מה היה קורה אילו (כמעט) כל הנשים בעולם היו נרדמות והופכות ליפהפיות נמות? כאלו שברגע שהיו עוצמות את עיניהן, רשת של קורים היתה מסתחררת סביבן ועוטפת אותן כגולם של פרפר? האם מהגולם הזה אכן היה נולד פרפר ססגוני ויפהפה, או שמא משהו אחר, קטלני ומאיים, היה מגיח אילו מישהו ניסה להפריע למנוחתן?
יצירתו האפית החדשה והמדהימה של סטיבן קינג, שבכתיבתה שיתף לראשונה פעולה עם בנו הצעיר אוון, בוחנת את האפשרות המרעננת של הדרה הפוכה: מה היה קורה לעולם אילו כל הנשים היו מסתלקות ומשאירות אותו בידי הגברים בלבד. זה מתחיל עם מגיפת שינה כלל־עולמית, שתוקפת רק נשים וזוכה לשם אורורה, על שם גיבורת גרסת דיסני לאגדת היפהפייה הנמה. כשאישה נרדמת, היא מתכסה מייד ברשת קורים לבנים, שבתוכם היא ממשיכה לישון בשלווה. אולם אין להפריע את מנוחתן של הנשים: אם מישהו קורע את הקורים ומנסה להעירן, הן הופכות ליצור רצחני שהורג ללא רחמים את זה שהעיר אותן - וחוזרות לישון.
כמו ב"בעל זבוב" של ויליאם גולדינג וביצירות רבות אחרות, ואפילו ב"מתחת לכיפה השקופה" של קינג עצמו, המחברים יוצרים מיקרוקוסמוס טריטוריאלי, המאפשר להם להציב מתחת למיקרוסקופ תא של התנהגות אנושית ולבחון אותו מקרוב. זום־אין על דולינג, מערב וירג'יניה, נקודה חסרת חשיבות בהרי האפלצ'ים (וחריגה מהנוף החביב על קינג בדרך כלל, שממקם את מרבית ספריו בצפון, במיין). העיירה הזאת, שיש בה כלא אזורי לנשים, מייצגת בעצם את האנושות כולה - אף שאנחנו מודעים, באמצעות התקשורת, לכך שהמגיפה היא כלל־עולמית - ומה שיתרחש בדולינג ישפיע בסופו של דבר על העולם כולו.
התגובה הגברית למגיפה, לפחות בתחילתה, מעורבת. יש כאלה שמנסים להעיר בכוח את הנשים, כשהם מונעים בעיקר על ידי אהבה וחרדה - וחוטפים. יש כאלה שחוסר האונים לכאורה של הנשים הרדומות מצית בהם את האפלים שביצרים, והם מנסים לאנוס ואף לשרוף אותן. ואולם ככל שהעלילה מתקדמת ומתפתחת, מתברר יותר ויותר כי ידו של הטסטוסטרון על העליונה, והמחברים אינם חוסכים בחשיפת הפגמים שבאופי הגברי. הם מאשימים את הגברים בכך שהם אלימים יותר, מיזוגינים, שבגללם החלו כל המלחמות בעולם ושדרכם היחידה לפתור בעיות היא בכוח הזרוע. הגברים, כמובן, מאשימים את הנשים במגיפה: "הנשים ניסו לעוף גבוה מדי... 'סתכלו מה קרה במאה השנים האחרונות! למה שלפני מאה שנה הן לא יכלו להצביע! והן לבשו חצאיות שהגיעו להן עד הקרסוליים!... הן יכולות להיבחר לנשיא!... הן יכולות להתחתן עם החברות הלסביות שלהן! אם זה לא טרור, אז אנ'לא יודע מה כן!"
כריכת הספר (מודן)
בגרסת האימה הזאת ל"גברים ממאדים ונשים מנוגה" מככבים עשרות גיבורים. רבים כל כך, עד כי יש רשימה מדויקת - וארוכה - של הדמויות בפתח הספר, ומצאתי את עצמי חוזר אליה לא פעם, כדי להתמקם על ציר העלילה הנכון. כמקובל אצל קינג, יש כאן אלמנט על־טבעי, הכרחי, שהוא המאפשר (enabler) של העלילה. במקרה הזה, מדובר באישה יפהפייה בשם איב בלק (איב כמו חוה אמנו, ולא במקרה), שצצה משום מקום, ואחראית באופן שלא מוסבר עד הסוף לפרוץ המגיפה. יש פה גם עץ פלאי (עץ הדעת?) שמשמש מעבר בין עולמות, טיגריס לבן, נחש אדום ושועל קטן, שמשמש מעין שליח של איב. ועש. המון עש.
מייד בתחילת הספר קוטלת איב יצרן מת' שזה הגיע לו ("טרו היה השמוק בהתגלמותו. טיפאני שאלה את עצמה לא פעם 'מעניין אם ההוא שמוק גדול יותר מטרומן' אבל רק מעטים השתוו לו - למעשה, רשמית רק דונלד טראמפ וקניבלים עמדו בדרישות"), ואת חברו של יצרן המת', המתועב לא פחות, ומסגירה את עצמה למשטרה. היא מוכנסת לכלא ומנהלת משם את העניינים. היא יפה להדהים, בעלת כוחות על־טבעיים, חריפה ומהירה; בקיצור, וונדר וומן.
מולה עומדים בעיקר שני גברים: הגיבור הטוב, קלינטון (קלינט) נורקרוס, הפסיכיאטר של כלא הנשים, המנסה לטפל באירועים האפוקליפטיים הללו במידת ההיגיון והצדק הטבעי; והגיבור הרע, פרנק גירי, שהוא פקח השירות הווטרינרי, וסובל מהתקפי זעם בלתי נשלטים. דמותו של גירי מרתקת. נקודת ההתחלה שלו שולית - עולמו מתרכז בהצלת חתולים תקועים ובהשמה בהסגר של כלבים תועים; אך בכורח הנסיבות הוא הופך למנהיג הכנופיה הגברית שמנסה להוציא את איב מהכלא, כדי להכריח אותה, גם במחיר חייה, להחזיר את הנשים. מיותר לציין שהשיא הוא דו־קרב קלאסי בסגנון המערבונים, כשהטובים מנסים להגן על המבצר והרעים מנסים לפרוץ פנימה.
בינתיים בונות הנשים הרדומות, ביקום מקביל, חברה שוחרת שלום, שיתופית וסובלנית הרבה יותר, כמעט אוטופית. אין הטרדות מיניות, אין אלימות במשפחה - כלום. ברי לכל בר דעת, שחברה כל־גברית נידונה לכליה כעבור, נניח, 120 שנה, ואילו חברה כל־נשית יכולה להמשיך להתקיים. המחברים שמים את היתרון הנשי המובהק הזה בפי מרצה להיסטוריה, בבר המקומי: "הנשים יוכלו לייסד מחדש את המין האנושי... בוודאי שכן. יש מיליוני תאי זרע - תינוקות קפואים בהמתנה - שמורים במתקנים מרחבי המדינה האדירה שלנו ועוד עשרות רבות של מיליונים ברחבי העולם! והתוצאה תהיה תינוקות משני המינים!" אם כך, קוו ואדיס? לאן הולכים מכאן?
לא פשוט להתגבר על 720 עמודים, גם אם מדובר, בעיניי לפחות, במספר הסיפורים הטוב ביותר החי עימנו כיום. התרגום גם הוא עומד בציפיות. אך למרות רוחב היריעה האדיר, המחברים אינם מאבדים את הפוקוס, והקורא אינו מאבד כיוון. המסר הפמיניסטי נשאר צלול ובהיר לאורך כל הדרך. לא כל המעגלים נסגרים, לא לכל האירועים נמצא הסבר, לא כל הדמויות עמוקות ובלתי סטריאוטיפיות - אבל הסך הכל מעורר מחשבה ועוצר נשימה ממש. כן, זה קצת דומה לצפיית בינג' בעונה שלמה של "משחקי הכס": ארוך, אבל אי אפשר להתיק את העיניים מהמסך.
יפהפיות נמות / סטיבן קינג, אוון קינג; מאנגלית: אינגה מיכאלי, מודן, 720 עמ'