ספר שיריה של תמי אסולין, "ימFa", שראה אור לאחרונה כחלק ממארז של כתב העת "מעין", הוא יצירה מסקרנת, הצפויה לעורר עניין רב בקרב אוהבי השירה. קובץ שירים זה אינו דומה לספרי השירה שאנו מורגלים בהם: הפעלים אינם מוטים בהתאם לגוף, למין ולזמן; אין בו מילות קישור; שבירת המשפטים נעשית באופן יוצא דופן; והמרווחים בין האותיות והמילים משתנים ואינם קבועים. כל אלו, מתוך החלטתה של אסולין להוציא תחת ידיה את מה שהיא ועורכיה משערים כי הוא ספר השירה הראשון בישראל שנכתב בשפת הסימנים התמציתית הנקראת Fa, שבה מתקשרים החירשים אלה עם אלה, "לשון לשדית עם תחביר טבעי יותר לשיחה מאשר שפת הסימנים התקנית", כפי שנכתב בגב כריכת ספרה.
"אני יוצרת צבעונית ורב־תחומית. אני חיה את הבמה, נושמת תנועה ומחול, ואני חירשת שמתקשרת באמצעות שפת סימנים", כך מציגה אסולין את עצמה, כאשר אני מבקשת ממנה לספר מעט על עצמה ועל תחומי העיסוק שלה, "כשאת חירשת, יש לך דרכים שונות לתקשר באמצעותן. גדלתי עם הורים חירשים, והתקשורת בינינו בשפת ה־Fa היא טבעית וזורמת. Fa היא השפה הכי יפה בעולם בעיניי".
כיצד משקף האופן שבו כתובים השירים את התקשורת בשפת Fa?
"Fa היא שורש של פלא - וגם פרא, ויופי, והיא לא כבולה לחוקי השפה העברית, לכללי התחביר, לפסיקים ולנקודות. היא עושה שימוש ביסודות ובחומרי הגלם של השפה. יש לה דקדוק משלה, ויש לה גם מרחב, קצב, הבעות פנים, זמן משלה", משיבה אסולין. דבריה מעוררי מחשבה - מה שעשוי להיראות כשימוש בלתי מדויק בשפה הוא למעשה החופש לעשות בה שימוש אחר, שטומן בחובו הנאה גדולה הנובעת מהאפשרות להתבטא וליצור במרחב שפתי פחות מגביל ונוקשה.
כריכת ספרה של אסולין
אסולין מבהירה כי בשיריה "לא מופיעות מילות קישור, משום שבשפת ה־Fa הן אינן קיימות. גם אין הבדל בין זכר לנקבה; המרווחים המשתנים בין המילים משקפים את התחושה - רווח בין המילים, למשל, הוא כמו רוח שנכנסה לשירה. לעיתים אני מצמידה מילים יחד משום שהן קשורות זו בזו, מפני שאני רוצה להראות את הקשר החזק ביניהן. כאשר אני שוברת משפטים במקומות מסוימים, זה מבטא את האופן שבו אני רואה את ההתרחשות, מעין פלאשים ויזואליים שמופיעים בזה אחר זה. השפה היא כמו מוזיקה פנימית שלי. אני מסתקרנת להפיח חיים בעברית, להכניס לתוכה ויזואליות, ריקוד", היא מוסיפה, וההתענגות על הכתיבה ניכרת בה.
איך נולד הרעיון לכתוב את ספר שירייך בשפת Fa?
"הספר הזה, כמו שני ספרי השירה הקודמים שלי, שאותם כתבתי על פי כללי התחביר והדקדוק הנהוגים, משקפים תהליך התפתחות שעברתי ושאני עוברת, ויש בי הרבה הערכה כלפי השינויים שאנו עוברים בחיינו. השירה יוצאת מתוכי עוד לפני שאני כותבת אותה - אני רואה מול עיניי תמונה של השירה. רוח חזקה שנושבת יוצרת בי שירה, וכך גם חלום שחלמתי בלילה.
"בעקבות השימוש בשפת ה־Fa, התחלתי לכתוב מה שאני מכנה 'שירה חירשת'", היא מוסיפה ומסבירה, "שירה שמשוחררת ממחסומים, מהתלבטויות, מהצורך לכתוב בסדר מסוים, מבלי לחשוב יותר מדי ומבלי להיכנס למסגרות. גיליתי שזה מה שנכון עבורי, שיש בשפה הזו הרבה קסם".
"קסם" הוא אכן אחת המילים המתאימות ביותר לתיאורה של היצירה הייחודית של אסולין. המפגש עם כתיבה אחרת, חצי־מוכרת וחצי־זרה, שיש בה שחרור ממוסכמות השפה, הוא מרגש ומלהיב. קריאת השירים מלווה באתגר - להרגיל את העין לכתיבה שונה ולהתגבר על הנטייה להשלים את מה שתחילה נראה כי חסר במשפט.
שירתה של אסולין מצריכה גמישות מחשבה מצד הקורא, שאם ייתן לשורותיה מלאות היופי הזדמנות, יגלה כי את מה שהן חסרות, בכוחו להשלים בתחושות ובהרהורים מעולמו שלו. המינימליזם המאפיין את הכתיבה הזו, שמשילה מעליה את כל המילים שאינן הכרחיות להעברת התחושה או האווירה המבוקשת, מותיר לקורא מקום נרחב לפרשנות. כתיבתה של אסולין מאפשרת לקורא ליצוק לתוכה דבר מה מנפשו שלו, ובכך להפוך את השירה לכזו שכמו נכתבת מחדש על ידי כל אחד מקוראיה.
שירי הספר עוסקים בכמיהתו של האדם להיות אחד עם הטבע, במערכת היחסים שבינו לבין המתרחש סביבו, ביצריות ובאהבה. כפי שאסולין עצמה מבטאת את רצונה העז להשתחרר מכבלי השפה, כך הקול העולה מבין שיריה מבקש לזכות בתחושת חירות משלו - להשתחרר ממגבלותיו של הגוף ומן המשקעים שהותירו מכאובי העבר.
"שפת ה־Fa היא גרגיר חול בים - היסוד שעל בסיסו הכל נבנה", אומרת אסולין ומתייחסת לאחד הדימויים המרכזיים בספרה. "אני מודה לרועי צ'יקי ארד (מעורכי 'מעין' ואחד משלושת עורכי הספר, לצד יעל בירנבאום וגל נאור, אק"כ), שגם הוא, במובן מסוים, קצת כמו גרגיר חול. הוא הכיל אותי בלי מאמצים, בלי דקויות השפה, הבין כמה יופי וכמה עושר יש בשפת ה־Fa באופן שבו היא כתובה ובצוהר שהיא פותחת בפני הקוראים לעולם שלם".