במשך 20 שנה גידפו את אליעזר בן עמי על חלקו, כאיש החבלה של ארגון לח"י, בהתאבדותם של עולי הגרדום משה ברזני ומאיר פיינשטיין בכלא הבריטי, "שמעתי גידופים ונאצות מרוב הכתבים של העיתונים אמרו לי שזו בושה שבניתי רימונים כדי שחברים שלי יתאבדו. אבל אחרי 20 קיבלתי מרגוע לנפש".
"זה היה בחתונת האחיין של ברזני, אבא שלו בא אליי ואמר לי שאני 'הצלתי את כבוד ישראל'. התחלתי לבכות וגם היום אני מתרגש. אמרתי לאבא שזה לא אני אלא הבן שלו והוא ענה לי שאלמלא הייתי בונה עבורו את הרימון הוא לא היה עושה זאת". בן עמי (98) שוחח עם החוקר אביחי ברג לרגל צאת ספרו "ודרך אין אחרת" בהוצאת סלע מאיר, שעוסק בסיפורם האישי של כמה מלוחמי מלחמת העצמאות.
בשנת 1939 גויס בן עמי לאצ"ל וכעבור שנה פרש מהארגון והצטרף ללח"י שבראשה עמד אז אברהם שטרן. לאחר הכשרות שונות החל לעסוק בפיתוח אמצעי לחימה עבור שורת מבצעי הארגון. בשנת 1943 הוא נעצר במהלך אחת הפעולות ונידון לשש שנות מאסר בבית הכלא המרכזי במגרש הרוסים, במהלכן עשה שימוש בידע הרב שצבר כדי לקחת חלק מרכזי באחד האירועים המשמעותיים בחייו.
"באפריל 1947 עבדתי כספרן בכלא", הוא מספר, "ועל חלק מחברי המחתרות שנאסר נגזר דין מוות. אז פניתי לאחראי שלי במחתרת ושאלתי אותו 'למה שהבחורים שלנו ילכו לתליה כצאן לטבח? אולי שיפוצצו איזה מטען וימותו עם התליין?'. בדרך כלל התליין היה מפקד הכלא וחשבתי שהנידונים למוות יתאבדו וילכו איתו ושזה עדיף על תלייה. האחראי אמר שאחשוב על זה".
זמן קצר לאחר מכן הוא פגש במקרה במשה ברזני, צעיר בן 21 שנולד בעיראק, עלה בגיל שש לארץ ישראל והצטרף ללח"י בגיל צעיר, לוקח חלק בשורת מבצעים. כשהיה בדרכו להתנקש בחייו של בכיר בצבא הבריטי הוא נתפס על ידי סיור עם רימון בכיסו, נעצר והועמד למשפט.
"ביקשתי מהאחראי שידבר עם משה", נזכר בן עמי, "הוא אמר לברזני שכנראה הוא יהיה נידון לתלייה והאם הוא יהיה מוכן להשתתף במבצע שלנו שייקרא 'תמות נפשי עם פלישתים'. ברזני חשב רגע ואמר שהוא מסכים".
בינתיים החל אליעזר לחשוב על דרך יצירתית להבריח את המטענים. תחילה הציע זוג תפילין אך כשבדק זאת לעומק גילה כי בתי התפילין, שאותן סיפק לו אבי האסירים הרב אריה לוין שלא ידע על הפעולה, צרים מכדי להכיל את מנגנון הפעלת המטען.
"חשבתי על פתרון אחר ולמחרת כשהביאו לנו אוכל ראיתי שהקינוח היה תפוזים. הסתגלתי על התפוז ועלה לי הרעיון לבנות בתוכו רימון. לקחתי סכין גילוח ותפוז אחד. אכלתי את תכולת התפוז והשבתי אותו לסלסלה. שאלתי את האחראי עליי האם הוא מצליח לזהות את התפוז שניתחתי והוא לא הצליח. אמרתי שאם כך סימן שזה יעבוד".
במקביל הצטרף גם מאיר פיינשטיין למבצע שנרקם בין כותלי בית הכלא. פיינשטיין נולד ב-1927 בירושלים. בגיל 16 הוא התגייס לחיל ההנדסה של הצבא הבריטי ולחם נגד הנאצים. זמן קצר לאחר שחרורו עבר מההגנה לאצ"ל. באוקטובר 1946 לקח חלק בפעולת פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים, במהלכה נפצע בידו שרוסקה כליל ונתפס בעת המרדף מן המקום. לבסוף ידו השמאלית נקטעה.
"עברו כמה ימים עד שמפקד האצ"ל, מנחם בגין, אישר לפיינשטיין להשתתף בפעולה", נזכר בן עמי. לאחר קבלת האישור הם החלו לתכנן את נתיב החדרת התפוזים ואת בניית הרימונים עצמם, "היו ברימונים ארבעה נפצים, 200 גרם חומר נפץ והשהיה של שניה בלבד".
בן עמי וצוותו החלו לשלוח במשך מספר ימים אוכל ולצדו סלסלת תפוזים לברזני ופיינשטיין על מנת לבחון את תגובת הסוהרים הבריטים. אלו לא חשדו בכלום. בשלב מסויים העביר את שני הרימונים בתוך תפוזים שרוקנו.
בינתיים הותיר אצלו בן עמי תפוז נוסף, לדוגמה, כדי לראות מה יקרה לו לאחר מספר ימים. "הסתכלתי ביום הראשון על התפוז. החתך התייבש והחיתוך פתח שפתיים. עובר יום ועוד יום, ביום הרביעי ראיתי שזה התייבש מאוד וביום החמישי החלטתי להשמיד את הרימונים. שלחתי להם בקוד עם האוכל לפרק את מערכת ההפעלה".
שני האסירים שעמדו לפני תלייה קיבלו את המסר אך לא הספיקו לממש את ההוראה. "הייתי בטוח שכשיוציאו אותם לטיול הם יפרקו את הרימונים. פתאום קיבלנו הודעה על עוצר שהתחיל יותר מוקדם באותו יום ולא הבנו מה קרה. אחרי חצות שמעתי 'בום בום'". בן עמי הבין מהרעש שברזני ופיינשטיין שמו קץ לחייהם, "אמרתי שהחבר'ה התאבדו כי הרעש היה נשמע כזה כמו של רימונים שהפעילו אותם".
לימים התברר שהרב יעקב גולדמן ביקר את השניים באותו יום ובישר להם כי באור ראשון הם יוצאו להורג בתלייה והבטיח להיות איתם ברגעיהם האחרונים. הם ניסו לרמוז לו שלא יבוא אבל הוא לא הבין. הם פחדו שהרב ייפצע או ייהרג וזה הם לא רצו.
ברזני ופיינשטיין הבינו שהתכנית "תמות נפשי עם פלישתים" לא תוכל לצאת אל הפועל כפי שתכננו והחליטו לשים קץ לחייהם מתוך האמונה שעליהם למות ונשק בידיהם. בספר התנ"ך שהיה ברשותו כתב פיינשטיין רגעים לפני שנהרג: "טוב למות עם נשק ביד מאשר לחיות בידיים מורמות בכניעה". הם הניחו את הרימונים בין ליבותיהם וכשהם חבוקים הפעילו אותם ונהרגו.
אליעזר, ששירת בצה"ל לאחר הקמת מדינת ישראל בחיל ההנדסה ובחיל החימוש, ושוחרר בדרגת סגן אלוף, אומר שעד היום, בחלוף 74 שנה, זוהי הפעולה המשמעותית שנקט בחייו. "הדברים הגדולים שעשיתי בצה"ל, אין להם חשיבות מוסרית כזאת עבורי. זה היה מרפא לנפש. זה סיפור חיי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו