מורה (להורים) נבוכים

דווקא בגיל ההתבגרות, כשהמגע איתם הופך למהוסס ומלא חשש, אין משהו שהילדים זקוקים לו יותר מחיבוק

העבודה שלי, כמי שמוזמנת להרצות ולהנחות בכל קצווי הארץ, מזמנת לי אפשרות להיות תיירת במולדת. לנסוע ביום חול לערד: לרדת מהר חברון אל הנגב, שדות חיטה צהובים משני צידי הכביש כאילו האספלט חוצה את מגילת רות, להסתלסל במורד לתוך גלי גבעות רכים, אל שקיעה אדומה במישור הערדי. יומיים אחר כך לעלות לעכו: חומות אבן חותכות לתוך הים, רשתות דקות על מזח הנמל, בשוק דוכני לימונדה, תמרינדי, תורמוס ופול, ושלט בכניסה למצודה עתיקה "המטיל את מימיו במקום זה צפוי לעונשים הקבועים בחוק". להיבלע בתוך קפל הר בשיפולי הגולן כדי לצאת מהצד השני ולראות פתאום את הכנרת והארבל. יש לנו ארץ יפהפייה. 

כנהגת מונית (עבור ילדיי), התקנתי קוף־בובה מעל תא הכפפות שהראש שלו נע בזמן הנסיעה. לילדים סיפרתי שהקוף עונה לשאלות. "האם אמא שלנו רזה?" - הקוף מהנהן בחיוב. "האם חייבים להתקלח כשחוזרים מהבריכה?" - תראו, הוא שוב עושה "כן" עם הראש. הנסיעות הארוכות מאפשרות לי שקט ארוך שכל אמא צריכה. הקוף מהנהן מבלי שנשאל, הגוף מועתק מנקודה לנקודה, השרירים לא נעים, ולמחשבות צומחות כנפיים של מטוס. 

• • •

מה את אוהבת בו, שאלתי את לילך על החבר שהיא לא מצליחה להתחתן איתו ולא מצליחה לעזוב. מצאנו שהיא אוהבת את הסממנים שלו. היא אוהבת את הזקן המטופח שלו. את העובדה שיש לו רישיון על אופנוע. את צבע העור שלו. את תחביב הציור המפתיע שלו. היא אוהבת "משהו שלו". היא לא מצליחה לאהוב את התוך שלו. 

כשצירפנו לשיחה את דנית - הכל אפשרי בווטסאפ - היא סיפרה שאצלה זה היה הפוך. לקח לה זמן לאהוב את הסממנים של ישי, בעלה. היא לא אהבה את המקצוע שלו, ולא אהבה את כפות הידיים שלו, ולא את ההליכה שלו. בתחילת הקשר שלהם היא נישקה רק את התוך שלו ואהבה אותו כמו שרגל אוהבת גרב, מבפנים. כשאוהבים מישהו מבפנים הרבה זמן, כבר לא רואים סממנים. 

דנית יודעת שיש בני אדם מתחזים ויש תכונות מתחזות. על אחד מבני הזוג הקודמים שלה חשבה, למשל, שהוא נדיב. עד שהיא גילתה שזה לא רוחב יד, אלא חוסר הבחנה בין רכוש לרכוש. אותו בן זוג מן העבר לא סופר את הרכוש שלו, לא אדם רכושני, אבל גם לא את הרכוש של הזולת. בכמה הזדמנויות גילתה איך אין לו כבוד לממון של אחרים. זה מתחזה לנדיבות, אבל בעצם זה "שלי שלך ושלך שלי", שהמשנה במסכת אבות מפענחת כתרבות של "עם הארץ". דנית יודעת למנות גרעינים של אמת וקליפות של התחזות. ואת התוך של ישי היא אוהבת. 

המתנה הכי גדולה בחיים זה למצוא מישהו שהאהבה שלך אל התוך שלו מתחרה באהבה שלך לסממנים שלו, ושניהם קופצים זה מול זה כמו בתחרות. כמו שאוהבים את הילד שלך: אוהבים את האוזן שלו ואת העור שלו ואת התוך הכי תוכי שלו.


(איור: בת־אל בן חורין)

בגן השעשועים ראיתי אמא עם תינוקת על הידיים. היא התכופפה אל הדשא להוריד את הפעוטה, שמנמנה בת שנה וחצי, ומייד אחרי שזרועותיה שוחררו, נגעה בגב התחתון שלה, וכך התרוממה. כמה מוכרת התנועה הדקה הזאת, נגיעה בגב התחתון אחרי שהורדת אל האדמה תינוק או ארגז קרטון כבד. וכמה שהיא מוכרת לי - כך נשמטה ממני. 

הקטן שלי בן שש וחצי. זה כמה שנים שאני לא מחזיקה ילד. לא בתוך הבטן ולא על הידיים ולא על הגב. שכחתי את העומס הספציפי על הגב התחתון, על הזרועות, את ההקלה כשהידיים מתפנות, כף תומכת בתחתית הגב, ואז חוליה אחר חוליה בעמוד השדרה מטפסות להזדקף. 

צדקו הסבתות שאמרו "ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות". הצרות הגדולות עם מתבגרים מעמידות את עומס גיל הינקות באור מחמיא. התפקיד ההורי משתנה תוך כדי גדילה: פעם זה הגב שסוחב, ופעם הלב. 

והילד גדל, ואיתו גדל גם הגוף שלו. האימהות מתחילות לחבק מרחוק, חצי גוף, כמו הישענות על עץ כשסופרים במחבואים. והילדה גדלה, ואיתה גדל גם הגוף שלה. והאבות מפחדים לגשת, למחוץ אל חיקם את הגוף המשתנה של הילדה שלהם. אצל אבות זה יותר חריף. היא עדיין הילדה הקטנה שלו, אבל אולי זה לא בסדר לגפף אותה ככה, אולי יגרום לה נזקים. 

מורה (לאבות) נבוכים: לא לפחד לחבק את הבת שלך בגיל ההתבגרות, גם אם היא בגובה שלך וגם אם יש לה גוזייה והתעגל לה הגוף. כי זה מבהיר את העובדה שאנחנו לא רק כלים, אלא קודם כל נשמות, ולנשמות מותר להתחבק בלי שמירת מרחק. וכי דווקא בגיל הרעוע הזה הם זקוקים לעור נוגע בעור. 

אנחנו חושבים שילדים קטנים צריכים חום ומגע, וילדים גדולים צריכים גבולות - בעוד זה ההפך הגמור. הקטנים זקוקים לגבולות, זה מה שנותן חום וביטחון בעולם של אנשים נמוכים; והגדולים, שפתאום הגוף שלהם בגובה של המבוגרים, אבל הנפש שלהם עדיין רכה כמו ביצת עין, הם צריכים חום ומגע, שילטפו אותם ויחברו אליהם זרועות פרושות. ואסור להימנע מהרוך האבהי/אימהי רק כי הדרדס נהיה מידה 43 בנעליים, ולדרדסית התחלפו שיני החלב. 

• • •

אפשר לאהוב מישהו בלי לחבק אותו. נזכרתי במפגש עם שלמה, חבר יקר שלא ראיתי זמן רב. מרחוק נגהתי אליו, שמחה וזורחת לקראתו. צמצמנו מרחקים כששנינו מחייכים חיוך של חברים ותיקים, התקרבנו כדי לראות את השיניים בחיוך, ונעצרנו במרחק של חצי מטר זה מזה, שואלים מה שלום המשפחה, ומה שלום הכלב הגדול שהיה להם. 

מפגשים חבריים בין אנשים שלפחות אחד מהם שומר נגיעה מפאת דתיותו, נראים מהצד כמו רכב שבולם בפתאומיות. זה קיים, ולא מפחית מהחיבה האנושית. רק צריך להיזהר שלא לבלום ככה מול ילד שנהיה פתאום גדול. הוא כבר לא מוחזק על הידיים, אבל לנצח מוחזק על הלב.

emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר