בלילה שבו היא נולדה, נגמרה הבצורת. זה היה בסוף טבת, והאדמה היתה יבשה. בנסיעה לבית החולים נחתו טיפות ראשונות על שמשת המכונית, ואמרתי לאבא שלה, תראה, היא והגשם באים ביחד לעולם. אלא שלא כמו גשם, הגברת ירדה לכאן בכאבים איומים. הרגה אותי. לא רצתה לצאת. אחרי הלידה נסעתי במיטה מתגלגלת לנוח בתענוגות של מחלקת יולדות. המחלקה היתה שקטה, לא היה תור לדייסה בבוקר, והיו לי תוכניות להתאושש.
למחרת הקצתי לתוך רעש של קניון מלחה. הצצתי לכיוון הדייסה של ארוחת הבוקר וגיליתי שהמסדרון גדוש נשים בפיג'מות שנתמכות בקיר כשהן הולכות. שיירות. יממה אחרי שילדתי הציף את המחלקה גשם של יולדות. אתמול היה ריק, והיום פיצוץ אוכלוסין.
שאלתי את האחות. היא הזיזה את הסנטר לכיוון לוח שנה שעמד על הדלפק. אנשים הם עד כדי כך סתומים? תמהתי. כן, היא אמרה. תמיד כשיש תאריך "יפה", יש עלייה בתפוסה במחלקה. נשים מבקשות זירוז, קובעות קיסרי, קופצות בטרמפולינה, עושות הכל כדי ללדת באותו יום. הבת שלי נולדה ב־31 בדצמבר 2010, יום חג לפקידי שומה. למחרת חל 1 בינואר 2011. 1.1.11. בית החולים נגדש בתינוקות עד גובה החלונות.
לא יודעת מי יותר מטומטם. אלה שבאו ללדת באופן חגיגי ב־1.1.11, או זאת שבכלל לא שמה לב וילדה בסתם תאריך יום לפני כן. בכל אופן, אתם נוכחים בעצמכם, בעוד כמה שבועות היא תהיה בת 10. 10 זה גיל עצום וחשוב. כתבתי בעבר על הבת הזאת שלי, משוש ליבי, יחידה בין בנים, שנולדה כשהגשם ירד, וכולה קרני אור. כעת היא סוגרת בזה אחר זה את כפתורי הילדות, מקפלת גלגלים, מעבירה למצב המראה - גיל התבגרות, ברוך הבא.
יש לי ילדה בת 10 בבית. מעליה בן 14. ובן 15. שלח לי מלאך, אלוהים הטוב: יש לי שלושה מתבגרים בבית. מה שמחזק אותי הוא הכלל שאומר שלא משנה כמה ילדים יש לך, בכל זמן נתון תהיה דאוג רק לגבי אחד.
* * *
השבוע גיליתי שלאירוע שבו יושבים בני נוער יחד קוראים "ישיבה" - "אתם באים לישיבה אצל עמית?"; "למי יש בית ריק לישיבה?" - בניגוד ל"יציאה", שאותה הכרתי. המונח התקבע בעקבות שיר סוגה עילית של חבורת הזמר איב אנד ליר ("בשכונה של איב אנד ליר").
בעקבות הגילוי הרגשתי מאוד זקנה. אין דבר שגורם לתחושת זוקן סובייקטיבית יותר מלהיות הורים לבני נוער. כשהילדים אומרים על משהו שהוא "קרינג'י" ואני שואלת מה זה, אני מרגישה על העצמות איך המחוגים שלי נעים לאט יותר ממחוגי השעון.
לגדל מתבגרים דורש מרחב פיזי אקורדיוני: פעם להתרחק ולתת להם "ספייס", ופעם להתקרב ולמעוך. חושבים שילדים קטנים זקוקים לחום ולאהבה, ובני עשרה זקוקים לגבולות. אבל זה הפוך. לא מעייף להזכיר: ילדים קטנים זקוקים לגבולות; ילדים גדולים לחום ולאהבה. ולפליאה.
פליאה זו המילה. מול הגוף המִתְעַנֵק ומזנק ומבלבל - זוג עיניים מתפלאות. איך גדלת יפה, איך הפכת אדם נהדר, איזה יופי אתה זז בתוך העור, כמה נפלא את שרה.
* * *
כמה שקשה ומסובך לעבור את גיל הנעורים, ולהיות אמא של בני גיל הנעורים - תכפילו במיליארד סינים ותקבלו כמה קשה ומסובך לעבור את גיל הנעורים, ולהיות אמא לכאלה, בקורונה. נגיף בן אלף, הכלאה של עטלף ועמלק (עֲטַלֵק!), לקח מהם את החן והחסד של הגיל הזה, והשאיר אותם רק עם החורבנות שלו. בלי קבוצת השווים. בלי התאהבות ראשונה. בלי יכולת להימלט מעין ההורים.
חצי מיליון ילדים הלכו לאיבוד מתחת לבלטות. שום מסגרת, שום קווים מתַחמים של היום - לא בית ספר. לא לחימה באצ"ל. לא ליטוף ג'ירפות. לא עבודה במלצרות. הולכים לישון בארבע בבוקר, קמים בארבע בצהריים.
אם הילדים שלכם לא מנוונים ולא עצובים, אתם פריבילגיים. המעמדות מתעתעים. הפעם הפריבילגיים הם לא אלו שיש להם כסף, אלא מי שיש להם מקורות כוח שרלוונטיים לקורונה. בית רחב, מגורים בכפר, הורים שזמינים לקדם את ילדיהם, או ילדים ללא קשיים מלכתחילה. המגיפה לקחה את הפערים והפכה אותם לתהומות.
אני אמא לשלושה מתבגרים נפלאים, יצירתיים, חכמים ושמחים (וגם חצופים ומרדנים וסוללי דרך) - שהקורונה השביתה. שנתיים אחרי שהכל יסתיים חלק מבעלי העסקים יתאוששו, ידביקו את הפער. הילדים לא. לכו ברחוב בשעת ערב מוקדמת והיצמדו לקירות הבניינים: דממה. הדירות הן קברים. הזום קבר את המתבגרים. העטלֵק כיבה אותם.
* * *
שישי בצהריים. דלי בסלון, קציצות על האש, מיקסר פתוח ונוטף, המטבח על הרגליים. אל השולחן נוזלים ארבעה רעבים שתכף יקבלו את ארוחת שישי־צהריים הקבועה: פיתה עם צ'יפס וסלטים. אני פונה ילד־ילד והם מצביעים מה לשים להם בפיתה. אני יודעת מה כל אחד רוצה, ובכל זאת שואלת. יחס חם. אם הפיתה לא מתבקעת מלמטה, לא עשינו וי על המסורת.
תפריט שישי־צהריים מסמן את עץ המשפחה לא פחות מארוחת הערב, זו שדתיים מכנים "ערב שבת" וחילונים "ארוחת שישי". בגירושים נשמרת המסורת בשני הבתים, כך שלילדים יש קרקע יציבה אחת לעמוד עליה: אין ספקות לגבי מה אוכלים בשישי אחרי הגן.
יש את המשפחות שעומדות בשורה מעל השיש, עם כפות נקיות, וכולם טועמים מהסירים המבעבעים של שבת וממצמצים בלשון. הקרובים ביותר לגן העדן הם גנבי השניצלים ישר מהמחבת. יש המשמרים את המורשת של כנס קוסקוס בשישי, כשהשמש באמצע השמיים, ואחריו תנומה עמוקה. ויש הצורכים בצהרי שישי "ארוחת ילדים": נקניקייה בלחמנייה, פיתה עם חומוס־פסטרמה, או כל פחמימה שבתוכה מונוסודיום.
אצל חברה שלי, לא נזכיר שמות, מונהגת בשישי־צהריים ארוחת שאריות. כדי לפנות מקום למטעמי השבת הטריים, מחלצים מהמקרר את הקופסאות, הסירים והקעריות מכוסות הניילון הנצמד, ופותחים שולחן אקלקטי. חצי גמבה בשקית, הסוף של המרק, פולקע אחד, רבע פשטידה, ספגטי שהתקשה, וכל קבצניה שמחים.
אז אצלנו זו פיתה מתפקעת. חומוס צ'יפס סלט חמוצים. חינכתי אותם שהקטן ביותר מקבל ראשון. הוא מצביע מה לשים לו, ואני מעמיסה. השאר מחכים לתורם. אני מנפחת פיתות במיומנות לפי סדר ילודה הפוך. הבכור אחרון.
הגעתי לבית של שייקה וראיתי אותו מחלק מרק לילדיו. הבכור ראשון, אחריו השני, עד הקטנה. אני לימדתי שנותנים קודם למי שחלש ממך וצעיר ממך; הוא לימד לכבד את המבוגר. כשהילדים התחצפו אלי, הרהרתי אם בפיתה טמון הסוד. איך יכבדו אותי כשאני מורחת חומוס קודם לילד הצעיר, כאילו העולם שייך לקטנים?
היררכיית גילאים כנראה מחזקת את הברגים, לעולם פחות רופף ומבולבל. כשאתם קוראים את המילים האלה, בתקווה לטעת בהם יראת כבוד לגדולים, אני נותנת את הפיתה הראשונה למי שנולד ראשון. הקטן יחכה לתורו. מהפכה בפיתה, מתחילים. √