"פתאום יהודית רביץ עברה בין מטבחי החמ"ל - והחלה לנגן ולשיר" | נשות עולם התרבות עולות על מדי ב'

האזעקות שנשמעו בבוקר 7 באוקטובר הודיעו על החיים שישתנו. בוקר החג השקט הפך לכאוס מוחלט, למלחמת הישרדות. לצד התופת והאובדן, נולדה עוצמה גדולה בחזית ובעורף, שהתבטאה ביוזמות פרטיות וארגוניות לעזרת הנפגעים והלוחמים. גם עולם התרבות עלה על מדים והתמלא באמניות, ביוצרות ובנשות תקשורת, שגייסו עצמן לצו 8 והחלו לפעול בחמ"לים של אוכל למפונים ולחיילים, בהופעות בבסיסים ובביקורים של פצועי המלחמה בבתי החולים. בחרנו כמה לביאות משמעותיות במיוחד, שהעניקו לכל מי שפגש בהן במלחמה הזו את האפשרות לנשום, ועל הדרך - סייעו גם להן עצמן להסדיר נשימה.

יהודית רביץ - "תחושת השייכות היא אוצר שבשבילו אנחנו נותנים את כולנו"

"ללא מוזיקה החיים היו שגיאה" אמר פרידריך ניטשה, ואין ספק שבחודשים האחרונים, כשהחיים התמלאו בכאב כבד, המוזיקה היתה מקור לנחמה.

זמרות רבות ירדו לשטח, פגשו משפחות מפונות מהצפון ומהדרום, הופיעו בפני חיילים והעניקו נחמה בהופעותיהן. בין הזמרות היתה תגלית אחת מרגשת - יהודית רביץ, שלפני שמונה שנים הפסיקה להופיע.

לאחר שבתחילת חודש אוגוסט הבליחה לראשונה זה שנים על הבמה בקפלן, כחלק מהמחאה נגד המהפכה המשפטית, ושרה את המנון המדינה - רביץ הפתיעה בשנית בבחמ"ל "אחים לאוכל".

החמ"ל הוא מרכז בישול שהתארגן במהירות עם פרוץ המלחמה במסעדת "האחים" בתל אביב, שאליו התנקזו מסעדות, מטבחים ואלפי מתנדבים ומתנדבות במטרה לספק אוכל חם, טרי וטעים למפוני הדרום והצפון וללוחמים בשטח.

כאמור, באחד מהימים נכנסה לפתע רביץ, חמושה בגיטרה ובחיוך המוכר, ושרה את "לקחת את ידי בידך" תוך כדי הליכה בין המטבחים ברחבי המתחם. האנשים שקצצו, טיגנו ואפו הופתעו למשמע הצלילים, ובשלב מסוים התקבצו סביבה עשרות מתנדבים ומתנדבות, שרים בקולי קולות את השיר הידוע, ואף טועים את הטעות המוכרת כשהם מפזמים "בואי נרד אל הים". "אומרים 'בואי נרד אל הגן'", היא צחקה, "זו טעות נפוצה".

"זאת היתה הפתעה גמורה", סיפר אחד מהמתנדבים. "היא עברה בין כל המטבחים ולא הפסיקה לנגן תוך כדי ההליכה. כולם מאוד שמחו לראות אותה. זה היה ספונטני, מרגש. היא באה להגיד תודה לאנשים, שרה שני שירים והלכה. זה היה רגע מקסים".

ניכר שגם רביץ עצמה התרגשה מהמעמד, ובסיומו פרסמה בחשבון האינסטגרם שלה: "תחושת השייכות היא אוצר שבשבילו אנחנו נותנים את כולנו. יצאתי מהמטבח בהתרוממות רוח. תודה לכולם". זו היתה רק גיחה אחת של הזמרת, שמאז הספיקה לנגן בפני פצועים ומפונים, בדרך כלל בשקט ובלי מצלמות.

רותם אבוהב - "הלוחמים עמדו סביבי עם נשקים וכוסות תה - ואני ניסיתי לעשות טוב"

ב־7 באוקטובר כבה האור, ובלוטות הצחוק שלנו נכנסו לאחסון בלי תאריך יציאה. בימים הראשונים במדינה הפצועה, לא היה אפשר לדבר או לחשוב על צחוק והומור. נשות עולם הבידור, הקומיקאיות, התגייסו מייד וירדו לשטח, אך ידעו שההצגה, שנועדה לחזק, חייבת להימשך באופן אחר. בין שלל הקומיקאיות בלטה בשטח השחקנית רותם אבוהב, שהשכילה לפסוע בין הדמעות לחיוכים, מנווטת בין הקשבה, עידוד ושימוש בהומור עד כדי מופע שלם בפני חיילים ששודר בטלוויזיה.

"מה שקרה ב־7 באוקטובר הביא איתו סיטואציות חדשות. כאב עצום, סיפורים קשים. העולם נעצר", מספרת אבוהב. "בחודש הראשון, מה שאפשר היה לעשות זה לחבק פצועים, משפחות ומפונים במלונות, ולהופיע מול חיילים בשטח. הלוחמים עמדו סביבי עם נשקים וכוסות תה, כשאני, שבכלל הצטרפתי לאיזו להקה צבאית, שרה ומנסה לעשות טוב".

אבוהב מוסיפה: "הבנתי שייקח זמן עד שהתחום שלנו יחזור לאולמות. אני לא זמרת שיכולה לשיר שיר שקט עם גיטרה - אני עושה סטנד־אפ. בשבועות הראשונים למלחמה מי חשב שיש יכולת לצחוק בכלל? גם עכשיו המצב עוד לא ברור, כי אנחנו עוברים איזושהי טרנספורמציה".

אבוהב: "סטנד־אפ זה לפנים, אומרים בו הכל, אבל פה הייתי צריכה למצוא את המקום שלי, על מה לדבר שיתאים למצב. אז לדוגמה... אני אדבר על דניאל הגרי ואגיד שאנחנו מחכות רק לנאום שלו"

הראשונים שהדליקו את הלפיד היו "ארץ נהדרת", שהחלו בסאטירה ובהומור ואפשרו הפוגה קומית. "זה פתח לכולנו את האפשרות לעסוק בהומור. אל הספיישל ששודר בקשת, שבו הופעתי מול חיילים, הגעתי לאחר שהופעתי בכל מיני בסיסים ופגשתי אנשים בשטח. כתבתי את ההופעה עם עוד חמישה כותבים, צוות שעובד איתי כבר הרבה שנים. ניגשנו לזה בחיל ורעדה. אנו חושבים על כל פרט, אם נכון להעלות אותו או לא, איך זה יתפרש ואם חלילה מישהו עלול להיפגע.

"סטנד־אפ זה לפנים, אומרים בו הכל, אבל פה הייתי צריכה למצוא את המקום שלי, על מה לדבר שיתאים למצב. אז לדוגמה - אני אדבר על דניאל הגרי ואגיד שאנחנו מחכות רק לנאום שלו, או על נשות המילואים שנמצאות לבד, והבעלים שלהן שבחודש הראשון אכלו רק ממסעדות שף - ועכשיו צריכים אופני כושר כי הם לא נכנסים לטנק. אם נלך שנתיים-שלוש אחורה, עשיתי סטנד־אפ במלון קורונה כשאני מופיעה מעבר לזכוכית. איפה שאני יכולה לקבץ קהל - אני מוצאת את הדרך".

והיא מקבצת קהל. אפילו במופע שלה בצוותא, לכאורה מופע מ"העולם הישן", היא הקצתה עשרות כרטיסים במתנה לנשות המילואימניקים, שזקוקות גם הן להפוגה קומית. "הופעתי הרבה מול נשות המילואימניקים. בכנס בדימונה שבו הודו על פועלן, או בבקעה, מול נשים שלא יצאו מהבית שלושה חודשים, ולאחר מכן באו לחבק אותי ואמרו לי כמה הן היו צריכות את זה".

על גדולת הנשים שהופיעה בגאון בימי המלחמה היא אומרת: "הכוח של אישה זה שהיא יכולה לעשות כמה דברים במקביל, להיות הלביאה המגוננת על גוריה, וגם להילחם בחזית. לפני המלחמה היו דיבורים על תפקידים שנשים יכולות או לא יכולות למלא, וכעת אין לאף אחד זכות להטיל דופי ביכולות של האישה. נשים יצאו גיבורות - ילדות, נערות, נשים, אימהות, חיילות, מלאות חוכמה ותושייה.

"אני מקווה שאחרי התקופה הזאת ייתנו לנשים עוד תפקידים בניהול המדינה. תפקידי מפתח במשרדי ממשלה, חברות כנסת, שרות - זה מה שאנחנו צריכות. שייתנו לנשים לנהל דברים - והכל יהיה יותר טוב".

אדוה דדון - "צעקתי: 'אם יש פה מישהו בחיים - צאו אלינו'"

מאז כניסתה של אדוה דדון לחדשות 12, לפני 14 שנה, היא החליפה כמה תפקידים, אך בעיקר פעלה ותחקרה את העוולות והחוליים בחברה הישראלית, כשהיא לא חוששת להתעמת עם פושעים ועם טיפוסים מפוקפקים מול המצלמה. עם פרוץ המלחמה דדון ירדה לשטח ושידרה תחת אש בתנאים קשים, והפכה לאחת מנשות התקשורת הכי מעוררות השראה על המסך.

"ב־7 באוקטובר הייתי במכתש רמון, במסיבת הפתעה שארגנתי לבן הזוג שלי, ידין גלמן. לא היו שם אזעקות, אבל העירו אותי מהעבודה, ומובן שבתוך דקה זינקתי, הערתי את ידין ואמרתי לו שהתחילה מלחמה", מספרת דדון. "הערנו את כל הצוות שלו מהיחידה (סיירת מטכ"ל; מ"כ), שהיה איתנו במסיבה, ובתוך כמה דקות עלינו על הרכבים. הם בדרך לבסיס, ואני פשוט נוסעת לאזור הקרבות, לא באמת יודעת לאן. בדרך התחלתי לקבל עשרות טלפונים מהורים ומחברים, שמספרים שהילדים שלהם במסיבת טבע ושטבחו בהם. לא האמנתי שזה אפשרי, ואם כן - הייתי בטוחה שהמחבלים ודאי חוסלו מהאוויר ושהאירוע נגמר".

בשלב הזה דדון החליטה לנסוע לאזור המסיבה ברעים: "נסעתי מתוך מחשבה, וכנראה גם הדחקה, שאני הולכת להיות המרגיעה הלאומית", אך מול עיניה נחשפה המציאות האכזרית: "רגע לפני כביש 232, שהפך להיות 'כביש הדמים', עצרתי בכניסה למושב פטיש ופגשתי חבר'ה שהצליחו לברוח מהמסיבה ולהסתתר, חלקם היו פצועים ומדממים. לפתע רמי דוידיאן פנה אלי ואמר: 'אדוה, אין פה אף אחד, את חייבת להזעיק עזרה. בואי עם הרכב, צריך לקחת את מי שרק אפשר'. למרות האזעקות וההאזהרות ממחבלים ומטענים, אמרתי לו שאני באה איתו. הבנתי שהמשימה העיתונאית שלי כרגע היא משנית, ושצריך לעשות הכל כדי להציל את מי שאפשר, ולחלץ אנשים משטח המסיבה לפני רדת החשיכה. כשהגעתי לשטח המסיבה ראיתי עשרות אנשים ללא רוח חיים, מראות קשים מאוד, שלא אוכל לתאר אותם כאן. הם כל הזמן איתי, גם בלילות".

דדון: "רגע לפני כביש 232, שהפך להיות 'כביש הדמים', עצרתי בכניסה למושב פטיש ופגשתי חבר'ה שהצליחו לברוח מהמסיבה ולהסתתר, חלקם היו פצועים ומדממים"

בהמשך אותו היום הנורא אדוה עלתה לשידור. "דיווחתי שזו הזירה הכי קשה שנראתה אי־פעם בישראל, שאנחנו לבד בשטח, בלי צבא, משטרה ואמבולנסים. קראתי להם בשידור להגיע. במקביל קיבלתי מהורים של מבלים במסיבה הודעות ושיחות. הם ביקשו שאגיע לילדים שלהם ושלחו מיקומים בנייד. יחד עם רמי והצוות שלי, אלי בוקר ושי קפלן (קיפי), נסענו לחלץ אותם. בדרך צעקתי: 'אם יש פה מישהו בחיים - צאו אלינו, זו אדוה דדון מחדשות 12, אנחנו ניקח אתכם למקום בטוח'. אז התחילו החילוצים, כשבמקביל אני מנהלת חמ"ל. באותם הרגעים לא היתה שאלה של פחד, למרות הסכנה. עשיתי מה שצריך לעשות, כי פשוט לא היתה ברירה".

על הסיקור בימי המלחמה היא מספרת: "כשהחלה המלחמה, היה לי ברור שאני מגיעה ראשונה לשטח. כך גם היה כשהתאפשרה כניסת עיתונאים לעזה - היה לי ברור שאני רוצה להיות שם, לתעד, להביא את הזווית שלי לתוך הסיקור. בין המילואימניקים פגשתי מישהו עם צמיד של חדר לידה על היד, שסיפר לי שיש לו תינוקת בת שבועיים ושהוא לא ראה אותה מאז הלידה. פגשתי גם את מפקד סיירת הצנחנים, סא"ל עמית מדלסי. כששאלתי בסיום הראיון אם הוא רוצה לנצל את הבמה ולספר לי למי הוא מתגעגע - נוצר רגע מקסים כשנפלט לו שאשתו בשבוע 39 ושלא בטוח שהוא יגיע ללידה, אז הוא רוצה להעביר לה מסר ש'דיר באלאק היא לא מחכה לו עם בחירת השם לתינוקת'.

"כמובן יצרתי איתה קשר. היא, אגב, גיבורה אמיתית. ללידה הוא לא הצליח להגיע, אבל נולדה תינוקת מהממת, וקוראים לה עלמה. היה לי חשוב לסקר גם את הנשים בחזית. פגשתי בצפון הרצועה את ד"ר סגן שי שרגא, הרופאה של סיירת הצנחנים, שיש לה עוד חמישה אחים שנלחמים בעזה ובצפון, משפחה שהיא מלח הארץ.
"נשים מוכיחות במלחמה הזו את הכוח שבאמפתיה, לצד הנחישות והאומץ. תכונות אימהיות הן יתרון אדיר, לפעמים דווקא אם את לוחמת אחת בין צוות של גברים בתוך נמ"ר. כל הלוחמות שפגשתי לא עושות מזה עניין, והלוחמים רק מספרים על התרומה האדירה שלהן בנוכחותן. אני מקווה שכמו שאנחנו רואים יותר נשים בשדה הקרב - כך גם יגדל מספרן סביב שולחן מקבלי ההחלטות".

לצד האומץ והתעוזה שהפגינה דדון על המסך ובשטח, וההתמודדות המקצועית שלה בשדה הקרב, היא נאלצה גם להתמודד בחזית נוספת, ברמה האישית, כשבן זוגה ידין נפצע קשה במלחמה. "ידין הוא גיבור, והיה לנו נס גדול. אם זה היה תלוי בו - הוא היה חוזר להילחם עם החברים שלו מהיחידה, שחלקם עדיין בעזה. הוא לא יכול, בגלל הפציעה הקשה, אז הוא נלחם בזירה לא פחות חשובה - זירת ההסברה. הוא מתראיין הרבה מאוד לכלי תקשורת בינלאומיים, מרצה באוניברסיטאות ברחבי ארה"ב ומגייס תרומות לתושבי העוטף שנפגעו ב־7 באוקטובר. שנינו מאוד אוהבים את המדינה שלנו, מאוד ציוניים, ומה שמשותף לנו יותר מכל זה הרצון להפוך את המקום הזה לטוב יותר, כל אחד בדרכו".

ולסיום - אי אפשר לא להתייחס לחיקוי ב"ארץ נהדרת", התוכנית הראשונה שהעזה לנסות להצחיק: "תראי, זה מאוד הצחיק אותי. באופן כללי אני חושבת שהומור זה חשוב, במיוחד הומור עצמי", אומרת דדון. "אני כמובן חושבת שטעיתי שם. מי שלא עושה לא טועה, ואני לומדת מהביקורת. אבל אם סיפקתי רגע נחמד בחשיכה הזאת - אני משתדלת להסתכל על זה בקלילות".

דנה דבורין - "אני רוצה לספר את הסיפור של אלה שכבר לא יכולות לדבר"

בעשור האחרון, השחקנית והבמאית דנה דבורין עובדת ויוצרת עם נשים ולמען נשים. היא עומדת בראש "פלטפורמא" - תיאטרון שמעניק במה מקצועית לנפגעות אלימות, שאותו הקימה יחד עם קרן כהן בשנת 2015, ומעניקה קול למי שלא תמיד יכולה להשמיע את זעקתה. מאז פרוץ המלחמה פועלת דבורין במיזם "אורות באפלה", שמנציח את סיפורן של הנשים הלביאות במערכה הכואבת.

"בשלושת הימים הראשונים הייתי בתוך הכאוס, כמו כולם. מול החדשות 24/7, צרכתי את החומרים הכי קשים שכולנו צרכנו", דבורין מספרת. "אני אדם שיודע להתמודד ולהכיל תכנים קשים, אבל הרגשתי שמשהו מכרסם אותי מבפנים, ושאם אמשיך לראות את זה אשתגע. חשבתי על הילדות שלי, על בני נוער שרואים את התכנים האלה, והרגשתי שאני צריכה לעשות משהו כדי לספר את הסיפורים האלה אחרת.

"החלטתי לקחת את הסיפורים הקשים של הגיבורות ולהעביר אותם הלאה בצורה שמאפשרת הכלה, שמתאימה גם לבני נוער ולילדים. הרגשתי שצו 8 שלנו זה לספר, כדי לעשות שינוי"

"החלטתי לקחת את הסיפורים של הגיבורות ולהעביר אותם הלאה, בצורה שקצת יותר מאפשרת להכיל אותם, שמתאימה גם לבני נוער ולילדים. הסיפורים קשים, מזעזעים, אבל חיפשתי דרך אמנותית להעביר אותם בצורה שמאפשרת הכלה, יותר מהדברים הקשים שרצים בחדשות וברשת. הקמתי צוות בתוך יום, ובארבעה ימים מטורפים מיתגנו, המצאנו שם, בנינו פלייר ועקבנו אחרי כתבות שמהן הוצאנו את הסיפורים, שאותם רצינו לערוך להקלטה של חמש דקות, כי הבנו שאנשים לא יכולים לשמוע יותר מזה. זו היתה השליחות שלנו. הרגשתי שצו 8 שלנו זה לספר, כדי לעשות איזה שינוי".
לאחר הבחירה בסיפור וקבלת אישורה של הגיבורה מגיע שלב העריכה, בידי שלומית ארנון, אירה פוקס, ענהאל שאולוב וליאת פישמן לני, שכולן התנדבו לפרויקט, כמו שאר הצוות. דבורין אחראית לבחירת השחקנית שתקרא את העדות. עד היום לקחו חלק בפרויקט יעל בר זוהר, ג'וי ריגר, אודיה קורן, אולה שור סלקטר, אנדריאה שוורץ ועוד.
"אני מקשיבה לעדות, מזהה את האנרגיה של האישה ומתאימה שחקנית, שלא באה לשחק דמות אלא להקריא עדות, ויש לזה משמעות. זה להיות עוד מישהי שמחזיקה את הסיפור יחד עם הגיבורה. אנחנו נכנסות לאולפן ומקליטות, ולאחר עריכה של מוזיקה וסאונד זה עובר לציירות החול, אילנה יהב וציבי וקסמן, שמקבלות את ההקלטה עם המוזיקה ומביאות את היצירה שלהן. את העריכה הסופית אנחנו שולחות לעדה, ולמחרת מעלות בעמודי הפייסבוק והאינסטגרם שלנו - עד שהאתר, שנמצא בבנייה, יהיה מוכן, ויעלו בו כל העדויות כדי שאנשים יוכלו להעבירן הלאה ללא עלות".

דבורין לא מסתפקת בשוק המקומי, ומכוונת גבוה - מה שאולי יסדוק את מעטה הציניות והרוע בעולם, שעדיין לא הבין עד כמה הפגיעה בנשים היא חמורה. "התחלנו מהלך בינלאומי, ויש לי פריצת דרך בנושא. פניתי לשני שותפים אסטרטגיים נוספים - בן זיידמן, מוזיקאי מוערך שחי בלוס אנג'לס, ועידן יצחייק, שעובד באוסטרליה. דרכם הגענו לשחקניות אוסטרליות ואמריקניות שעובדות בתעשייה, מתוך רצון לייצר הקראה רחבה יותר ממה שאנחנו רגילים לעשות בישראל. כשמגיעה שחקנית מוכרת מארה"ב, נותנת את הקול שלה ואומרת 'אני מאמינה לך', אישה לאישה, מול כל מה שאנחנו רואים שקורה עם ארגוני הנשים בעולם - זה מהלך מאוד חזק בעיניי, שיכול ליצור הד גדול. לאט־לאט עוד ועוד אנשים יבינו מה באמת היה פה".

ושוב את מסייעת לנשים להשמיע את קולן דרך אמנות.

"הבחירה בנשים היתה מכורח הנסיבות. הנשים במלחמה הזאת, בשונה מכל מלחמה אחרת, הושמו בפרונט, בצורה שמשנה את תפיסתנו לגבי מקומן של הנשים במלחמות ישראל, ושתיחרט בהיסטוריה שלנו. כרגע אנחנו מספרות את סיפורן של אלה ששרדו, אבל אנחנו מתכננות גם לספר את הסיפורים של אלה שכבר לא יכולות. אנחנו עושות הכל באישורן של הנשים, שמסכימות להיות חלק מספריית סיפורי הגבורה. עד עכשיו כולן התמסרו ואהבו את הרעיון. בשבילן זו דרך להשמיע קול.

במלחמה הזאת חזרה הלביאה לככב: גם נקבת האריה הלוחמת, וגם האם שמגוננת על גוריה.

"נשים הפכו במלחמה הזאת ללוחמות בעל כורחן, תוך כדי שהן מגוננות, וזה הפך לכל כך חזק ומשמעותי. אותה לביאה שמגוננת על ילדיה גם נלחמת תוך כדי - וזה הסיפור פה".