בתחילת שנות ה־50 התמזל מזלו של סטליוס קזנג'ידיס, בן למשפחת פליטים יוונים־פונטים (קבוצה אתנית יוונית מחוף הים השחור שהטורקים ביצעו בהם טבח המוני במהלך מלחמת העולם הראשונה), שעבד למחייתו כסבל בכיכר אומוניה ובכל מיני מלאכות אחרות - מנהל העבודה שלו נתן לו במתנה גיטרה.
השאר היסטוריה. קזנג'ידיס פגש את גדולי המלחינים, ובהם תיאודורקיס וחג'ידאקיס, הופיע זמן־מה עם המאסטרו של הזמר העממי ציצאניס, ועד מהרה התחיל לפתח קריירה עצמאית.
אבל הפריצה הגדולה של הצעיר המחונן עם הקול המחוספס נרשמה ב־1959, כשקיבל להלחנה שני שירים.
הראשון, "שתי דלתות יש לחיים", נפתח במילים "הערב הוא הערב האחרון שלי כאן". אין ספק, התחלה מבטיחה. "ואף שמיררו לי כל כך את החיים", המשיך השיר, "עכשיו, כשאני הולך לדרכי האחרונה, אני סולח לכולם".
10 שירים נבחרים של אפטיחיה:
"במקום שאלך אליו - אין דמעות ואין כאב", שר קזנג'ידיס את הלחן, שהתאים למילים כמו מתוך ליבו המיוסר. "הסבל והצער יישארו בחיים, ואני אלך מכאן לבד". המילים נרשמו בכתב יד על פיסת נייר לא גדולה, וניכר שהן פרצו בסערת נפש, כמו צוואה עצובה וחפוזה. "הכל שקר. נשימה קצרה, רגע חטוף, ובוקר אחד תקטוף אותנו כמו פרח יד אלמונית".
השיר השני, שגם הוא שורבט על מפית קמוטה, נקרא "מנדובלה". תקליטון הוויניל עם שני השירים נמכר עוד באותה שנה ביותר מ־100 אלף עותקים, וקזנג'ידיס הפך לכוכב־על. ביוון כולה היה ברור שהוא חיבר בעצמו לא רק את המנגינה אלא גם את המילים.
השירים נבעו ממנה בשטף, כאילו חיכו כל השנים. "אני כותבת בכל פעם שזיכרון מהעבר חונק אותי", אמרה בראיון, "בגילי אדם חי על זיכרונות, והזיכרונות שלי מרים". בזה אחר זה באו גדולי הזמרים לבקש: "אפטיחיה, תכתבי לי שיר"
13 שנים אחר כך, כש"שתי דלתות יש לחיים" כבר היה עמוד התווך של התרבות העממית החדשה, עצמה את עיניה בפעם האחרונה אפטיחיה פאפאיאנופולו, האישה שאיש לא ידע שהיא זו שכתבה את השיר. בת 79 שנים, רזה ואפורת שיער, גרונה חרוך משנים של עישון בשרשרת, היא נפרדה מחייה הקשים.
בטברנות, במועדונים ובאולמות הקונצרטים ביצעו גדולי הזמרים של יוון עשרות ומאות שירים שכתבה פאפאיאנופולו למלחינים הידועים ציצאניס, חג'ידאקיס, קזנג'ידיס ואחרים, אבל רבים מהם לא ידעו מי למעשה כתב אותם. גם המגישים בתחנות הרדיו לא זכרו, ולא הזכירו אותה.
היא נשארה בצל גם שנים אחר כך, כשראו אור שתי ביוגרפיות שלה: "סבתא שלי אפטיחיה פאפאיאנופולו", מאת נכדתה ריה מנלי, ו"הכל שקר", סיפור חייה של פאפאיאנופולו, מאת לפטריס פפדופולוס. הציבור עדיין לא הכיר אותה.
בצילום שחור־לבן על כריכת הספר של פפדופולוס נראה אחד מגדולי הזמרים של יוון, גריגוריס ביציקוציס, ראשו מוטה בריכוז והוא מנגן בבוזוקי. קרוב מאוד אליו יושבת פאפאיאנופולו - קשישה לבושה שחורים, שיערה אסוף בשביס שחור ופניה הקמוטים מוארים בחיוך מאופק.
פפדופולוס, עיתונאי ותמלילן מוערך בזכות עצמו (בתחילת החודש נערך לו באתונה מופע מחווה־פרידה ענק, במעמד נשיאת יוון ובכירי הזמרים), הכיר אותה בראשית הקריירה שלו בעולם הזמר העממי, לפני יותר מ־60 שנה.
"תמיד אהיה אסיר תודה לאישה הזאת", אמר ב־2020 בראיון לערוץ הטלוויזיה הממלכתי של יוון. "היא נוכחת בחיי מרגע שפגשתי אותה ועד היום. למדתי ממנה כל מה שאני יודע על כתיבת שירים".
ב־2019 יצא לבתי הקולנוע סרט שביים דיוניסיס זמיוטיס על פי ספרו של פפדופולוס. עכשיו הגיע הסרט ("My Name is Eftihia") גם לנטפליקס, ובבת־אחת כל יוון מדברת רק על האישה הזאת, שעד לא מזמן כאילו לא היתה קיימת.
אבל אף שעתה היא אינה אלמונית עוד, והערך על שמה בוויקיפדיה ביוונית מגדיר אותה "התמלילנית הראשונה והחשובה ביותר של הזמר העממי", חוקרי השירה העממית סבורים כי מכיוון שנהגה לכתוב את השירים בכתב יד על פתקאות, מפיות וכל פיסת נייר שמצאה בכל מקום שישבה או עברה בו לשעה קלה - לא ברור אם אכן כל השירים הפופולריים שכתבה רשומים על שמה, ולא על שם הזמרים שביצעו אותם והפכו אותם לנכסי צאן ברזל של התרבות העממית.
הפקרות עם אחריות
קראו לה אפטיחיה, ופירוש השם הוא "בת מזל", אבל מזל גדול לא היה לה. השחקנית אניטה סנטוריניו, שגילמה את דמותה של פאפאיאנופולו במחזמר בקפריסין והתחקתה אחר חייה ואישיותה של "הזקנה", כפי שכינו אותה יוצרי הזמר העממי (כי היתה כבר מבוגרת יחסית כשהתחילה לכתוב שירים), מאמינה שסיפור חייה של המשוררת הוא תמונת מראה של החברה היוונית כולה.
"היא היתה שילוב של טוב ורע, ערמומיות עם כנות ישירה, תשוקה פרועה עם כניעה למוסכמות, הפקרות עם אחריות מוגזמת", אומרת סנטוריניו, "היא השאירה אחריה אינספור שירים שהיוונים מוצאים בהם אותה כמיהה ואותם כשלים שהם מכירים מעצמם, והם שרים אותם וישירו אותם עוד ועוד, כי היא דיברה מליבה ישר אל ליבם".
הסרט "אפטיחיה" חוזר אל הפליטות שבורחות בסירה רעועה מסמירני הבוערת. זהו המראה המכונן בחשבון הנפש העכשווי ביוון, וכזו גם אפטיחיה: אישה שחייה החלו בעקירה אכזרית ונמשכו במולדת זרה, שסועה ודלה
ואכן, חייה של פאפאיאנופולו היו סבוכים, מלאי סתירות ועתירי אירועים טראגיים, ממש כמו ההיסטוריה היוונית בעת החדשה: נעים ללא הרף בין שאיפות גדולות וכישרון מסחרר לבין מאבק הישרדות יומיומי, שופעים חולשות אנושיות ואכזבות מרות, ורוויים עושר תרבותי מגוון שראשו באירופה וליבו מזרחה משם, במקום שקוראים לו כאן בגעגוע "אסיה הקטנה".
אפטיחיה פאפאיאנופולו נולדה בעיר איידיני הסמוכה לסמירני, היא איזמיר. כשהיתה בת 20 השיאה אותה משפחתה בשידוך לקוסטס ניקולאידיס, סוחר אמיד בן 40, ולזוג נולדו שתי בנות. הילדות היו עדיין קטנות כשהצבא הטורקי נכנס לעיר ורוב התושבים היוונים נמלטו לסמירני. אפטיחיה, אמה והבנות התמקמו בעיר, ואילו בעלה נסע לרגל עסקיו לאתונה ונשאר שם רוב הזמן.
לאפטיחיה היה המצב החדש הזה נוח. היא שמחה להשתחרר מהנישואים המעיקים, ובשעה שאמה טיפלה בילדות היא עצמה יצאה לבלות בתיאטרון, בראינוע ובבתי הקפה האלגנטיים בעיר. סמירני היתה בשנים ההן מרכז תרבות משגשג.
המשפחות היווניות שלחו את בניהן ובנותיהן ללימודים בבתי ספר פרטיים צרפתיים, אנגליים או גרמניים ואחר כך לאוניברסיטאות מובילות במערב, התגוררו בבתי מידות יפהפיים וניהלו אורח חיים אירופי לעילא.
הקשר הממשי עם יוון היה רופף. היוונים הרגישו בעלי הבית בחוף הטורקי כולו, ובעיקר בסמירני. אפילו לכנסייה המפוארת של העיר, "אגיה פוטיני", בעלת מגדל הפעמונים המרשים (העתק כמעט זהה לכנסייה ולמגדל הקימו יוצאי העיר בשכונת ניאה סמירני, סמירני החדשה, באתונה), ולפטריארך שלה, כריסוסטומוס קאלאפאטיס (כריסוסטומוס הקדוש), היה מעמד מיוחד בעיני הממשל ביוון - וכמובן בעיני השגרירים ואנשי העסקים שבאו לעיר מאנגליה, מאמריקה ומצרפת.
הכל התנהל על מי מנוחות, או לפחות כך מתארים זאת צאצאי הקהילה היוונית של סמירני המנציחים את התקופה ההיא. בניאה סמירני נקראים רוב הרחובות על שם העיירות היווניות לשעבר באסיה הקטנה, ואילו בן העיר אריסטוטלס אונאסיס הקים בשכונה מרכז תרבות שיש בו גם מוזיאון יפהפה המתעד את החיים בעיר. הרושם העולה מהתיעוד ומהרוח הנושבת בכנסים ובפעילויות במקום הוא של גן עדן אבוד.
ואז באה התבוסה של טורקיה במלחמת העולם הראשונה ובעטה בהרמוניה הזאת, האמיתית או המדומה, ברגל גסה. זה לא קרה מייד. בזמן שמדינות ההסכמה השתלטו על חלקים נרחבים באסיה הקטנה, בסמירני נמשכו נשפי הריקודים, הקונצרטים וארוחות הפאר כאילו היתה זו פריז, אבל מתחת לפני השטח בעבעה תחושת העלבון הטורקית, ואילו ההנהגה של יוון שגתה בחלומות על "הרעיון הגדול": סיפוח אסיה הקטנה ליוון והחזרת עטרת האורתודוקסיה, אגיה סופיה שבאיסטנבול, ליושנה. כשמדינות ההסכמה השתלטו על החוף המזרחי (אנטליה), פרץ הצבא היווני בעידודן לסמירני וכבש אותה.
זמן קצר, הרף עין כמעט, חגגו היוונים ניצחון משכר בעיר האהובה. אילו הבינו את עוצמת התחושות הלאומיות, הזעם והנחישות של הטורקים, ואת כוחו האדיר של אטאטורק, שהתכונן אז לקחת את המנהיגות לידיו בסערה - אולי היו מוותרים על הששון והשמחה.
בשנים האחרונות מציף את יוון גל חדש של עיסוק ב"קטסטרופה", אסון הגירוש ההמוני (או בלשון נקייה "חילופי האוכלוסין" בעקבות הסכם לוזאן) שאירע אחרי שהטורקים החריבו את סמירני עד היסוד, שרפו ובזזו את בתי היוונים, טבחו גברים וזקנים, אנסו נשים, שחטו ילדים והוציאו להורג את הפטריארך כריסוסטומוס בברוטאליות מחרידה. אלא שבניגוד לעבר, הגל החדש כולל גם ביקורת על הפוליטיקה היוונית ועל אחריותה לאסון.
המגמה הזאת ניכרת היטב בסרט על אפטיחיה פאפאיאנופולו, ואף יותר מכך בסרט החדש "סמירני אהובתי", דרמה היסטורית המגוללת את סיפורה של משפחה אחת עשירה, משכילה ובעלת תודעה אירופית מאוד, מתחילת האידיליה ועד לסוף המר.
הקרע שחצה אז (וזמן רב אחר כך) את החברה היוונית - בין המלוכנים לבין מעריצי ראש הממשלה אלפתריוס וניזלוס, יריבו המושבע של המלך שנחשב לגיבור ולמשחרר השטחים בתרקיה ובאסיה הקטנה - פוגע בסרט גם בבני המשפחה. האב מעריץ את וניזלוס, משוכנע שיוון חייבת ומסוגלת לכבוש את כל השטחים שיוונים חיים בהם ולספח אותם, ובטוח שהבריטים והאמריקנים יעמדו לצידה. אשתו ואחיו, לעומת זאת, חוששים מהמגלומניה הזאת, חשים היטב בשינוי העומק ביחסם של הטורקים אליהם ומבינים את גודל האסון המתקרב.
וכך, בערב שבו הטנור האיטלקי הגדול אנריקו קארוזו בא לשיר בבית האופרה בסמירני, אומרת אם המשפחה לבנה ולבתה: "זה ערב שלא תשכחו לעולם", אבל דומה שהיא מבינה שכל היופי הזה שרוי בסכנה.
לא עוברים ימים רבים והאימה מתממשת: המוני יוונים נמלטים מבתיהם הבוערים ומנסים להסתתר מהחרבות השלופות של הפרשים הטורקים; הבת שעמדה להינשא לבן אצולה בריטי נאנסת ומתה במצולות הים; הבן שהתגייס לצבא היווני נהרג בנסיגה המשפילה; ומכל המשפחה המפוארת נותרות שתיים: האם האלמנה והשכולה והמשרתת - אהובתו הסודית של הבן - הנושאת ברחמה את הדור הבא. השתיים מצטופפות עם אלפי פליטים אומללים כמותן בכמה סירות שמביאות אותן אל האי לסבוס, ושם הן מתחילות את החיים מחדש.
העיוורון, היוהרה והתמימות של הלאומנים היוונים צובעים את עלילת הסרט בגוונים קודרים. הפזמון "החבר'ה של המחתרת" (המוכר בגרסה הישראלית בתור "ונמשכת שיירה"), שהפך בזמנו להמנון של חסידי וניזלוס העולצים על הגליית המלך, נשמע לפתע בסרט לא כמו שיר לאומי שמח אלא כהתרסה בוטה, מבשרת רע.
הבעל הציב אולטימטום
גם הבמאי של "אפטיחיה" חוזר לרגעים האלה כמו לפצע פתוח. העיר הבוערת מאחורי הפליטות המבוהלות הנדחקות בקושי לסירה הרעועה - זה המראה המכונן בזיכרון הלאומי ובחשבון הנפש העכשווי ביוון, וכך הוא מצטייר בסיפור על אפטיחיה: אישה שחייה כאדם בוגר מתחילים בעקירה אכזרית ונמשכים במולדת זרה, שסועה ודלה, שאין לה בה קול ומעמד.
אמנם, מרגע שהגיעה לאתונה היא יכלה לבחור בחיים שלווים ונוחים בבית בעלה - כל מה שהיתה צריכה לעשות הוא לעמוד קצת במטבח יחד עם אמה ולגדל את הבנות - אבל אפטיחיה בת ה־30 היתה חסרת מנוח, והיא התחילה להתדפק על דלתות התיאטראות בעיר ולבקש שייתנו לה תפקיד.
"היה בה שילוב של טוב ורע, ערמומיות עם כנות ישירה, תשוקה פרועה עם כניעה למוסכמות. היא הותירה אחריה שירים שהיוונים מוצאים בהם אותם כמיהה וכשלים שהם מכירים מעצמם, כי היא דיברה מליבה ישר אל ליבם"
"אני רוצה להיות שחקנית", אמרה לבעלה. הוא כעס. היא לא הנידה עפעף והמשיכה בניסיונות, עד שמצאה סוף־סוף במאי שהסכים לצרף אותה להצגה. מכאן ואילך הלך הקונפליקט עם בעלה והידרדר, וכשהוא הציב בפניה אולטימטום - היא שמחה לנצל את ההזדמנות והודיעה לו שהיא עוזבת אותו ועוברת לגור עם אמה ועם הבנות.
ניקולאידיס סירב להתגרש ולא היה מוכן לתת לה את הבנות, טען שהיא לא תוכל לפרנס אותן ושהיא מנהלת אורח חיים מפוקפק, ולבסוף הסכים שתיקח איתה רק את הצעירה. הבנות התייפחו בחוסר אונים, ואילו אפטיחיה, אף שהיתה שבורה מצער, ארזה מייד ועזבה.
אמה היתה מודאגת: לא רק קריירת המשחק העיקה עליה. אפטיחיה, שהתפרנסה גם מהוראה, היתה מכורה למשחקי קלפים. בכל ערב אחרי ההצגה נשאבה לאיזה בר אפלולי והיתה מהמרת שם עד לשעות הקטנות של הלילה. ברוב המקרים הפסידה את כל כספה.
וכל הזמן הזה, בלהט, בסקרנות תאבת דעת ובתשוקה בלתי נדלית, היא גם למדה באוניברסיטה. ישבה שעות ארוכות בספרייה, בלעה ספרי היסטוריה, פרוזה ושירה. שם, בספרייה, פגשה שוטר בשם יורגוס פאפאיאנופולוס, גבר עדין ושופע אהבה, ונעתרה לחיזוריו.
אפטיחיה התעמתה עם ניקולאידיס, שהסכים לתת לה גט. זמן קצר אחר כך הוא הלך לעולמו, אפטיחיה נישאה לפאפאיאנופולוס, והשניים עברו להתגורר יחד עם שתי הבנות ועם אמה של אפטיחיה.
ואז חל המפנה בחייה. מריקה נינו, זמרת רבטיקו ממוצא ארמני, גם היא בת למשפחת פליטים מסמירני (שמה האמיתי של מריקה היה אבנגליה, "נושאת הבשורה", כי נולדה בספינה בשם זה שהובילה פליטים מהעיר הבוערת), הבחינה בכישרון המילולי הנדיר של חברתה הקרובה, הקשישה ממנה בשנים רבות.
היא גם הבינה שאפטיחיה ניצבת בפני משבר. בנותיה בגרו, נישאו ועזבו את הבית, היא נסחפה יותר ויותר למשחקי הקלפים ולעישון כבד, ובכל פעם שנזקקה לכסף ומכרה חפצים מהבית התגלעו בינה לבין יורגוס מריבות קשות. יורגוס לקה בליבו, ואף שהסתיר ממנה את מצבו היא חשה בקושי שלו לנהל חיי שגרה.
מריקה, שכבר הופיעה זמן־מה עם המלחין והבוזוקאי הדגול וסיליס ציצאניס, הציעה לה לכתוב שירים. "את כל כך מוכשרת", אמרה לה, "למה שלא תציעי לציצאניס שיר?". אפטיחיה שרבטה משהו במהירות ומיהרה להביא אותו לציצאניס. המלחין היה מופתע, בלשון המעטה.
"הוא לא האמין שאישה בגילי רוצה לכתוב מילים לשירים", אמרה ב־1966 בראיון למגזין "אבדומדה", "אבל הוא עודד אותי ועזר לי מאוד". "תכתבי חרוזים פשוטים", אומר בן דמותו של ציצאניס בסרט על אפטיחיה, "ושיהיה קצב, תשמעי את הבוזוקי מדבר. ותביאי לי עוד שירים".
מוטיב יד הגורל הזדונית
הדרישה לתמלילים גברה מיום ליום. מלחינים נוספים - קאלדראס, חג'ידאקיס, כיוטיס, ועוד - פנו אליה, ואפטיחיה סיפקה עוד ועוד. השירים נבעו ממנה בשטף, כאילו חיכו כל השנים. "אני כותבת בכל פעם שזיכרון מהעבר חונק אותי", אמרה באותו ראיון. "בגילי אדם חי על זיכרונות, והזיכרונות שלי מרים". בזה אחר זה באו גדולי הזמרים לבקש ממנה: אפטיחיה, תכתבי לי שיר.
לכאורה, חל שינוי לטובה בחייה של האישה העיקשת והמבריקה הזאת. למעשה, החיים תבעו ממנה עוד ועוד קורבנות, והיא עצמה לא הצליחה לשלוט בחולשותיה ההרסניות. קודם הלכה אמה לעולמה, ואפטיחיה, שהיתה קשורה אליה מאוד ואפילו תלויה בה, התרסקה.
כמו אפטיחיה, גם הזמרת סוטיריה בלו היתה מכורה - לאלכוהול ולקלפים. השתיים בילו לילות ארוכים ביחד והיו קרובות מאוד. אולי משום כך הביצועים המצמררים של בלו לשירי אפטיחיה, בקולה הדרמטי והנמוך, כה מושלמים
שנים אחדות אחר כך מתה בתה הבכורה, ודעתה של אפטיחיה כמעט נטרפה עליה. "שתי דלתות יש לחיים", נכתב בעקבות האירוע הטרגי הזה. ואף שהשירים שכתבה בקדחתנות, בכל מקום ובכל שעה, הכניסו לה רווחים נאים, היא שרפה את כל הכסף במשחקי הקלפים והלכה והתכנסה בתוך האבל והצער.
את השירים היפים ביותר, המבטאים באופן קורע הלב ביותר את הסבל האנושי וההתקוממות נגדו, ביצעה בשנים ההן זמרת הרבטיקו האלמותית סוטיריה בלו, אמנית יוצאת דופן ופעילת שמאל נחושה. בלו סבלה מאיומים ומבריונות מצד הימין הקיצוני ומהתעללות מצד גבר שנישאה לו בגיל צעיר. כשניסתה להתגונן ושפכה עליו חומצה, עמדה למשפט ונכלאה לשלוש שנים.
כמו אפטיחיה, גם בלו היתה מכורה - לאלכוהול ולקלפים. השתיים בילו לילות ארוכים ביחד והיו קרובות מאוד. אולי משום כך הביצוע המצמרר של בלו, בקולה הדרמטי והנמוך, ל"שההרים ירימו קול מחאה", "הבית הישן הזה", ויותר מכל - "אני נשר בלי כנפיים" של אפטיחיה - הוא המושלם מכל הביצועים.
"כמו לנשר היו לי כנפיים
ועפתי גבוה
היטבתי לעוף.
אך יד נאהבת
יד אהובה
קיצצה את כנפיי
שלא אגביה עוף.
אני נשר בלי כנפיים
בלי אהבה
בלי שמחה".
מוטיב היד הזדונית, הגורל שמתנכל והורס, מזכיר משוררות אחרות בנות זמנה של אפטיחיה, למשל רחל בלובשטיין שלנו ("גם את דרכי - כדרכה אל צמרת - דרך מכאוב ודרך עמל, יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל", כתבה רחל ב"רק על עצמי"). מעניין לגלות כי כמו אפטיחיה, המשוררות העבריות רחל, אלישבע ואסתר ראב נדחקו שנים רבות לשולי העשייה הספרותית, ורק אחרי מותן זכו להכרה הראויה להן.
בספרו "אימהות מייסדות, אחיות חורגות" מציין חוקר הספרות דן מירון כי "המערכת הספרותית קלטה את שירת הנשים, אבל תכף ומייד היא גם החלה לקבוע לה תחומים, לנסות לקצץ את כנפיה ולהגביל אותה לנושאים ולאופני ביטוי מסוימים". התופעה הזאת, המוכרת גם מסיפורה של סילביה פלאת האמריקנית, כנראה אופיינית לעולם הספרות הגברי. נשים לא נחמדות ולא ממושמעות מעולם לא היו רצויות להם יותר מדי.
כשמת יורגוס, האהוב שלה, הכריעו הבדידות והצער את אפטיחיה. לילות ארוכים בילתה במשחקי קלפים בברים אפופי עשן סיגריות, ובכל רגע פנוי כתבה עוד ועוד שירים. אבל גופה נחלש, והיא ביקשה את נפשה למות.
בחורף הקודר של 1972 נפרדה אפטיחיה מנכדתה האהובה ריה, שלא משה ממיטת חוליה, פתחה את הדלת השנייה של החיים - וצעדה אל המקום ההוא, שבו אין עוד צער, ואין דמעות ואין ייסורים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו