הנשיקה מלווה את היצירה העברית למן ימי התנ"ך ועד לימינו. למיטב ידיעתי איש עוד לא התקין קונקורדנציה מלאה של מופעיה, טעמיה ודימוייה של המילה 'נשיקה' ושל השורש נש"ק.
בהפליגנו לאורך הדורות אנו נזכרים כמובן בפסוק הנפלא שבפתח שיר השירים: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (א, ב). תחילה מופיעה הפעולה המקווה ואחריה המניע או שמא תוצאתה של אותה נשיקה. מספר משלי חקוקה הנשיקה, שמופיעה כרכיב ברצף הניגודים שבין תוכחה מגולה לאהבה מסותרת, בין נפש שבעה לרעבה: "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב, וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא" (כז, ו).
אם נדלג ברגל קלה וננחת על כתפו של ביאליק, נוכל להיתקל בה, בנשיקה, בסיום השיר 'ציפורת'. שיר הפיתוי של משוררנו הלאומי, שמתאר את נפתולי נפשו של נער המהלך בצד עלמה בחיק הטבע השופע, ונתקף בכל מאודו בהרהורים ארוטיים.
בשורות האחרונות פונה הדובר אל מושא תשוקתו ומשרטט בפניה בקווים סעוּרים את סצנת הגשמת אהבתו: "מַהֲרִי, מַהֲרִי אֲחוֹתִי, נָבוֹאָה הַיַּעֲרָה,/ תַּחַת חֻפַּת אֲשֵׁרָיו לָךְ כָּל-נַפְשִׁי אָפִיקָה,/ וְאֶת-כָּל-אַהֲבָתִי הַתְּלוּיָה בְשַׂעֲרָה/ נָמִית שְׁנֵינוּ בִּנְשִׁיקָה". יצריו הגואים, שהשתלטו על כל הווייתו, באים לידי ביטוי בזירוז הכפול ('מהרי'), בריבוי הפעלים, בהיות אהבתו תלויה על חוט השערה של היענות הנערה, ובעיקר במילה הקיצונית 'נמית'. המוות שטמון במעשה האהבה, המתחיל בנשיקה, גורר עימו גם את הסיפוק אך בו בזמן גם את מותה של המוטיבציה הארוטית.
ארבע שנים אחרי מותו של ביאליק (1934) ראה אור ספר שיריו הראשון של נתן אלתרמן, 'כוכבים בחוץ' (1938). בשיר 'פגישה לאין קץ', השני בשירי הספר, משרטט המשורר, שכבר הפליא לתאר בבתים הקודמים את סערת האהבה, שתי אפשרויות מנוגדות: "שָׁם לוֹהֵט יָרֵחַ כִּנְשִׁיקַת טַבַּחַת,/ שָׁם רָקִיעַ לַח אֶת שִׁעוּלוֹ מַרְעִים,/ שָׁם שִׁקְמָה תַּפִּיל עָנָף לִי כְּמִטְפַּחַת / וַאֲנִי / אֶקֹּד לָהּ / וְאָרִים".
מצד אחד, מתוארת האהבה הגשמית, הגופנית, הנחותה, אולי גם החולה, כשתשוקתה של הטבחת פוגשת בדמותו של הרקיע הגס, מעין סייס או גנן המחזר אחריה בדרכו המגושמת, כמו מסצנה של רומנים למשרתות.
מן הצד השני מופיעה האהבה הג'נטלמנית, העדינה, האבירית, מלאת המחווֹת, כשהגבר קד לאהובתו ומרים למענה את המטפחת ששמטה. ולחשוב שאין כאן כלל אהובה אלא רק שקמה יפהפייה המפילה ענף. ושאין בנמצא טבחת אלא רק ירח דק, סהר שנראה כזוג שפתיים. הו, אלתרמן, אשף הדימויים.
כל הנחלים הולכים אל הלב
המשורר התל־אביבי יאיר הוּרביץ (1988-1941), שהכיר את אלתרמן בהיותו נער, הראה לו בדחילו את ביכורי שירתו. בשנות יצירתו הראשונות הושפע הוּרביץ ממלך השירה העברית של העיר הלבנה וחיבר שירים 'אלתרמניים' ברוחם ובלשונם. מאוחר יותר עבר לכתוב בסגנון נתן זך, וב־1966 מצא את קולו העצמאי וגיבש את סגנונו האישי, שבא לידי ביטויו בקובץ 'סלויון'. מייד לאחריו, במבחר שיריו המוקדמים 'בעיר שרקיעים לה אין ומרגועה מחסה', משנת 1968, פרסם את השיר הבא:
על לבבךָ, פתוח / יאיר הוּרביץ
בְּעִיר שֶׁרְקִיעִים לָהּ אֵין וּמַרְגּוֹעָהּ מַחֲסֶה
אֶרְאֶה שְׁנוֹתַי וְהֵן כַּלְּבוּשׁ אֲשֶׁר לַמֵּת
וְכָל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים כָּל
הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַלֵּב כָּל
הַנְּחָלִים וְהָרִים סָבִיב לוֹ וְכָל
הַנְּחָלִים מִמּוֹצָאֵי נְחָלִים בָּאִים
וַאֲנִי מַה מְּאוּם
מִן הַמַּיִם נָתַתִּי בַּסַּל,
מְעַט מַתָּנָה, כְּמוֹ
מַיִם שֶׁסּוֹמֵךְ הַלֵּב עַל פֶּרַח נְשִׁיקָה
וַאֲנִי עַל הֶהָרִים צִפּוֹר נוֹשֶׁקֶת לְאַחֲרִיתִי
בְּעִיר פְּרוּשָׂה כְּרָקִיעַ
וְהַמַּיִם כּוֹאֲבִים.
הַמַּיִם הַכּוֹאֲבִים,
אֲנִי אֶפְצַע אֶת כְּאֵב הַמַּיִם הַכּוֹאֲבִים
כַּדָּג הַמְנַסֵּר,
אֲנִי אֶעֱלֶה בְּמַדְרֵגוֹת הַמַּיִם
כְּצִפּוֹר
בָּאֲדָמָה הַלּוֹבֶשֶׁת תְּכֵלֶת אֶשַּׁק
כאן עומד המשורר אל מול ודאות מותו ומתאר את חוקיות העולם ברוחו של קהלת. הוּרביץ מבצע וריאציה מינימלית על הפסוק הנודע "כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל-מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים--שָׁם הֵם שָׁבִים, לָלָכֶת" (א, ז). בשירו הוא מחליף את הים בלב, ועלינו לזכור שמחלת לב ליוותה את הוּרביץ במשך רוב חייו עד כי הביאה עליו את מותו בטרם עת, בגיל 47.
המשורר באמצע שנות העשרים לחייו חש אפוא ששנותיו הצעירות עוטות תכריך. תחושה זו מובעת למן תחילת השיר. אל מול שפעת החיים המגולמת במים, בלב ובפרח הנשיקה מעמיד המשורר את ציפור הנפש הנושקת לאחרית. במהלך של הדמיון השירי, ואולי כמי שמאמין בעזיבת הנשמה את הגוף ובעלותה השמימה, נהפכת האדמה בסיום השיר לרקיע תכול. במקום ללבוש את האדמה כשק הוא ממריא עם הציפור במדרגות, במעלות קדושים וטהורים, ונושק לתכלת שבה הוא נבלע. עשרים שנים מאוחר יותר, על סף מותו, בתוך מחזור שיריו 'ציפור כלואה', ישוב המשורר אל אותה תמונת ציפור, הפעם במהופך: בחייה עפה הציפור בשמיים, ובמותה - צונחת אל האדמה.
מוקש של תשוקה
הנשיקה היא אורחת כבוד גם בשירים לא מעטים של רוני סומק. לענייננו בחרתי בשיר שבו היא מופיעה בכותרת וכדרכם של חלק משירי סומק הוא מתחיל בנימה מבודחת.
נשיקה / רוני סומק
אֶת נַעֲלֵי הֶעָקֵב הִמְצִיאָה בַּחוּרָה
שֶׁתָּמִיד נִשְּׁקוּ אוֹתָה בַּמֵּצַח.
מֵאָז מַבְרִיק הַמֵּצַח כְּמִשְׁחַת נַעֲלַיִם,
וּמִבְרֶשֶׁת הַגַּבּוֹת לֹא מַפְסִיקָה לְצַחְצֵחַ
אֶת חַשְׁמַל הָעַיִן, אַחֲרֵי הַפִּיצוּץ
עַל מוֹקְשֵׁי הַשְֹּפָתַיִם.
אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַנְּשִׁיקָה הָרִאשׁוֹנָה לְיַד עֵץ לִימוֹן רֵיק
מֵעָלִים. מִישֶׁהוּ אָמַר לָנוּ, שֶׁאִם נְשַׁפְשֵׁף אֶת הַשִּׁנַּיִם בֶּעָלֶה יִמָּחֵק רֵיחַ הַסִּיגָרְיוֹת. לָעֲרָפֶל הָיוּ אָז אֶצְבָּעוֹת דַּקּוֹת. צַוַּאר הָעִיר הָיָה רָחָב,
מְסֹרַב חֲנִיקָה, וְהַבַּחוּרָה שֶׁרָצִיתִי לֹא יָדְעָה שֶׁרֵיחַ הַלִּימוֹן בֵּין הַשִּׁנַּיִם
לַלָּשׁוֹן נִמְרַח בַּדִּמְיוֹן עַל שְׂפַת הַפָּנִים שֶׁלָּהּ.
הבחורה זכתה בנשיקת אהבה על מצחה. אולם הבחורה נמוכה, כך מסתבר, מגובה הנשיקה על פיה, אליה היא מתאווה באמת. אי לכך עליה להגביה את קומתה באמצעות נעלי עקב. מכאן מתחיל מהלך רב תנועה בין איבריו של הדימוי הלשוני. אם כבר נעלי עקב, אז המצח מבריק כמשחת נעליים; ואם משחת נעליים אז הגבות כמברשת; ואם בעין האוהבים יש חשמל אז השפתיים המתנשקות מוקצנות ומדומות למוקש של תשוקה המתפוצץ בשעת מעשה.
חמש השורות שחותמות את השיר הן זיכרון אישי מעידן רחוק של תום נעורים. התרחבות ליבו ועורקיו של הצעיר המאוהב זוכה במטונימיה נאה בדמות הצוואר המתרחב של העיר. הסצנה הסגרירית מהולה בריח הסיגריות הראשונות ובניסיון להיות ריחני (בניחוח לימון) וראוי (ללא שרידי ניקוטין) לקראת הנשיקה. לא ברור אם הנשיקה אכן מתרחשת במציאות, אולם בדמיונו של המשורר הצעיר הלשון מלקקת את פני הנערה, אולי במעין וריאציה מודרנית על הפסוק משיר השירים "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ" (ו, ז), וברוחו של סומק "כְּפֶלַח הָלִמּוֹן לֶחְיֵךְ".
נשיקת פרידה של לאה גולדברג
הנשיקה כמובן אינה נחלתם הבלעדית של משוררים והיא מופיעה ברבים משירי המשוררות העבריות והישראליות לדורותיהן. מאחר שהשנה אנו מציינים יובל שנים לפטירתה של לאה גולדברג, שהלכה לעולמה, כמו נתן אלתרמן, בשנת 1970, נחווה קידה לזכרה ולזכר נשיקותיה השיריות. 'אהבה ראשונה' מתוך ספרה 'על הפריחה' הוא שיר על זיכרון רחוק - ובמילותיה, מעבר לשנים הרובצות כתהום - של רגעי אהבה תמימה אך לוהטת בנופי כפור אירופיים. הנה שניים מהבתים היפים, שבהם ניתן לזהות בקלות את טביעת רוחה של המשוררת הרוסייה אנה אחמטובה: "הֲלִכְבוֹדְךָ, הֲלִכְבוֹדֵנוּ / הִדְלִיקוּ כָּל הָעַרְמוֹנִים / בִּימֵי תִפְרַחַת בְּגַנֵּנוּ / נֵרוֹת זְקוּפִים
וּלְבָנִים? // וְהַאֲנִי הִיא הַמְבֹהֶלֶת / מֵעֹז שֶׁל לַהַט וְצִנָּה / עֵת כִּי
יוֹרְדִים פְּתוֹתֵי־הַשֶּׁלֶג / עַל נְשִׁיקָתְךָ הָאַחֲרוֹנָה?"
והנה במלואו שיר של גולדברג מתוך 'טבעות עשן' שמתחיל, הו ימים רחוקים, במחוות נשיקה על היד:
*
אֶת יָדִי תְנַשֵּׁק וְתֵלֵךְ. הֵן אֲנַחְנוּ יָדַעְנוּ מִכְּבָר,
שֶׁהַכֹּל יִגָּמֵר כְּמוֹ שִׁירָה, יִפָּסֵק וְיִמַּס כְּזֶמֶר,
רַק עֲשַׁן הָעַרְבַּיִם יִשְׁמֹר זִכְרוֹנוֹת וְרֵיחוֹת־אַהֲבָה,
רַק נִיחוֹחַ שְׂפָתֶיךָ יִנְוֶה בְּשִׂמְלָה וּמִטְפַּחַת הַצֶּמֶר.
בְּיָמַי אֲדַפְדֵּף כִּבְתוּגַת עַמּוּדֵי הַסְּפָרִים,
לְיָדַי אֶעֱנֹד טַבָּעוֹת שֶׁל רִגְעֵי נְשִׁיקָה וָרֶטֶט
וְאֶת כָּל הַמִּלִּים שֶׁעוֹד לֹא נִצְטָרְפוּ לְשִׁירִים
אֲנַחֵשׁ בִּמְעוּף מַנְגִּינָה שֶׁאֵינֶנָּה נִקְלֶטֶת.
רַק אַתָּה שֶׁהָיִיתָ מְצִיאוּת, רַק אַתָּה שֶׁהָיִיתָ חֲלוֹם,
תִּתְרַחֵק, תַּעֲבֹר, תַּחֲלֹף בְּלִי יָגוֹן וּמַזְכֶּרֶת,
וְיִמְצָא מַבָּטִי אֶת לִבְּךָ שֶׁשָּׁכַח אֶת בִּרְכַּת הַשָּׁלוֹם
מְלַבְלֵב, מְזַמֵּר וְנִרְמָס לְרַגְלֵי הָאַחֶרֶת.
הנשיקה בשיר זה עומדת בסימן פרֵדה. הגבר נפרד לשלום והמשוררת מספרת לנו כי היחסים הסתיימו, כפי שהיה צפוי וידוע מראש. עם זאת, ריחו של האהוב וניחוחות האהבה ממשיכים ללוות אותה בצורה המוחשית ביותר, שכן בזיכרונה החי הם עדיין דבקים בבגדיה. בשורה השנייה בבית השני המשוררת אף מתארת מעין סצנת כלולות דמיונית ורבת יופי, שבמסגרתה במקום טבעת הנישואין האחת היא עונדת לידיה כטבעות את זיכרון הנשיקות המרטיטות. בסוף השיר מועלית מעין נקמה מתוקה, הנוגעת לעובדה כי הפרֵדה נשתכחה עד מהרה מליבו של הגבר. בשורות אלה מתארת גולדברג את ליבו של הגבר שהתאהב באחרת, כשהוא אולי מתענג על היחסים החדשים "מלבלב, מזמר", אבל גם מושפל ו"נרמס לרגלי האחרת".
יש אנשים שיודעים לאהוב
ומלאה גולדברג לדליה רביקוביץ, מי שהיתה לה לממשיכת דרכה בשירה העברית החדשה, לשיר שבו מופיעה הנשיקה כבר בהתחלה:
שיר של הסברים / דליה רביקוביץ
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁיּוֹדְעִים לֶאֱהֹב
וְיֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁזֶּה לֹא מַתְאִים לָהֶם.
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמִּתְנַשְּׁקִים בָּרְחוֹב
וְיֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁזֶּה לֹא נָעִים לָהֶם,
וְלֹא רַק בָּרְחוֹב.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה כִּשְׁרוֹן כְּמוֹ כָּל הַכִּשְׁרוֹנוֹת,
אוּלַי זֶה יִתְרוֹן,
כְּמוֹ חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן
שֶׁיּוֹדַעַת לִפְרֹחַ,
כְּמוֹ שׁוֹשַׁנָּה בָּעֲמָקִים
שֶׁבּוֹחֶרֶת לְעַצְמָהּ אֶת צְבָעֶיהָ.
אַתָּה יוֹדֵעַ
שׁוֹשָׁן וַחֲבַצֶּלֶת כְּשֶׁהֵם פּוֹרְחִים
מַכִּים אוֹתְךָ בַּסַּנְוֵרִים.
אֵינֶנִּי אוֹמֶרֶת זֹאת כְּדֵי לְבַיֵּשׁ,
יָדוּעַ לִי שֶׁיֵּשׁ גַּם אֲחֵרִים.
יוֹנְקֵי הַדְּבַשׁ הֵן הַיָּפוֹת בַּצִּפֳּרִים
לְטַעֲמִי,
אַךְ מִי שֶׁנּוֹחַ לוֹ יֵלֵךְ אֶל הַזַּרְזִיר.
עִם זֹאת אֲנִי חוֹזֶרֶת וּמְסַפֶּרֶת לְעַצְמִי,
זַרְזִיר מָתְנַיִם,
אַיִל מְשֻׁלָּשׁ,
תַּפּוּחַ שֶׁאֵינֶנּוּ מַאְדִּים,
זֶה לֹא אֲנִי
השיר מתחיל בנימה 'נתן זכית' מובהקת כאשר רביקוביץ מפרידה בין שני סוגי אנשים, אלה האוהבים ואלה שאינם אוהבים. מצד אחד ניצבים מי שמסוגלים להראות גילויי אהבה בפרהסיה ומן הצד השני האחרים, שנשמרים מאינטימיות גם כשהם בד' אמות.
בתיאור נרחב של הראשונים נוקטת המשוררת שורה של רמיזות מקראיות. תחילה היא רומזת לדמויות האוהבים משיר השירים ומדמה את האנשים הללו לחבצלת השרון, ממש כפי שהמשורר המקראי מדבר מגרונה של האוהבת: "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים; כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת; כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים" (ב, א). בשירה של רביקוביץ יופיים של השושן והחבצלת מקרין אור גדול על סביבותיהם. כמותם גם יופיו של יונק הדבש, שיודע לאהוב והוא מנוגד לזרזיר, האדם המתקשה באהבה. זאת במעין וריאציה משועשעת על המשפט התלמודי המצוטט מפי רבי אליעזר: "לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו" (חולין, דף סה ע"א). בסוף השיר, בהתייחסה לעצמה, שוללת המשוררת (שלוש פעמים) כל אפשרות להימנות עם אלה האמיצים, היודעים לאהוב: ראשית, היא איננה כלב הציידים הזריז מספר משלי: "זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ" (ל, לא); שנית, היא איננה איל משולש לניגוח חומות; ושלישית, גם לא תפוח שנשמר משיני הזמן. תפוח מאדים אמנם מזכיר במידה סומק לחיים, אולם לאחר שהוא מאדים הוא עובר לצד הפחות נעים של הבשלות.
עד כאן מסענו הקצר בין אזכורי הנשיקות בשירה. ועוד לא דיברנו על נשיקותיהם של אלכסנדר פן ודוד פוגל, של אברהם חלפי ואבות ישורון, של חיים גורי ודוד אבידן, של יוכבד בת-מרים, יונה וולך ואגי משעול. אלף נשיקה ונשיקה.
פרופסור רפי וייכרט הוא משורר, מתרגם, מבקר ועורך ראשי בהוצאת 'קשב לשירה'. וייכרט מכהן כראש התוכנית לכתיבה יוצרת בחוג לספרות עברית והשוואתית באונ' חיפה. פרסם יותר מעשרים ספרי שירה ופרוזה שירית, ותריסר ספרי שירה פולנית בתרגומו