"אני כותב בחדר האטום, זאת כמעט מטאפורה"
רוני סומק (71), משורר וסופר, גר ברמת גן
"חדר העבודה שלי בביתי הוא החדר האטום. זו כמעט מטאפורה, לכתוב בחדר הכי שמור. בחדר שיש לו חלון ודלת מפלדה. הוא מלא בספרים ובציורים. במגירות אני שומר את השירים, ובראש אני שומר את הטיוטות. כשאני כותב אני שומע מוזיקה בפול ווליום.
"הדו־רה־מי־פה־סול יוצר חומה מדומה ביני לבין חדרי הבית האחרים. הרפרטואר המוזיקלי שלי מתחיל בברוס ספרינגסטין ונמשך עד אינסוף קולות היודעים לאיית את המילה 'בלוז'. אני מדבר עם הספרים, שולף אותם מהמדף ומכיר בהם כמעט כל שורה".
את השיר שהכי מתאים לחדר הזה אפשר לקרוא כאן:
"איזה ספר", את שואלת, "תיקח לאי בודד?"
לְאִי הַשֵּׁדִים אֶקַּח אֶת "הַחֵטְא וְעָנְשׁוֹ",
לְאִי הַמַּטְמוֹן אֶת "עַלִּיסָה",
לָאִי שֶׁל רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ אֶת "מוֹבִּי דִּיק",
לְאִיֵּי הַבְּתוּלָה אֶת "לוֹלִיטָה",
לָאִיִּים בַּזֶּרֶם אֶת "שִׁלְגֵי הַקִּילִימַנְגָ'רוֹ",
וְלָאִי שֶׁטֶּרֶם הִתְגַּלָּה, אֶקַּח אוֹתָךְ
וַאֲדַפְדֵּף.
"חדר העבודה שלי מבולגן, מיועד לזה שלא אכתוב בו"
נורית זרחי (81), סופרת ומשוררת, כלת פרס ישראל בספרות, גרה בגבעתיים
"אני מנסה לכתוב בכל הבית. כותבת במיטה, בכורסה, בכל מיני מקומות. אין לי חדר מסוים שבו אני מקבלת השראה ליצירה, אבל כן יש לי חדר עבודה עם כל הספרים. אני לא מחשיבה את עצמי כיוצרת. זו מילה גדולה. אני אשת שמאל, שייכת לצד הזה של המפה. אני עושה מלאכת יד, כותבת על פתקאות, על כריכות הספרים מאחור, על דפים שמסתובבים. אחר כך אוספת הכל למשהו אחד, וזה מקל עלי.
"כשיש לי רעיון אני כותבת אותו על נייר מזדמן. חדר העבודה שלי מלא בספרים, עד כדי כך שמדפי הספרייה התמוטטו ויש ספרים על הרצפה. יש שם כפתורי מלאכת יד, חרוזים, כל מיני דברים שעשיתי בזמנו עם הקומקומים, חדר מלא בספרים ובחפצי אמנות. זה חדר כמעט חסר אחריות, שאיש לא הצליח לארגן אותו. חדר העבודה מיועד לזה שלא אכתוב בו.
"חדר העבודה מלא בלאגן, ובלאגן זה דבר טוב. אי־סדר הוא דבר טוב. במקומות אחרים אני לא סובלת בלאגן, אבל פה זה מקום שמאפשר למחשבה חדשה לצוף".
"אני כותב בפתקאות בטלפון, שרעיונות לא ייפלו"
רני בלייר (60), במאי טלוויזיה ותסריטאי, גר בגבעתיים
"הצטלמתי בסלון הבית, שם אני כותב. אני צריך שקט מוחלט כשאני כותב, והסלון הוא רחבה גדולה שכוללת גם את המטבח. אני בדרך כלל יושב על כורסה או מול השולחן וכותב בטלפון הנייד. זו תפיסת העולם שלי - אני כותב בנייד כדי שאוכל לכתוב כל הזמן, לאורך כל היום. הרעיונות נופלים ואני צריך מייד לרשום אותם, כי אני בן 60 ושוכח דברים", הוא צוחק.
"בעבר, כשכתבתי תסריטים או פרויקטים, הייתי צריך באמת מחשב, אבל בשנה האחרונה אני עובד על פרויקט של סיפורים קצרים שנקרא 'רשימות אוטוביוגרפיות', שם זמני, והנייד מתאים לזה. אני בשנת שבתון, ומנצל אותה לכתיבת הפרויקט, שהוא בעצם אוסף של סיפורים קצרים וקצרצרים על מקומות ועל זמנים, על אנקדוטות ועל דברים שקרו לי בחיים. סיפורים שלא הספקתי לספר. דווקא ה'פתקים' בנייד עוזרים לי מאוד. אני פותח פתק, מספר סיפור קצר, וממשיך הלאה".
"כאן, עם הפסנתר והמחשב, הלחנתי את היצירה שנחרטה לי בזיכרון"
נורית הירש (80), מלחינה, מעבדת ומנצחת, כלת פרס ישראל בזמר העברי, גרה בתל אביב
"בכל מקום שבו אני גרה יש לי החדר שלי, עם האווירה הביתית, הפסנתר והתווים שלי, הדיסקים והמחשב. זה החדר שבו אני מתרכזת, שם אני יוצרת. אני צריכה להרגיש בבית, ותל אביב היא העיר שלי. אני יקירת תל אביב, ולא הייתי גרה בשום מקום אחר. אני גרה ליד הים, וזה מזכיר לי חוויות ילדות, כשאמי היתה לוקחת אותי לים בבוקר. כאן יש לי כל מה שצריך כדי ליצור.
"יצירה אחת שנכתבה בחדר הזה, ושאני קשורה אליה באופן מיוחד, היא 'שירת דבורה', שהפכה לאירוע שנחרט בזיכרון. לכל שיר יש סיפור משלו, ולי יש אירועים שנחרטו בזיכרון, לאו דווקא אירוויזיונים, תחרויות או פרסים שקיבלתי.
"וזה הסיפור: ב־2014 לימור לבנת, שהיתה אז שרת התרבות והספורט, הזמינה אצלי יצירה לטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, שהתקיים בסימן 'נשים פורצות דרך'. היא ביקשה שאכתוב יצירה בנושא. זה הדליק אותי, ולא כל דבר מדליק אותי. הלחנתי 1,600 שירים ויצירות, ואני צריכה שמשהו ייגע בי. לקחתי שני בתים משירת דבורה בתנ"ך, שמתארים את דבורה הנביאה, שהיא אישה בעלת שיעור קומה ודמות מעוררת השראה בעיניי. היתה לי מנגינה בראש, וישבתי יום שלם. ככה זה כשאני מתלהבת.
"בתוך יומיים סיימתי. בחרתי בזמרת אסתר רדא שתשיר את היצירה בטקס, ליוויתי אותה בפסנתר כנף, כשאיתנו תזמורות, מקהלות ומאות רקדנים. כל האירוע הזה, של נשים פורצות דרך, נותר לי בזיכרון ולא אשכח אותו לעולם".
"זאת הסביבה הרוחנית שבה אני חי בטבעיות, המערה שלי"
יהושע סובול (83), במאי, מחזאי, תסריטאי, סופר ופזמונאי, גר בתל אביב
"הצטלמתי בחדר העבודה שלי בדירה. בחדר עצמו יש כמובן שולחן עבודה גדול שעליו ניצב בראש ובראשונה המחשב השולחני שלי. אני עובד על מק, מלווה את מקינטוש מהרגע שהוציאה את המחשב הראשון. למדתי פעם מחשבים בפריז, ומאז יודע שמחשב אמור להיות אינטואיטיבי. מבחינתי, המק הכי דומה לעבודה על שולחן עבודה.
"בחדר שלי אני מוקף בספרייה שלי, שהיא חלק מהספרייה הכוללת שיש לנו בבית, ובה יש בוודאי מאות רבות של ספרים שאני חי איתם. חלקם קשורים בלימודי הפילוסופיה שלמדתי בשעתו בסורבון, כתבי אפלטון, שפינוזה, קאנט, ניטשה. אני מוקף בסביבה הרוחנית שמלווה אותי שנים, ויש שם גם מחזות שאני אוהב, של מחזאים אחרים, וגם אצטבה אחת של המחזות שלי בעברית, ושל מחזות שלי שתורגמו לשפות אחרות. אני חי בסביבה הזאת באופן טבעי לגמרי.
"יש בחדר גם תיקים שונים, ובהם כתבי יד שמלווים את המחזות, מהגרסה הראשונה, לפעמים רשימה של רעיון שעלה ונטווה, ואז גרסה ראשונה, שנייה ושלישית. זו הסביבה שלי, שהייתי מגדיר כמערה שלי, ובתוכה אני מבלה את רוב זמני. כשאני נכנס לתהליך כתיבה אני עובד שעות ארוכות בלי הפסקה, אבל קודם לזה תהליך של תחקיר והתמלאות בחומר שלוקח לפעמים חודשים ארוכים, עד שאני בשל לכתיבה.
"ואז הכתיבה הולכת מהר, ואני משתדל לא להשהות אותה, כי אני צריך ריכוז מקסימלי, במחזאות בוודאי. אומרים שטובי המחזות נכתבו בהתקף, כמעט בבולמוס. ידוע שסמואל בקט כתב את הגרסה הראשונה של 'מחכים לגודו' בעשרה ימים".
"אין לי צורך במשהו פיזי, אני יכול לכתוב גם במוסך"
אפרים סידון (77), סופר, עיתונאי, מחזאי ופזמונאי, גר בתל אביב
"הצטלמתי בחדר העבודה שלי, שאני ממש אוהב אותו, אבל הוא לא חיוני עבורי לכתיבה. אני יכול לכתוב בכל מצב. 70 אחוזים מהדברים שכתבתי נכתבו באוטובוס או במונית או במטוס. אין ספק שזה נוח ונחמד לכתוב בחדר הזה. הוא מרווח, עם אור, כיסא, שולחן, ספרייה ומחשב עם מסך גדול. כל האביזרים הטכניים מאוד עוזרים, אבל הם לא חיוניים. באותה מידה אני יכול לשבת מתחת לסככה במוסך, לחכות שיתקנו לי את האוטו - ולכתוב משהו. אין לי צורך במשהו פיזי מסוים.
"אני לא כותב בפתקים בטלפון או מסתובב עם פנקס. אם יש לי רעיון, אני מצליח לזכור אותו ושומר בראש, ואז כשאני כותב אני מהיר בכתיבה. כשאני יושב וכותב אני מרוכז, מתמסר לתהליך. חלק גדול מהכתיבה שלי הוא כתיבה סאטירית. זה תמיד מלווה אותי. גם למבוגרים וגם לילדים, אז היא תמיד שם, הסאטירה. את האירועים שקורים עכשיו. אני די ניבאתי ביצירה שלי", הוא צוחק.
"פה האולפן שלי, המחשב, הקלידים והגיטרה, ויש שקט"
אביהו מדינה (74), מלחין, פזמונאי וזמר, חתן פרס ישראל בזמר העברי, גר בפתח תקווה
"ההשראה שלי לכתוב באה קודם כל בראש ולא במקום כלשהו, אבל הצטלמתי בחדר העבודה שלי, שיש בו האולפן שלי, המחשב, הקלידים והגיטרה, ויש בו שקט. זה בעיקר שקט פנימי, וגם חיצוני - כי אני גר בשכונה שקטה. אני לא כותב טכני, אני כותב סביב נושאים. כשנושאים מדברים אלי, אני מתרכז בהם, דרך הסיפור האישי שלי או של אחרים. אם נושא לא מעניין אותי, אני לא נוגע.
"בשנים האחרונות יש הרבה נושאים שמעניין אותי לכתוב עליהם. כשמגיעים לגיל שלי מתחילים לסכם דברים. יש לי שיר חדש בהקלטות, 'חיים בינתיים', שייצא בקרוב. הוא מתאר את גלגולו של האדם מיום היוולדו עד שהוא נפטר. והמסקנות של האיש הזה, בן ה־80 בערך, הן לקחת את החיים הרבה יותר בקלות ממה שלקח כשחווה אותם. שיר שמלמד אותנו שלא צריך להיכנס עמוק, כי 80 שנה עפות ואסור לבזבז את הזמן הקצר והיקר שלנו פה על כסף שלא תשתמש בו, או על לקחת את החיים כל כך ברצינות".
"הרעיון יכול לבוא ברגע הכי פחות צפוי, כשאני מקפלת כביסה או משקה עציץ"
סביון ליברכט (75), מחזאית וסופרת, גרה בתל אביב
"זאת הכורסה שבה אני יושבת אחרי שהסיפור ניצת. בעצם, מדובר ברגעי בהייה, שהם מעין התבוננות פנימה. בכורסה הזאת אני יושבת הרבה, הופכת, בונה, מחריבה, קושרת, מתירה, רוקמת ופורמת. מכאן הדרך לשלב הבא: למחשב. הרעיון לסיפור, או פן מסוים של אחת הדמויות, או מהלך בעלילה יכולים להופיע בכל רגע, בדרך כלל ברגע הכי פחות צפוי.
"זה יכול להיות כשאני מקפלת כביסה, הולכת ברחוב או משקה עציץ. הסיפור יכול להתחיל בכל מקום - ליד השולחן, ליד המחשב או על הכורסה, אין שום דבר קבוע, זה יכול לקחת שעות רבות, ויש ימים שאני עסוקה בדברים אחרים. לכל סיפור יש היסטוריה אחרת. לפעמים הסיפור נולד מדמות או מדיאלוג או מנוף מסוים.
"באופן כללי, אוכל לומר שאפילו סיפור קצר בן ארבעה עמודים לא ייקח פחות משלושה חודשים, ולפעמים כתיבת סיפור תיקח חודשים רבים. הדמות תהיה קיימת לפני שהעלילה תירקם, כי העלילה תיטווה סביב הדמות. הלשון תתאים את עצמה לסיפור, והעלילה כבר תיכתב בלשון המסוימת".
"לא באמת יושבים בחדר יום שלם וכותבים שעות רבות. אלו אגדות"
אלי עמיר (85), סופר, גר בירושלים
"אני כותב בדרך כלל בחדר העבודה שלי. חדר שיש בו חלון שמשקיף לגינה, ושדרכו אני רואה עצים וירוק ופיסת שמיים שעושים לי טוב על הנשמה. יש לי כל הצבעים היפים מול העיניים. הפלוס הכי גדול של החדר הזה - שהוא מעין דירה בתוך דירה. זו הפעם הראשונה שיש לי שקט מוחלט, מין מרתף כזה שאין בו מי שיפריע לי. לא שומעים אנשים, שכנים או מכוניות. אני חייב שקט מלא כדי לכתוב.
"בחדר עצמו יש כל מה שאני צריך לתהליך הכתיבה: ספה, כורסה, ספרייה קטנה, מחשב, שולחן כתיבה. רק תשאירו אותי בו לבד. אני מתמסר למלאכת הכתיבה ויכול לשבת שעות רבות לכתוב. אבל בואו נודה, לא באמת יושבים יום שלם וכותבים, אלו אגדות. יש הפסקות, הפרעות, צורך לקום. הדבר המרכזי והחשוב מבחינתי הוא היכולת להתרכז במקום ספציפי. עם הזמן, הריכוז הופך את המקום לפינת הכתיבה. אתה מתרגל שזה המקום שאתה כותב בו, והוא, בתמורה, נותן לך השראה. פעם נהגתי לצאת מחוץ לעיר, להתבודד בכל מיני מקומות רחוקים כדי שיהיה לי שקט, אבל בדירה הזאת, ברוך השם, יש לי מעין יחידה שהיא שלי וטובה לי.
"הרבה דברים כתבתי פה, בחדר הזה, בעיקר את 'נער האופניים'. הדברים באים תוך כדי העבודה, זה לא בא מעצמו. אתה עובד ומתחיל לכתוב - והאסוציאציות מביאות דברים נוספים".
"פינת האוכל, כשהבית ריק, היא שטיח תפילה למלאכת השיר"
אגי משעול (76), משוררת, גרה בכפר מרדכי
"מעולם לא נזקקתי ל'חדר עבודה'. משפטים ורעיונות נרשמים בנייד, אבל מלאכת השיר נעשית רק כאן, בפינת האוכל בבית בכפר, כשאין איש בבית, מקום שהוא מעין שטיח תפילה.
"אני כותבת בדרך כלל בשקט של הבוקר. מתחילה תמיד לתוך מחברת ועט פיילוט 5. אני אוהבת את המגע הישיר החומרי של הדיו בנייר. רק מאוחר יותר עוברת למחשב. אני יושבת כל בוקר, גם אם כל מה שיוצא זה שתי מילים עם מגע חשמלי ביניהן. כששיר גמור אני אוהבת לנקד, תענוג מיוחד במינו, כמו לחתום על ציור. שיר הוא אורגניזם מנוקד, ההיגיון הפנימי של המילים".
מַרְאָה לְךָ
מִתְפַּשֶּׁטֶת בִּשְׁבִילְךָ עַד לְכַף יָדִי
עַד שֶׁרוֹאִים לִי אֶת הַגְּרוֹנִיּוֹת
אֶת הַנַּחֲצִיּוֹת
אֶת הָאֶהֱוִי
עַד שֶׁרוֹאִים לִי אֶת הַסָּמֶךְ
וְאֶת הֲכִי סוֹפִיּוֹת שֶׁלִּי
אֶת הָעֵצִים מֵהֶם עֲשׂוּיִים
נְיָר, חֲלִילִים וְשֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה
עִם הַכִּסֵּא הַמֵּסֵב אֵלָיו
רֵיק
כְּשֶׁאֲנִי בָּאָה אֵלֶיךָ
שֶׁתִּקְרָא לִי בַּדְּיוֹ.
