"החלטתי לעבוד כמדריכה חברתית של בני נוער מקיבוץ שדות ים, ויש בתפקיד הזה משהו שיקומי. מאוד מסייע לי לעזור לאחרים במקום להתעסק בעצמי. הפציעה כיוונה אותי למשהו אינטואיטיבי, כי הדרכה מעולם לא היתה משהו ששאפתי אליו".
ליטל (22) שירתה כלוחמת וכסמלת מחלקה בחטיבת החילוץ וההצלה, ועם תחילת המלחמה התבקשה להגיע עם לוחמיה לגזרת ג'נין ולהחליף את סיירת גולני שהוקפצה לעזה. במשך יומיים היא התמודדה עם ניסיונות חדירה לישראל, עד שב־9 באוקטובר היא והכוח נקלעו למארב של מחבלים. הקליע חדר את הקסדה שלה, פגע בראשה וגרם לנזק נוירולוגי, והיא גם נפגעה בפניה מרסיסים.
"אני סובלת מפוסט־טראומה ומכאבי ראש שבאים והולכים. אני עוברת טיפול פסיכולוגי, ומגיעה לבית הלוחם לטיפולים אלטרנטיביים ולשיקום קוגניטיבי. בתקופה האחרונה עברתי לדירה משלי, ואני כבר לא גרה עם ההורים, מה שלא היה קורה לולא הפציעה.
"לא קל להתנהל עם פוסט־טראומה, היא גורמת לי להיות פחות סבלנית. אני צריכה את השקט שלי ומעדיפה להתמודד לבד. השאיפה שלי היא להיות במצב נפשי ובריאותי יציב. אחר כך אצא לטייל בעולם, כדי לצבור חוויות וזיכרונות חיוביים. זה יהיה טיול של שנתיים, ואחזור לארץ כשארגיש שלמה".
"למדתי להעריך את החיים ואת עצמי"
גאיה צוברי, רמת גן
הדבר שהכי הפחיד את הפרמדיקית לשעבר גאיה צוברי היה המחשבה שתהפוך לנכה ותהווה נטל על אמה, שמטפלת כבר באב החולה ב־ALS ומרותק לכיסא גלגלים. "למדתי מאפס איך לעמוד וללכת", היא אומרת. "בשנה האחרונה בשיקום עברתי מכיסא גלגלים לקביים, ואני לא מוותרת לעצמי. אני אופטימית, ובסופו של דבר אחזור גם לרקוד היפ הופ.
הצבתי לעצמי כמה מטרות, ואחת מהן היא לצאת לטיול גדול בחו"ל, כולל טרקים. בינתיים, הסד על הרגל והקביים מעוררים לא מעט שאלות על מה שקרה לי. מביך אותי לספר שנפצעתי בפעילות מבצעית בעזה, אז אני אומרת שזו תאונת דרכים".
גאיה (21) נכנסה למעוז חמאס בסג'עייה ב־7 בדצמבר 2023, כחודש וחצי לאחר שסיימה את ההכשרה, וזו היתה טבילת האש שלה. כשהגיעה לטפל בלוחמים שנלכדו בטנק בוער, היא נורתה באחת מרגליה והשנייה נשברה ונמלאה ברסיסים. גאיה עברה כמה ניתוחים, ועד היום היא נמצאת בשיקום בשיבא ובבית הלוחם בתל אביב. "אני עושה פיזיותרפיה, מתאמנת, מקבלת טיפולים אלטרנטיביים ורואה איך לוחמים ותיקים השתפרו. זה נותן לי תקווה שאפשר להשתקם, למרות שברור לי שלעולם לא אהיה רגילה לגמרי. הרסיסים והברזילים ברגליים יישארו שם לנצח".
השתנית בעקבות הפציעה?
"בעבר הייתי מאוד עסוקה, ורצתי ממקום למקום, אבל היום הפכתי לרגועה ומיושבת יותר. למדתי להעריך את החיים ואת העצמאות שלי. הייתי אמורה להשתחרר בעוד שבעה חודשים, ובמקום זה אני מטפלת בעצמי. כשאני קוראת על הלחימה בעזה, יש לי צביטה בלב ותחושה שלא עשיתי ומיציתי מספיק. אני מקווה שבהמשך אוכל להתנדב כפרמדיקית במד"א או לעשות מילואים. הפציעה פתחה בפני את העולם הפרא־רפואי ואת הריפוי בעיסוק, וזה משהו שאני רוצה לעשות בעתיד".
קשה היה לפספס את העגמומית שניבטה מעיניה של עמית גור ממג"ב כשראתה את השק החום הקטן מונח על הרצפה בבית הלוחם. זה היה לפני כחודש, ונשיאת משקל של 7 ק"ג לא אמורה להיות דבר מסובך עבור לוחמת עזת־רוח שחיסלה בגבורה כמה מחבלי נוחבה בשבת השחורה.
אלא שמבחינת עמית, הפעולה הפשוטה הפכה לנקודה מכרעת בשיקום הארוך שלה, לאחר שנורתה ונפגעה מרסיסים בשתי ידיה. "זו היתה הדמיה שנועדה לעזור לי ללמוד להרים שוב את הבת שלי, כי הידיים נחלשו. בפעם הזו הצלחתי למשך דקה. זה היה עולם ומלואו, והתמלאתי תקווה".
עמית (27), שהיתה מפקדת חבל אשכול במג"ב דרום, נפצעה במארב בצומת מעון, ומול עיניה נפל אחד מפקודיה, רנ"ג יהודה קאדר ז"ל. מאז היא שוהה בשיקום יום בבאר שבע, ומטופלת גם בבית הלוחם בעיר.
"אני עוברת שיקום אינטנסיבי ומכאיב, כולל טיפולים פסיכולוגיים, בשביל הילדה ובשביל בעלי, אבל גם כדי שאוכל לחזור לשרת כלוחמת. כן, גם אחרי הפציעה שעברתי. אני בוכה מכאב בפיזיותרפיה, אבל אין דרך אחרת מבחינתי. אפילו מצאו לי כפפה מיוחדת, כי הפגיעה העצבית גורמת לי לרגישות למתכות ואני לא יכולה להחזיק אקדח".
מתי תוכלי להרים שוב את בתך?
"בזכות השיקום חזרה אלי תחושת האימהות, אבל אני עדיין לא יכולה לקלח את הילה, להאכיל אותה או ללכת איתה לגן שעשועים כפי שהייתי נוהגת לעשות לפני הפציעה. במקום זה אני יושבת איתה על הרצפה ומשחקת איתה. אני מקווה שבקרוב אהיה אמא במשרה מלאה. למרות הקשיים, הייתי נלחמת מול המחבלים עוד אלף פעמים".
ב־7 באוקטובר, כך מאמינה ימית סולטן ממג"ב דרום, היא קיבלה את חייה במתנה. במהלך עבודת אבטחה בנובה היא נורתה ברגלה בידי מחבלים, וספגה עשרות רסיסים בגבה.
"לאורך הדרך היו לי ניסים קטנים. יכולתי למות 80 פעם בשבת השחורה. מילימטרים ספורים הפרידו בין פגיעת הקליע ברגל לבין העורק הראשי. התחבאתי מאחורי שיח, ומאחוריי נחטף אורי דנינו ז"ל, שנרצח בשבי. בבית החולים אמרו שאם הייתי מגיעה דקות מאוחר יותר - לא היה במי לטפל. עכשיו אני מתכוונת לעשות הכל כדי למצות את החיים עד תום".
עד ליום הפציעה שירתה ימית (34) כרכזת שיטור מועצת מרחבים. באותה שבת היא שכבה במשך ארבע שעות מתחת לשיח ברעים, ופונתה לבית החולים בהכרה חלקית. מאז היא נמצאת בשיקום בבית הלוחם בבאר שבע, ועוברת טיפולים גם בביתה. "עד לפני שלושה חודשים סבלתי מכאבים עצומים, ולא הצלחתי ללכת בלי קביים. עברתי פיזיותרפיה והידרותרפיה בבית הלוחם, ושום דבר לא עזר. לא יכולתי ללכת, וביליתי בעיקר במיון כדי לקבל מורפיום. הפכתי לזומבי. רק כשהתעקשתי שיוציאו לי את הקיבוע הפנימי ברגל, התגלה זיהום על הברגים. היום אני דורכת על הרגל, אבל עדיין צולעת ויש לי בעיות עצביות.
"עם זאת, השיקום הפיזי פחות מטריד אותי. זה יעבור, או שמקסימום לא אהיה 100 אחוז, אלא 80. הבעיה היא הטראומה הנפשית, שתישאר לנצח. אני לא ישנה בלילות, יש לי פלאשבקים ואני חולמת על המחבל עם התת־מקלע שירה צרורות לכיוון שלי. ברגע שהכאבים יפחתו קצת, אקח את בעלי ואת שלושת הילדים לתאילנד, ואפצה אותם על הימים הקשים, על מצבי הרוח שלי ועל כך שלא הייתי כאן בשבילם".
ביום שבו התחבאה ממחבלים במכולה באתר הנובה ונפגעה מארבעה קליעים, נעמה גל השאירה את אישיותה הקודמת מאחור. היא עזבה את עבודתה הקודמת בארגון הפסטיבל והחליטה לצאת לדרך עצמאית.
"הבנתי שהשיקום האישי שלי יעבור דרך סיוע לאחרים במצבי. לפני חודשיים ייסדתי את 'סלונומה', פרויקט התנדבותי שאליו מגיעים שורדי נובה, ושם הם נפגשים עם אמני טראנס מוכרים. אני מראיינת את האמנים, גם על 7 באוקטובר, אבל זה לא הנושא המרכזי. השיחות הן על משברים והתמודדות עם תקופות קשות".
בשבת השחורה עבדה נעמה (27) כמנהלת צוות של "הלפרים" המסייעים למארגני האירוע, ואיתה היו גם ארבעה חברים, וביניהם ענבר הימן ז"ל, שגופתה מוחזקת בידי חמאס. נעמה התחבאה עם עוד 19 איש בתוך מכולת אשפה, אך אחד המחבלים נכנס פנימה וריסס צרורות כדורים.
"המחבל פתח את הדלת וריסס את כולנו", היא משחזרת. "חצי מהאנשים נרצחו. ראיתי אזרח, נער בן 18 בג'ינס ובכפכפי פלסטיק, עם קלצ'ניקוב. הוא ירה בי מטווח אפס. זה שרף ברמות שקשה לתאר. הרגשתי את הדם נשפך ממני לכל עבר. המחבל המשיך הלאה, ועם היד שלא נפגעה כיסיתי את עצמי בשקיות זבל, ואז התקשרתי לאמא שלי כדי להיפרד ממנה. השלמתי עם המוות. 45 דקות העמדתי פני מתה".
על מה חשבת ברגעים האלו?
"היו לי מחשבות על החיים. האם אמרתי לכל היקרים לליבי שאני אוהבת אותם? מה ההורים שלי יעשו בלעדיי? חשבתי שאני לא יוצאת מהסיפור הזה".
נעמה נפגעה ברגליה ובכתפה והוגדרה במצב אנוש. בחוסר ברירה היא עזבה את לימודי התואר הראשון בקרימינולוגיה, ובמשך שנה התרוצצה בין רופאים ומטפלים. עד היום היא מגיעה לפיזיותרפיה, ולאחרונה עברה ניתוח נוסף ברגלה.
"אחרי שנפצעתי ביקר אותי הדי.ג'יי הידוע Pettra, יונתן שרייבר, ושם עלה הרעיון של סלונומה, שהשם שלו נלקח מהמילה 'סלון' ומהכינוי שלי 'נומה'. המפגשים מתקיימים בגן האירועים בורג' בבנימינה, עם צוות של מתנדבים, וזה מאפשר לשורדים כמוני להיפגש עם האנשים שאנחנו מעריצים ושלצלילי המוזיקה שלהם אנחנו רוקדים, ולשוחח איתם כאנשים, ולא רק כמוזיקאים. זה מרים את מצב הרוח ברגעים הקשים ביותר".
בימים האחרונים נעמה העלתה את המפגשים ליוטיוב, לספוטיפיי ולאפל, והם פתוחים לקהל הרחב. במקביל היא פתחה סוכנות לייצוג אמני טראנס, והיא עוסקת גם בשיווק ובצילום. האם בכך היא הגשימה את כל החלומות שלה? "לא, נשאר רק אחד - שכל החטופים יחזרו".
סגן ל', קצינת חמ"ל בחיל האוויר, לא זוכרת שום פרט מ־7 באוקטובר, אז נפצעה בראשה מרסיסי רימון שזרקו המחבלים בביתה שבאחד מקיבוצי העוטף. במשך עשר שעות שבהן איבדה מדי פעם את הכרתה, היא המתינה לפינוי.
"רק במזל הדיבור וההליכה שלי לא נפגעו", אומרת ל' (21), מסיטה הצידה את הפוני השובב כדי שיסתיר את הצלקת על מצחה. "אני בעיקר סובלת מפוסט־טראומה ומחרדות, ועדיין נמצאת בשיקום של פגועי ראש ומטופלת גם בבית הלוחם. אני כל הזמן דרוכה, גם כשאני הולכת לישון ומייד כשאני קמה בבוקר.
"קשה לי לשמוע ערבית. פעם אחת, בעת נסיעה ברכבת, ישבו מאחוריי שני ילדים שדיברו בערבית. נכנסתי ללחץ וירדתי בתחנה הקרובה. כמו כן, מאחר שהמשפחה שלי פונתה ליישוב אחר בעוטף ויש שם פועלים ערבים, אני יוצאת מהבסיס או מהבית כשאני על אזרחי, בלי מדים".
רצית לחזור לשרת?
"כשנפצעתי כבר הייתי קצינה, חודש לפני הקבע, וצה"ל רצה לשחרר אותי. הפרופיל שלי ירד ל־21, אבל היה לי חשוב לסיים את התפקיד. עשיתי הכל כדי להשתקם, ולא ויתרתי על שום טיפול. חזרתי לצה"ל לפני עשרה חודשים, לאותו בסיס, אבל לתפקיד שונה. היום אני נאלצת לכתוב הכל, אחרת אני שוכחת, אבל המפקדים שלי מכילים את זה, ואת העובדה שאני משרתת שלושה ימים בשבוע כי בשאר הימים אני בשיקום".
היכן מגיעה לידי ביטוי ההתקדמות שלך?
"היה לי מאוד קשה לשוחח עם אנשים, והייתי חסרת סבלנות, אבל לאט־לאט נרגעתי ולמדתי כיצד לשמור על פוקוס. במשך תקופה ארוכה הסתובבתי בהרגשה שאני לא תורמת, אבל כעת אני יודעת שהקידום שלי בצה"ל הוא ההצלחה שלי".
נעם מזל בן דוד עוד הספיקה לשמוע "אללה אכבר", ירי בלתי פוסק, ואת הנשימה האחרונה של אהוב ליבה, דוד יאיר שלום נאמן. וככה, כשהיא מדממת מירי באגן, מחוצה בתוך מכולה תחת גופות של צעירים וצעירות ומאבדת את הכרתה לפרקים - היא שרדה חמש שעות וחצי בלב התופת. היא חולצה יחד עם שלושה צעירים יחידים שרק זמן קצר לפני כן רקדו איתה במסיבת הנובה, מתוך 16 שהסתתרו יחד. "רוב הזמן אני רואה שחור. מדי פעם, מבלי שאני אפילו זוכרת - התעלפתי וחזרתי". עד היום הפלאשבקים חוזרים, ומביאים איתם עוד פיסות פאזל מאותן שניות בלתי נגמרות.
אחרי שני ניתוחים מורכבים, נעם החלה תהליך שיקום בבית לוינשטיין. לצד שיקום פיזי ארוך, כואב ומתיש שבו למדה ללכת מחדש, נעם החלה לטפל גם בנפש, לרפא את הטראומה, להתמודד עם האובדן ולהתרומם מהתהומות. "היו ועדיין יש הרבה נפילות", היא מספרת. "בשיקום בבית לוינשטיין היה איתי פרפר לבן שפשוט נחת לי על היד, ונשאר איתי יום שלם. הוא הלך איתי לפסיכולוגית, לחדר האוכל, לטיפולים, ולא עזב אותי".
גם אחרי שהשתחררה מהשיקום, התהום משכה למטה. "אלה חודשים של דאון, להסתגר בחדר ולא להצליח לקום מהמיטה, ובעיקר הרבה להיות לבד. עד שאת מגלה עוד מישהו שדומה לך ומרגיש כמוך", היא אומרת. כשהיא חוזרת לספר על דוד חיוך אוהב ממלא את פניה. "הוא מלווה אותי לכל מקום, שולח סימנים. היה לי חודש שלם שלא קמתי מהמיטה, אפילו לא כדי לצחצח שיניים, אפילו לא כדי לאכול. הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. התפללתי לדוד: 'די, אני כאן לבד! בבקשה אל תעזוב אותי לבד ברגעים הקשים האלה'. קמתי באותו רגע מהמיטה לשירותים, ועל המראה עמד פרפר לבן. ניסיתי לצלם אותו, והוא פשוט התעופף ונחת לי על הלב. אמרתי לדוד: 'אני יודעת שבאת אלי להציל אותי'".
העולם מלא בקסם ובאור והוא גם מלא בסימנים ובדברים מיוחדים, היא אומרת. "צריך רק לתת מקום בלב - לאפשר לעולם הזה להתגלות - וכשרואים אותו יותר ויותר, בעיניים פחות שופטות ויותר מקבלות, זה עוזר, לי לפחות, להתרומם בימים הקשים. בימים שבהם המטפלים או אמא לא יכולים לעזור לי - דוד יודע איך להרים אותי, ולכן אני אומרת תודה. תודה שהכרתי אותו בשנה וחצי האחרונות של חייו. תודה שזכיתי בו, ושהוא בחר בי ואפשר לי לחלוק איתו את החודשים הכי מתוקים של חיי.
"דוד תמיד נתן לי את הכוח כשהיה כאן, ואפילו פי מאה יותר מאז שהוא לא כאן. הוא לימד אותי לא לוותר, ולהיות פייטרית לא רק בשביל עצמי, אלא גם בשבילו ובשביל כולם. והוא כמו מלאך שנשלח אלי ומלווה אותי בכל יום, עם סימנים. דוד לימד אותי לעוף על החיים, לנצל כל רגע, לחגוג, לראות שקיעות - כי זה הדבר הכי מושלם שיש בטבע. להיות אחד בשביל השני, לעשות דברים טובים".
בימים אלה, נעם מביאה באומץ את סיפור אהבתם המיוחדת שלה ושל דוד, ומתארת את השיקום מעורר ההשראה שלה בהרצאה שיצרה בשם "הפרפרים של נעם".
"בכל בוקר אני אומרת תודה על הכל, גם על הקשיים", אומרת בהשלמה עדן רם, שנפגעה ב־7 באוקטובר מ־12 קליעים של מחבלים ושנחשבת אחת משתי החיילות הפצועות קשה ביותר במלחמה. "כל דבר הוא שיעור לחיים, ואני לומדת להיות טובה יותר. יכולתי להישאב לתוך באסה, אבל אני מכריחה את עצמי להתרומם, כי יכול היה להיות יותר גרוע. יכולתי לא להיות פה, או להיות חטופה בעזה עם פציעה קשה. ברור לי שאהיה בשיקום כל החיים, ואני מקבלת את זה".
עדן (21) הפכה לאחד מסיפורי האימה של הטבח בעוטף. היא שירתה כקצינת משאבי אנוש במחנה אורים, ובאותה שבת היתה בתורנות. המחבלים נכנסו לחמ"ל שבו שהתה וריססו לכל עבר. הקליעים פגעו לה ברגליים, באגן, ביד ובכתף. למרות הכאב, עדן העמידה פני מתה. לאחר שחולצה היא אושפזה בבית חולים למשך כמעט שלושה חודשים, ומאז היא בשיקום בהדסה הר הצופים ובבית הלוחם בירושלים. יותר מ־30 צלקות מעטרות את גופה ומונעות ממנה את ההנאה שבחשיפה לשמש.
למרות הקשיים בהליכה והכאבים העזים שמלווים אותה מדי יום, עדן מסרבת לשקוע. היא השתחררה מצה"ל לפני כחודש, בנתה הרצאה על הקרב באורים ומתכננת לטוס בקרוב לחו"ל.
"אני מקבלת את המגבלות, למרות שבעבר אהבתי לרוץ והיום קשה לי ללכת למרחקים ארוכים. השתניתי בעקבות הפציעה. תכננתי ללמוד משפטים כשאשתחרר, אבל זה לא מתאים לי עכשיו. קו המחשבה שלי שונה, ואני רוצה לעוף על החיים. עכשיו אני הולכת עם הלב, ולא עם הראש, וחשוב לי לעבוד במשהו שבו אעזור לאחרים. ככה זה גם בהרצאות שלי. אני מנציחה את החברים, אבל גם מחזקת את הקהל, מדברת על חשיבות הביחד ומקווה שאני נותנת לאנשים כוחות להתמודד עם קשיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו