו התחיל לבכות. ניסיתי להחזיק את עצמי, אבל היה לי מאוד קשה שם".

בלילות ישן הילאל על המזרן של אחיו, וטקס חשיפת התגיות של חניכי הקורס נערך באנדרטה שהוקמה לזכר הנספים באסון הכרמל. "מבחינתי זו היתה סגירת מעגל, הרגשתי שאני מתחיל בכרמל דרך חדשה".

"אני אחיה. אני אחיה. אני אחיה"

הילאל שובץ לשרת כסוהר ביטחון בכלא רימונים, שמאכלס עברייני צווארון לבן, משפחות פשע ועבריינים קשים. "ב־23 בפברואר 2014, כשנתיים אחרי ששובצתי בכלא רימונים, יום ראשון, התבקשתי להגיע לתא 22 באגף 5, להעביר את האסיר סמואל שיינביין לאגף אחר. אני זוכר היטב את המספרים, את האנשים, את הקולות.

"אמרו לי שמהבוקר האסיר משגע אותם, שבכל פעם שבאים להעביר אותו הוא אומר שהוא עוד מתארגן, אבל בגלל שאני נראה גדול ושרירי אולי הוא יקשיב לי. הגעתי אליו ואמרתי לו שיכין את הציוד כי הוא עובר אגף. הוא אמר לי שהוא מוכן, בא כמו סטודנט, עם תיק גב. זה הדליק אצלי נורה אדומה.

"ביקשתי מהסוהר שבא איתי לבדוק מה עם הציוד שלו, בזמן שאני הלכתי להחתים אותו על טופסי מעבר אגף. כשליוויתי אותו מהתא שלו ליומן קבלה באותו אגף, הוא פתאום התחיל לרוץ לקומה השנייה, שם היה משרד של מנהלת האגף. רדפתי אחריו, והוא נכנס לשירותים ונעל את עצמו שם.

"צעקתי לו 'סמואל, מה נהיה איתך?', והוא אמר לי 'אל תדאג, יהיה בסדר'. אותו 'יהיה בסדר', כמו שאחי אמר לי. ואז הבנתי שהכל לא יהיה בסדר. פעלתי לפי הנוהל, לחצתי על לחצן מצוקה במכשיר הקשר, נלחמתי בדלת של השירותים כדי לפתוח אותה, ופתאום הרגשתי בום ראשון.

"כדור נכנס לי בחזה, קיבל סטייה מהצלע ועף מהכתף אל העין. עדיין לא הבנתי שזה ירי חי, לא דמיינתי שהיה לו אקדח. המשכתי לבעוט בדלת ולקרוא לו, לא הבנתי שיורים בי. ואז בום שני. הוא ירה כדור שני, שנכנס לי בחזה ויצא מהגב. התחלתי לחרחר אבל המשכתי לעמוד.

"ואז הוא ירה עוד כדורים, שהשאירו חורים בדלת. דחפתי את הסוהר שהיה איתי לאחור, שלא ייפגע מהירי. אמרתי לעצמי שאם אני נופל על הברכיים, אני לא יוצא משם בחיים. שאר הגוף שלי הגיב טוב, כי הייתי חזק, אז החזקתי את הדלת ביד אחת ובשנייה סימנתי לשאר הסוהרים שהגיעו שיזוזו. צעקתי להם 'ירי! ירי! ירי!', כדי שיזעיקו עזרה, אבל גם שייזהרו בעצמם.

"ואני עדיין על הרגליים, אבל התחלתי להתערפל. הייתי באדרנלין מטורף, שהחזיק אותי עוד כמה דקות עד שהרגשתי שקשה לי לנשום. אני לא זוכר באיזה שלב זה היה, אבל הביאו לי שייח' דרוזי ואת הרב של בית הסוהר, ואני זוכר שאמרתי להם שאני לא רוצה למות. הם אמרו לי שאלוהים יקבע.

"אנשים אומרים שלפני שאתה מת, אתה רואה את כל החיים שלך כמו בסרט נע. אבל אני לא ראיתי כלום. הרגשתי שאני שם לעצמי מחסום, כמו ששמים לסוסים בצידי הראש, ומיקדתי את כל המחשבות שלי בלהישאר בחיים. אמרתי לעצמי 'אני אחיה. אני אחיה. אני אחיה'. עד שאיבדתי הכרה".

שמונה סוהרים נפצעו מהירי של שיינביין, יהודי אמריקני שהואשם ברצח בארה"ב ונמלט לישראל. את הנשק הבריח ככל הנראה לכלא, כשחזר מאחת מחופשותיו. רק לאחר הגעת תגבור של יחידת מצדה של שב"ס, הוא נורה ונהרג.

את הרגעים שאחרי נפילתו הילאל שמע רק מאחרים. לאט, בהתרגשות, הוא מתאר כיצד השכיבו אותו על אלונקה, כיצד הפרמדיקים של יחידת מצדה טיפלו בו בשטח, כיצד הגיע לביה"ח מאיר בכפר סבא, ושם שני רופאים חשבו שהסיכויים להצילו נמוכים, ואילו השלישי, ד"ר גיא לין, אז אחראי מערך הטראומה, נלחם על חייו. בצעד יוצא דופן הכניס ד"ר לין את ידו אל בית החזה של הילאל, ובידיים חשופות עיסה את ליבו כדי להחזיר אותו לפעולה. "סיפרו לי שהוא אמר 'אני מציל מחבלים ואנשים רעים, אז אותו אני לא אציל?'"

הילאל עבר באותו הלילה שתי החייאות וכריתת ריאה, קיבל עשרות מנות דם והיה מורדם ומונשם למשך כחודש וחצי בטיפול נמרץ. "ובכל הזמן הזה ג'לאל היה איתי. הוא אמר לי 'תקום, מה אתה שוכב פה. אני רצתי לתוך האש ולא מתי, ואתה מת משני כדורים?' ואני רבתי איתו שקשה לי, שאני לא יכול.

"ביום האחרון אני זוכר ששמעתי קול שאמר לי 'הילאל, אם אתה שומע אותי תפתח את העיניים', ואני פותח את העיניים. והקול אומר לי 'אם אתה יכול, תזיז את רגל ימין', ואני מזיז את רגל ימין. ואז הוא ביקש להזיז את רגל שמאל, ואני לא מצליח. הבנתי שמשהו בי מת כדי שאני אחיה. התעוררתי, ואז שמעתי את ג'וליאן אומר לי שהבטחתי לא למות, והבנתי שאני צריך לקום. בשביל אשתי, בשביל הילדים, בשביל המשפחה שלי. להתמודד עם הקושי".

כשהתעורר מהתרדמת, נאלץ הילאל להתחיל תהליך שיקום ארוך וקשה. הוא למד מחדש איך ללכת, איך לנשום, איך לשקם את הדיבור, שנפגע בעקבות ההנשמה הממושכת. "הצבתי לעצמי מטרות. בהתחלה אלו היו מטרות קטנות. להרים יד, רגל. לומר מילה או שתיים. אחר כך שאפתי ללכת ולדבר בשטף, עם משפטים שלמים".

באפריל 2014 שוחרר מבית החולים ואושפז לשיקום בביה"ח בני ציון בחיפה. ביולי עבר למרכז הרפואי שיבא תל השומר, תחילה לאשפוז מלא באגף השיקום ולאחר מכן לאשפוז יום. "כשהייתי בשיבא התחיל מבצע צוק איתן, והמון חיילים הגיעו לאגף השיקום. ראיתי חיילים פגועי ראש, ירי, בחורים צעירים שהחיים שלהם השתנו ברגע. ואני, שהוגדרתי כנס רפואי, הלכתי לעודד אותם. להראות להם שהנה, אני הייתי כמעט מת, והיום אני חי. להראות להם שיש אור בקצה המנהרה. זכרתי כמה זה עזר לנו, למשפחה, כשג'לאל היה מאושפז. רציתי להעביר להם את התחושה הזו, שיש תקווה".

"רציתי תשובות"

מבית הקרקע שבו הוא גר נשקף הנוף הגלילי הירוק בשיא פריחתו. בארון עץ גדול, מאחורי זכוכית שקופה, מונחים עיטור המופת והצל"ש שקיבל על תפקודו באירוע. שני מדפים מעליהם ניצב לב מעץ עם תמונתו של ג'לאל, ולוח הנצחה לזכרו. ג'לאל קיבל גם הוא את עיטור המופת, לאחר מותו, יחד עם שאר הרוגי אסון הכרמל.

הילאל הוכר כנכה צה"ל, והוא מטופל על ידי אגף השיקום במשרד הביטחון ואגודת הידידים של נכי צה"ל. "היה לנו מאבק לא קל מול אגף השיקום כדי שאוכל לקבל הכרה כנכה", הוא מדגיש, "היה מאוד קשה לעמוד מול ועדה שבה שואלים אותי איך הירי בחזה השפיע על הרגל, ולהסביר שוב ושוב איך אובדן הדם גרם לפגיעה נוירולוגית. אני הקרבתי את הבריאות שלי בשביל אחרים, ואני צריך להילחם כדי לקבל זכויות. זו תחושה שבוגדים בך, שמשאירים אותך לבד במערכה. אבל שתי יריות לא שברו אותי, וגם משרד הביטחון לא ישבור אותי.

"מפריע לי שאני מוגדר 'נכה צה"ל', ושאין הגדרה של 'פצוע כוחות הביטחון'. הרי נפצעתי בשירות בשב"ס, לא בצבא. כבודו של כל תפקיד מונח במקומו, אבל אולי הגיע הזמן לשנות את הנוהל. חיילי צה"ל התגייסו כדי להגן על המדינה, ועלולים להיפצע. מי שמתגייס למשטרה, ובמיוחד לשירות בתי הסוהר, בא לתת שירות ולטפל באירועים אזרחיים".

לאחר האירוע שבו נפצעת עלו טענות קשות כלפי שב"ס. אתה שותף להן?

"אני לא רוצה לבוא בטענות לשב"ס. אני אוהב את המערכת, אני יודע שאף אחד לא עשה את זה בכוונה. אבל אני רוצה שילמדו ממה שקרה, שדבר כזה לא יקרה שוב.

"במשך שנים התעלמו מהבקשות שלי להבין מה קרה שם. מייד אחרי האירוע, כשהייתי בבית החולים, באו חוקרים כדי לשמוע ממני מה קרה. אבא שלי ביקש שייתנו לי זמן להתאושש, והחוקרים הלכו ולא חזרו יותר. אני רציתי בעיקר לשמוע למה הפינוי שלי ארך כל כך הרבה זמן, זמן שהיה מאוד קריטי, אבל במשך תקופה ארוכה לא נתנו לי תשובות.

"רק אחרי כמה חודשים, כשכבר הייתי בשיקום, הגיעה אלינו קטי פרי, היום נציבת שב"ס, אז היא היתה קצינת משאבי אנוש. היא ישבה אצלי בבית, עם עוד כמה קצינים, והם ענו על השאלות הקשות. היא החזירה לי את האמון במערכת".

מה היא אמרה לך?

"קטי הסבירה שהיו הרבה כוחות באזור - ימ"מ, יחידת מצדה והמשטרה - שהגיעו לטפל באירוע, ושהרכבים שלהם חסמו את דרכו של האמבולנס. אז כן, אולי היה אפשר לפעול אחרת, אבל היא לפחות הסבירה מה היה שם. היתה קשובה לכאב שלי ושל המשפחה שלי. עד היום היא שומרת איתי על קשר. מאוד הפריע לי שתוקפים אותה, ולתחושתי זה בשל היותה אישה. המינוי שלה מאוד ראוי בעיניי".

בשנה האחרונה התרחשו כמה אירועים משמעותיים, שהצביעו על אוזלת יד של שב"ס והמשטרה. העיקרי שבהם הוא בריחתם של ארבעה אסירים ושני עצירים ביטחוניים מכלא גלבוע בצפון, בספטמבר 2021. האם גם במקרה זה הביקורת לא מוצדקת בעיניך?

"מפריע לי שזוכרים את אנשי המדים רק כשקורה משהו שלילי. כשהאסירים ברחו מכלא גלבוע רצה באינטרנט תמונה של הסוהרים לא עושים כלום, וביישו את שב"ס. אף אחד לא סיפר איזו עבודה קשה, שוחקת, זו. אין הרבה כוח אדם, ואתה ועוד סוהר אחראים לאגף שלם של עבריינים, שרק רוצים לפגוע בך או לברוח.

"אחרי הבריחה ילדים של אנשי שב"ס סירבו ללכת לבית הספר מהבושה, כי ראו שההורים שלהם לא מוערכים. אחרי האסון במירון ילדים של שוטרים התביישו. וזה כאב לי. אני יודע מה זה ניסיון בריחה כזה. אני יודע מה זה ירי, הרי חוויתי את זה על עצמי. והזלזול כואב לי, גם של הפוליטיקאים. אם כל אחד מהם היה מגיע לשעה אחת לבית הסוהר, לעבוד כסוהר, אולי היו מבינים כמה זה קשה".

היית רוצה לחזור לשרת בשב"ס?

"לא. כי אני יצאתי עם היד על העליונה. חוץ מזה, נפשית אני לא יכול לחזור לשם, כי אני סובל מפוסט־טראומה קשה.

"הפוסט־טראומה שלי היא שקופה, וגם הפציעה. אנשים רואים אותי עם קביים ואומרים, 'טוב, הוא הולך על הרגליים'. אבל יש לי שיתוק עקב פגיעה נוירולוגית. יש לי לחצים ברגליים וכאבי תופת, והפוסט־טראומה הורסת את לי החיים. אני קם בלילה אחרי סיוטים, צורח, מזיע. הילדים הקטנים שלי הפכו להיות ההורים שלי, הם באים ומרגיעים אותי בלילה.

"יש לי התקפי זעם שאני לא יכול לשלוט בהם", הוא לא מסתיר את הדמעות, "אני לא יודע איך אשתי מחזיקה איתי מעמד, אבל היא מחזקת אותי בכל מה שהיא יכולה. מתמודדת עם הכל. הבן שלי בא לחבק אותי בלילה. הבת שלי, בת 3, יושבת עלי ועושה לי עיסוי לצלקות, שלא יכאבו.

"אנשים לא מבינים את זה, אבל לחיות עם פוסט־טראומה זה לשכול בכל בוקר מחדש את הבריאות שלך, את הגוף שלך, לחיות את האירוע שוב ושוב. זו מלחמה יום־יומית. מלחמה לקום מהמיטה, מלחמה לצאת מהבית, מלחמה לחיות".

"הבנתי שאני נושם"

עכשיו, אחרי שנים של טיפול וליווי של אגודת הידידים של נכי צה"ל, הוא מרגיש בנוח לדבר על הכאב. "הילאל של היום שונה לחלוטין מזה ששכב בתל השומר", הוא מעיד על עצמו, "בשנים שאחרי הירי לא הייתי מסוגל לדבר על האירוע. היום אני לא פוחד לחוות שוב את הזיכרונות, את הכאב. עברתי תהליך ארוך עם עצמי, שנתן לי את הכלים להתמודד עם כל מה שאני עובר. והמקום הכי חזק שנתן לי תמיכה, מלבד המשפחה שלי, הוא פצועים נוספים".

מתי היה המפגש הראשון שלך עם פצועים אחרים?

"כשהייתי בשיקום הגיע אלי נציג מהאגודה ואמר לי, 'תתחיל לחשוב על טיול אחרי שחרור'. אני לא יודע איך הם ידעו, אבל זה מה שאני והאחים שלי תכננו. רצינו לעשות טיול אחרי השחרור, ולא הספקנו.

"בכל אופן, התחלתי לצחוק. אמרתי לו 'אני, שלא הולך על הרגליים, אעשה טיול אחרי שחרור?' אבל עדי שטראוס, מנכ"ל אגודת הידידים של נכי צה"ל, הציע לי להצטרף לטיול לאגמים בנפאל. אמר לי שיגיעו חבר'ה נוספים מהשיקום, כמו אוהד בן ישי שנפצע קשה בצוק איתן, ופצועים אחרים, קטועי ידיים ורגליים. עד היום אני בקשר עם אוהד, ואנחנו צוחקים איך גם אז לא האמנו. מי ייקח חבורה של פצועים כמונו לטרק בנפאל?"

למרות הספקנות של הילאל, באפריל 2016 הוא יצא יחד עם פצועי צה"ל נוספים לטיול אחרי שחרור בנפאל. "הרגשתי על גג העולם. הרגשתי שאני עושה את זה בשביל אחי ובשבילי. אני זוכר שעליתי על ההר, והרגשתי שאני נחנק. בכל זאת, אני עם ריאה אחת. אבל אז אמרו לי 'חכה, תתרגל'. לקחתי אוויר, והבנתי שאני נושם. זה היה מדהים.

"במסע הזה למדתי דברים על עצמי. לא האמנתי שאני, עם שיתוק בצד שמאל, אוכל לטייל. לא האמנתי שאוכל להגיע למקומות. לא אגיד שקל לי. אבל שם, באגמים הקפואים בנפאל, עם 20 גיבורים שהם מלח הארץ, הבנתי שאני יכול לעשות הכל. שהמושג 'נכה' הוא רק בראש. שלמרות שהדרך קשה, עם רגל אחת וריאה אחת, אני מצליח לטפס על הרים. שאני חי. עם כל הקושי, עם כל הפציעה, עם כל המצב".

אחד האירועים המשמעותיים במסע היה "טקס הטמנה", שבו נפרדו המשתתפים מחפץ שסימן עבורם סגירת מעגל והתחלה חדשה. הילאל הביא איתו דסקית שעליה חרט "ג'לאל אחי לנצח". "התעטפתי בדגל ישראל, הצדעתי לכיוון השמיים, לג'לאל, וטמנתי את הדסקית באדמה. הנה אני פה, חי, בטיול אחרי שחרור שלא הספקתי לעשות עם אחי. הוא נטמן באדמה עטוף בדגל, ואני חי, עטוף בדגל".

שטראוס תמיד האמין שאפשר לקדם את הילאל, והוא מלווה אותו עד היום. "חובתנו המוסרית היא לחבק את פצועי צה"ל ופצועות צה"ל. הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, ואני גאה שיש לי הזכות לקחת חלק בתהליך הזה", הוא אומר, "השיקום המופלא של הילאל הוא דוגמה ומופת לכל הטוב והיפה שיש בחברה הישראלית, ומהווה עבורי השראה בכל יום מחדש".

לאחרונה עבר הילאל סדנה של הגשמה עצמית וצמיחה ממשברים, כחלק מתוכנית "אחים" של ידידי ארגון נכי צה"ל וארגון נכי צה"ל. במקביל, עבר קורס בניית הרצאות והחל להעביר הרצאות על הסיפור שלו בפני חברות וארגונים שונים. "אני רוצה להראות לאנשים שאפשר להתמודד עם שכול, פציעה, ולחזור לחיים. להראות שגם כשאתה נמצא בשפל, וחושב שהעולם נגמר, אפשר לקום.

"אני הייתי בשפל פעמיים. אחי נהרג, אני נפצעתי קשה, עברתי שתי החייאות, והנה אני כאן. אני לא למדתי שנייה בבית הספר, והנה אני יו"ר ועד ההורים בבית הספר של האחיינים שלי ושל הבן שלי, ופעיל מאוד בקידום חינוך. וזה מה שחשוב לי להראות. שיש חיים אחרי השכול. קשים, אבל חיים. ובהרצאה אני נותן תקווה לאנשים שמתמודדים עם כל מיני סיטואציות קשות בחיים, ומראה להם שאפשר להצמיח כנפיים".

batchene@gmail.com