אתה לא מאמין מי בא להלוויה שלך. אבל אני לא יכולה לכתוב את זה כאן, כי אולי הם יקראו את זה, ובניגוד אליך אני עדיין צריכה לדפוק חשבון. אבל היו שם מלא אנשים, וכל מה שרציתי זה לעמוד איתך מאחורה ולרכל. היו כל מיני אנשים מהשכבה שבטח לא ראית מגיל 17, היו שם אנשים מהעיתון, היו כל מיני מקועקעים שאם אני צריכה להמר מכרו איתך דיסקים פעם.
אני הייתי, כמו שאומרים, גם מהצד של הכלה וגם מהצד של החתן. גאה להיות החברה הכי ותיקה, וגם בין אלה שראו אותך ממש לאחרונה. כל מיני אנשים שגדלו איתנו אמרו לי "תראי איפה אנחנו נפגשים", ושתקתי או אמרתי "כן".
אתה בטח היית לוחש לי באוזן איזו תגובה עוקצנית, ואני הייתי צוחקת ואנשים היו מסתכלים, ולא נעים, בכל זאת, הלוויה. אגב, אם היתה איזו תחרות של אטרקטיביות קהל בהלוויות, היית מנצח בענק.
חשבתי שזה בטח היה עושה אותך מבסוט לדעת שמלא בנים חתיכים ועצובים באו. היה שם אחד עם כובע קאובוי, שהתכופף וליטף את ערימת האדמה ששמו עליך ומלמל כמה מילים. החלטתי בלב בשביל שנינו שאנחנו סולחים לו על כובע הקאובוי, כי הוא באמת היה חתיך ובאמת היה עצוב.
• • •
אחרי שקברו אותך והרוב סיימו להיפרד והתרחקו, התקרבתי לשלט הקטן שכתוב עליו השם שלך. אז עכשיו אתה גר כאן? עדיין יותר טוב מהדירה ההיא באלנבי. עמדתי שם, אני לא בדיוק יודעת כמה זמן. היה חם. למה תמיד חם בהלוויות? בדרך חזרה לאוטו עצרתי ונתתי לכל האנשים לחלוף על פניי. עשיתי את עצמי מסתכלת בטלפון. לא רציתי לדקלם ש"שלומי בסדר, אתה יודע, בהתחשב בנסיבות".
אני לא יודעת מי זאת שהקריאה בהלוויה את "אפילו סלעים נשברים" של דליה רביקוביץ', אבל סורי, אף פעם לא היית סלע. וגם לא נשברת, תמיד היית שבור. ילדים סבירים ונורמליים לא צובעים את הקיר בחדר שלהם בפסים צבעוניים כמו של אוהל קרקס כאלמנט אמנותי אירוני של התנגדות! ואם לומר את האמת, ידעתי שזה יהיה ממש מכוער, אבל סתמתי את הפה והמשכתי לצבוע.
אחר כך לקחתי ממך השראה וצבעתי את השירותים בצבע שמן שחור, שאמא שלי היתה צריכה לגרד עם שפכטל כשהם החליטו למכור את הבית. ילדים סבירים ונורמליים גם לא מדברים במשך שנים על מתי הם יעשו את זה ואיך הם יעשו את זה כשהם יעשו את זה. אז הנה, עשית את זה.
• • •
יח"צנים ימשיכו לשלוח מיילים אל כתובת המייל שלך, להזמין אותך להצגות פרינג' ולהופעות אינדי מהוססות של ילדים בני 20, וכמובן גם לכל הדברים השווים, אבל אתה היית מאלה שהולכים לסוג הראשון. אופטימי? אוהב אדם? סתם ווירדו? אוהב מוזיקה ואמנות ויופי. המייל שלך ילך ויתמלא עד שגוגל יחליטו שדי, ואז תתחיל לקפוץ להם נוטיפיקציה שאתה לא מקבל יותר מיילים, אבל זה יהיה באיחור של שנתיים. אתה עדיין אצלי בטלפון. אני יכולה להתקשר אליך. אני יכולה לתייג אותך. הנה, תייגתי. לא קרה כלום.
היית נקרע מצחוק מהמוזיקאי שבחר לחלוק דווקא את ההודעה ששלחת לו עם מחמאות. כאילו זה שאתה מת זו פשוט עוד סיבה טובה להרים לעצמו. אנשים הם בלתי נסבלים, נכון?
• • •
לא האחיות שלך. הן כל כך נהדרות. שתי נשים מקסימות שאתה גידלת, וגידלת מדהים. הן דיברו מאוד־מאוד יפה, וכולם בכו. זיו הקטנה, שאני זוכרת כדבר כתום וזעיר בחיתול, שמסתתר בביישנות כשאני נכנסת, ושני, האמצעית, שמבחינתי היא עדיין בת 10. היית כל כך נחמד אליה, אפילו שהיא אחותך הקטנה, ואני הייתי מופתעת מחדש בכל פעם: אתה נותן לה להיכנס לחדר שלך? אתה מציע לה להצטרף לצפות בסרט? איזה מין אחים מוזרים אתם?
זה ייקח לי עוד הרבה זמן להבין את כל זה. אני לא כועסת עליך. כל אחד עושה מה שהוא חייב לעשות, וזה בטח היה קשה מאוד. אחד הדברים הכי גרועים בלהיות אדם כותב, ואתה יודע את זה יותר טוב ממני, זה לא להיות נוכח אף פעם ולדלג על כל דבר שקורה לך, ישר אל שלב הסיכומים. אל השיר שאני אכתוב על זה, אל הפסקה, אל הטור. גם כן טור יוצא לי, מה אני אגיד לך. אבל אתה הבאת אותי לכתוב פה, זה היה רעיון שלך.
• • •
מהעיתון רצו לשים פה תמונה שלנו ביחד, אבל גם בגיל 43 אנחנו עדיין טינאייג'רים שכועסים על העולם כאילו הוא חייב להם משהו, ואף פעם לא מסכימים להצטלם. מה אפשר לשים פה למעלה? אולי את העטיפה של קיד איי? מרגישה שצריך פה יד של עורך, אם אתה יכול שנייה.
אני אוהבת אותך, רז.
נ"ב: שמעון לקח את החתולה, אז אל תדאג בעניין הזה.
נ"ב 2: אם היו מבקשים ממני לדבר, הייתי מקריאה את השיר הזה של יעקב שבתאי:
"עם אור את הגבים יצאנו לבקש
בדרך למכתש
ואת צחקת בקול, פנייך בהירים
תראה, הן השבילים פה לא ברורים.
בכל המרחבים רק עיט יחידי
ידך בתוך ידי
הבוהק הלבן מכה בסנוורים
ראי, הן השבילים פה לא ברורים.
היובש השקט, שפתייך הצמאות
ורחש לטאות
האור כבד כל כך, פנייך בוערים
אלי, הן השבילים פה לא ברורים.
שער ראשינו באבק הפך שיבה
פתאום הלילה בא
צנחנו על החול, החושך בהרים
ראי, הן השבילים פה לא ברורים".
