הפעם הראשונה שבה הבנתי מהי אחריות היתה בגיל 14. בימים ההם, כנערה, הייתי מצטרפת מדי יום שישי לאבא שלי לביקור קבוע בגבעת המטוס בירושלים. היינו יוצאים מהסופר בשכונת תלפיות ועולים במעלה הגבעה, לכיוון השכונה שנמצאת בדרום העיר, כדי לחלק לילדים קרמבואים בחורף וארטיקים בקיץ. אני זוכרת שעוד לא הספקנו להחנות את האוטו, ומייד היו ילדי השכונה מתאספים סביבנו, כמו בריטואל קבוע, מסורת שכולנו חיכינו לה.
זהו רגע לכאורה קטן, אבל היה בו שיעור גדול. שיעור שבזכותו הבנתי שבמילה "אחריות" טמונה גם המילה "אחר", והאחריות כלפי האחר היא אולי המעלה האנושית והניהולית הגבוהה ביותר שאוכל לשאוף אליה.
שנים חלפו, והתמניתי למנכ"לית שותפה ברשת "רמי לוי שיווק השקמה". ביום שבו התבשרתי על התפקיד החדש, חשבתי שוב על אותם רגעים משותפים עם אבא מדי יום שישי בגבעת המטוס. הבנתי שאני כבר לא רק מי שמתלווה אליו בעלייה הסימבולית לשכונה הירושלמית, אלא אני זו שנוהגת בעצמי.
ובעלייה הנוכחית יש לי אחריות רחבה יותר, עמוקה יותר. בוודאי לנוכח הימים שכולנו חווים - ימי מלחמה קשים וכואבים שעוד גובים את מחיריהם. ימים של עצב תהומי וגם של הקלה, ימים שדורשים מאיתנו את מה שראיתי במו עיניי כבר בגיל 14, אחריות כלפי אחרים - ואת האחריות הזאת אני רוצה לשאת גם היום, ביום האישה הבינלאומי.
מדי שנה ביום הזה, אנחנו מאירות את הדרך שכבר הצלחנו לסלול ואת הדרך שאנחנו עוד רוצות לפסוע בה. זאת דרך ארוכה, שמורכבת מהסיפורים של כולנו. היא נבנתה מכל החלטה שקיבלנו, מהתושייה ומהיצירתיות שהפגנו, מהכוח לפרנס גם בשיאה של העייפות. מאינספור מילים טובות, ומההתעקשות על שיעור חשוב גם כשאחרים כבר מוותרים. אמנם זאת דרך מפותלת, אבל היא ההפך מנטל - היא שליטה וצמיחה, היא ההזדמנות לחולל שינוי אדיר בחיי המקום הזה ובחיינו הפרטיים.
לכן חשוב שנחגוג את ההישגים שנשים מעוררות השראה הובילו - והן רבות, מגוונות ומגיעות מכל קצוות החברה. חשוב שנחגוג את הנשים שטסו בשמי איראן, ואת הנשים שממש באותו הערב התגלגלו על השטיח בביתן והרימו את ילדיהן על רגליהן כמטוס. הטור הזה מוקדש לכן.
המסע הזה מתאפשר בזכות הנשים שנותרו לבדן כשבעליהן יצאו להילחם, בזכות החטופות ששמרו על צלם אנוש ועל האהבה ביניהן גם בתנאי השבי הנוראים ביותר, בזכות האם שהתעקשה לשבת וללמוד עם ילדיה בשעת ערב מאוחרת מתוך ההכרה הגדולה בחינוך מבית, בזכות הסבתא שהתגייסה לכל עזרה
הוא מוקדש לכל הנשים שבזכותן אנחנו ממשיכות במסע המשמעותי. הוא מתאפשר בזכות הנשים שנותרו לבדן כשבעליהן יצאו להילחם, בזכות החטופות ששמרו על צלם אנוש ועל האהבה ביניהן גם בתנאי השבי הנוראים ביותר, בזכות האם שהתעקשה לשבת וללמוד עם ילדיה בשעת ערב מאוחרת, מתוך ההכרה הגדולה בחינוך מבית. בזכות הסבתא שהתגייסה לכל עזרה, בזכות האם היחידנית שעובדת סביב השעון כדי שלילדיה לא יחסר דבר. בזכות הנשים שכורעות ללדת ומבקשות להביא חיים גם בצל האובדן.
בזכות המבט החם בין חברות, שלעיתים זה כל מה שאישה זקוקה לו. בזכות המתנדבות בכל חזית עשייה, בזכות הלוחמות בחזית עצמה, בזכות המורות שמתעקשות לאפשר לאהובים שלנו גם רגעים של שגרה ושמחה. בזכות המדעניות שמובילות אותנו לקדמה, בזכות נשות העסקים ששומרות על המשק, הרופאות ששומרות עלינו, האחיות, עובדות שירותי הניקיון. המסע הזה מתאפשר בזכות העובדות הסוציאליות, שמתעקשות על כל משפחה. בזכות נשות התרבות, על כל חיוך שאפשרו לנו ועל כל דמעה במקומה. בזכות כולכן, ובזכות דגל האחריות שקרא לכל אחת מכן לפעול, אנחנו כאן היום.
אתן ממשיכות ללמד אותי את אותו השיעור שזכיתי לו לפני שנים, כשעליתי במעלה הגבעה: עלי לבחון את עצמי בכל רגע לפי אמות המידה שאני מאמינה שהשם הנחיל לנו. והרי גם זאת אחריות. תודה לכן על מי שאתן עבורי, ועבור כל אישה בישראל.
לשובם המהיר של כל חטופינו לבתיהם, להצלחתם של כל הלוחמים והלוחמות ולהחלמתם של כל הפצועים. √