מצאו בית בסופה: המשפחה הצעירה שעברה לעוטף עזה

כשצועדים בשבילים של קיבוץ סופה, הצמוד לגבול מול דרום רצועת עזה, הריאות מתמלאות באוויר. קול ציוץ הציפורים משתיק כל מחשבה טורדנית שמתגנבת לראש, ואין זכר לאווירת המלחמה ששררה כאן רק לפני שבעה חודשים, ולמתיחות הקבועה שמלווה את המקום. בסופו של דבר, בכל רגע יכולה הפסטורליה הזאת להיות מופרת, וכולם יודעים את זה.

מהשביל ההיקפי של הקיבוץ, התחום בגדר גבוהה, אפשר לראות את חאן יונס ורפיח, שנמצאות במרחק שני קילומטרים. אנחנו כאן כדי לפגוש את ספיר (32) ועמית (34) חוניו, הורים לתאומים בני שנה וארבעה חודשים, שהחליטו דווקא אחרי מבצע שומר החומות לעזוב את החיים במרכז ולעבור לכאן.

היא עובדת בתחום תיירות הפנים, שנמצאת מאז הקורונה בחל"ת. הוא עורך וידאו ויוצר אפקטים ויזואליים. מה שהביא אותם לכאן הוא הרצון להיות חלק מקהילה קטנה בסביבה כפרית וההטבות הכלכליות שמתלוות למגורים ביישובי צמודי הגדר, כולל קבלת קרקע לבניית בית. "כל מי ששמע שאנחנו באים עם תאומים קטנטנים חשב שאנחנו משוגעים", אומרת ספיר בחיוך רחב, "אבל אנחנו הבנו שיש פה איכות חיים בקטע אחר".

איכות חיים? אתם נתונים בסכנת ירי יומיומית.

"איכות חיים זה לא רק ביטחון, למרות שאנחנו מרגישים ביטחון. אנחנו אפילו לא נועלים את הדלת בבית כשאנחנו יוצאים. איכות חיים זו סביבה תומכת, ערבות הדדית וקהילה עוטפת. כמשפחה צעירה, זה מה שאני ועמית חיפשנו עבורנו ועבור ילדינו, וזה מה שמצאנו כאן.

"אין ספק שבלי הערך הכלכלי לא היינו מדרימים עד כאן, אבל כשהגענו גילינו עד כמה החיים שלנו היו מלווים ברעש תמידי, שלא נותן מנוח. פה הראש שלי שקט, אני לא צמודה לטלפון, אין חששות להשאיר את הילדים במעון של הקיבוץ. עמית הולך עשרות מטרים בודדים למשרד, וחוזר הביתה לאכול איתי ארוחת צהריים בכל יום".

עמית: "אין את המרדף שיש במרכז. אני לא צריך לצאת מוקדם לעבודה ולבלות שעות בפקקים. אני רואה את הילדים כשהם קמים בבוקר, לוקח אותם לגן ונמצא איתם בערב לפני שהם הולכים לישון. מבחינתי, ממש הרווחתי את המשפחה".

אתם לא מפחדים מחדירות מחבלים? קשה להתעלם מהקרבה של היישוב לגדר.

עמית: "מאז שהושלמה חומת הבטון נגד המנהרות, תחושת הביטחון עלתה מאוד. אני לא יודע איזו תחושת ביטחון היתה כאן לפני החומה, אבל אנחנו מרגישים בטוחים מאוד".

ספיר: "תראי, עוד לא עברנו כאן מערכה עם נפילות ואזעקות צבע אדום בלתי פוסקות. לפעמים, כשאני הולכת בקיבוץ, אני מוצאת את עצמי בודקת איפה המיגונית הקרובה ביותר, כך שעמוק בפנים אולי יש קצת חשש.

"אני לא מאלה שיישארו בכל מחיר בזמן הפגזה. אני מאמינה שברגע שזה יקרה, אעלה על האוטו עם המשפחה ואסע עד שהמצב יירגע. אין לי כוונה לגרום לילדים שלי חרדות ושריטות מיותרות".

• • •

לפני חודשיים וחצי ארזו ספיר ועמית את הילדים ועזבו את הבית השכור במושב הדר עם שליד נתניה, שבו גרו בשלוש השנים האחרונות, לטובת בית צמוד קרקע בן ארבעה חדרים בקיבוץ סופה. הקיבוץ, שבו 60 משפחות, הוקם ב־1977 בחבל ימית שבסיני על ידי גרעין נח"ל. בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים עבר ב־1982 למיקומו הנוכחי בחבל שלום. ב־2006, בעקבות משבר כלכלי, עבר תהליך של הפרטה והפך מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש, שעדיין שומר על עקרון הערבות ההדדית והקהילתיות.

האירוע הביטחוני החמור ביותר שאירע כאן נרשם במהלך מבצע צוק איתן. 13 מחבלים יצאו מפתח של מנהרה בסמוך לקיבוץ, בדרכם לבצע פיגוע. כוחות צה"ל שהיו במקום זיהו אותם מייד והרגו את מרביתם. הנותרים נמלטו בחזרה אל תוך המנהרה.

הבית של משפחת חוניו נבנה ב־1985. מרפסת הכניסה הסגורה משמשת סלון, והמטבחון הקטן והבסיסי לא מאפשר להכיל את המקרר, ולכן הוא גולש לתוך פינת האוכל הקטנה. חדרם של כליל (הבן) ופריאל (הבת) ממוקם בתוך הממ"ד, כדי שבעת אזעקות צבע אדום הם לא יצטרכו להוציא אותם ממיטתם.

"התכנון שלנו הוא לקנות בעתיד בית בשכונה החדשה", מסבירה ספיר. היא סוקרת את הבית החדש, ואין מרוצה ממנה. "בהדר עם גרנו בבית של שלושה חדרים, ללא ממ"ד, כך שכאן הרבה יותר טוב לנו. מעבר לזה, רק כאן הבנתי עד כמה אנחנו לא זקוקים להרבה, וכמה החזרה לפשטות עושה טוב".

עמית, שמגיע מהמשרד שלו בגלישה על סקייטבורד, מצטרף לשיחה באיחור קל. "תמיד רציתי לגור בקיבוץ, אבל אל תחשבי שזו היתה החלטה קלה לעבור לכאן. בדקנו את האפשרות במשך קרוב לשנה, עד שהחלטנו לעשות את הצעד ולעבור.

"הקיבוץ לא מאפשר מגורים בשכירות, כך שכל מי שגר פה חייב להיות חבר. יש לנו תקופת ניסיון של חצי שנה עד שנתקבל כחברים, ובמהלכה גם אנחנו וגם הקיבוץ יכולים להתחרט. אבל כמו שזה נראה כרגע, אנחנו פה כדי להישאר".

• • •

ספיר נולדה בירושלים וגדלה ביישוב קידר שבגוש עציון. לאחר השירות הצבאי עברה לדירה שכורה בירושלים. עמית יליד רמת גן, "אבל נולדתי עירוני בטעות", הוא צוחק, "בתוך תוכי תמיד הייתי קיבוצניק".

הם הכירו בצבא, בבסיס חיל הים בזיקים. הוא היה לוחם על ספינת דבור, והיא בקרית שליטה ימית (בק"שית). "יצא לנו לחוות את החיים בסמוך לרצועה", היא אומרת, "רק לא כהורים לילדים קטנים. כחיילת צעירה רק חיכיתי לאקשן. רציתי להרגיש שאני חלק מהלחימה, עושה דבר משמעותי. היום אני במקום אחר. הפוקוס שלי הוא על הבריאות של הילדים שלי, אני לא מחפשת להיות גיבורה".

ספיר השתחררה ב־2009 ויצאה לטיול במזרח. בשובה לארץ למדה לתואר ראשון בניהול תיירות ומלונאות במכללת הדסה, ובתום הלימודים השתלבה בעבודה בבתי מלון בירושלים.

עמית נסע גם הוא לטייל במזרח אחרי השירות הצבאי, ובשובו החל ללמוד אנימציה במכללת תל־חי ועבר לקיבוץ כפר סאלד. "ויתרתי על לימודים בבצלאל, כי לא הרגשתי שאני מתחבר לשם. את מכללת תל־חי לא הכרתי, וכשהגעתי, מייד הרגשתי בבית. המגורים בכפר סאלד נתנו לי הרגשה של בית. גרתי שם ארבע שנים וחצי".

בשנת 2017 הצטלבו דרכיהם בשנית, כשכל אחד מהם נסע עם חברים לים המלח. "ראיתי אותו מרחוק וקראתי לו", היא מחייכת, "ומאז לא נפרדנו".

"מהרגע שנפגשנו בים המלח הרגשתי שזה זה", אומר עמית. "גרתי אז בדירה שכורה במושב בני ציון בשרון ונכנסתי לתעשיית עריכת הווידאו, וספיר בדיוק עמדה לסיים חוזה שכירות בדירה שלה בירושלים. אחרי חודשיים כבר עברנו להתגורר יחד בדירה שלי, וכשהחוזה של הדירה שלי הסתיים, עברנו לכפר ויתקין".

הם נישאו ב־2019 ועברו להתגורר בבית שכור במושב הדר עם. ספיר השתלבה בעבודה בחברה שמארגנת טיולים לבתי ספר ולארגונים, ועמית המשיך להתפתח בתחום עריכת הווידאו. במארס 2020, עם התפשטות הקורונה בישראל וכשספיר בהיריון, היא יצאה לחל"ת.

את הרעיון לעבור להתגורר בְקיבוץ העלה עמית עוד לפני לידת התאומים. "בזמן הלימודים התאהבתי בחיים הקיבוציים, אז ניסיתי למשוך את ספיר לקיבוץ בצפון", הוא אומר, "אבל היא תמיד התנגדה".

ספיר: "אני בן אדם שאוהב פרטיות, וחשבתי שבקיבוץ אין פרטיות. בסוף כן הסכמתי לבדוק אופציה, אבל כל הקיבוצים בצפון יקרים מאוד, ורשימות ההמתנה ארוכות".

התאומים נולדו בקיץ 2020, היישר לתוך תקופת הסגר השני. "זו היתה תקופה הזויה ללדת בה", אומרת ספיר, "לבית החולים ניתן היה להיכנס רק עם מלווה אחד, ואנשים לא באו לבקר. מצד שני, זה נתן לי הרבה שקט כדי להתרגל לאימהות".

על המעבר לדרום חתומה אופיר, קולגה של עמית בתחום הפקת הווידאו וחברת קיבוץ סופה. "במשך תקופה ארוכה היא טפטפה לנו שכדאי לבוא להתרשם", הוא מספר, "כשהילדים היו בני חודשיים, היא לחצה שנבוא לסוף שבוע שבו נערך כנס נקלטים חדשים, והפעם ספיר הסכימה".

ספיר: "אני חושבת שזו היתה הנסיעה הראשונה שלי ברכב עם הילדים. הם היו בני חודשיים, כל המדינה היתה בסגר, ופתאום, כשהגעתי לקיבוץ, התעוררתי לחיים. היו שם חיים, ואפילו תחושת ביטחון. לא הרגשנו את הסגר, הרגשתי שאנחנו בתוך בועה צבעונית אחת גדולה".

בתום הכנס הראשון היא כבר לא התנגדה לחשוב על מעבר. ההווי החברתי והקהילתי, דווקא ברגע שבו הפכה לאמא, קסם לה. עמית מבחינתו כבר היה מוכן לארוז הכל ולעזוב, אבל הם החליטו להקדיש למעבר עוד מחשבה, ואחרי חודשיים הגיעו לסופ"ש נוסף.

"קיבוץ סופה לא היה זר לי", מספר עמית, "דוד שלי, צביקה ארבל, היה ממקימי הקיבוץ, ויש לי תמונות שלי בתור תינוק בן שנה בבריכה של הקיבוץ. למרות שדוד שלי כבר עזב וחזר להתגורר ברמת גן, יש בין הוותיקים כאלה שעדיין זוכרים אותי מאז. גם פה הרגש והאינטואיציה אותתו לי שהגעתי הביתה".

• • •

במשך חצי שנה, אחת לחודשיים, הם באו לעשות סופשבוע בקיבוץ, כדי לבדוק אם המקום אכן מתאים להם. לאחר שלושה סופי שבוע כאלה, התבקשו להודיע אם ברצונם להתחיל את תהליך הקבלה - והשיבו בחיוב.

ספיר: "תהליך הקליטה לא פשוט. ועדת הקליטה של הקיבוץ ביקשה שנעבור מבחנים חברתיים באינטרנט, שבאו לבדוק את מידת ההתאמה שלנו לחיי הקהילה שם. נדרשנו גם להוכיח יכולת כלכלית לרכוש בית בקיבוץ, שעלותו כ־900 אלף שקלים. בסוף התהליך נערכה שיחה עם הוועדה, שבה ביררו מהם המקצועות שלנו, מהן הציפיות שלנו מהקיבוץ ומהן השאיפות שלנו".

במהלך תהליך הקליטה שלהם פרץ מבצע שומר החומות, שעיכב את התהליך ואת ההחלטה הסופית של ספיר ועמית. 39 אזעקות היו בקיבוץ ונפילה אחת, שלא גרמה נזק.

"ידענו שהאזור הזה חוטף הכי הרבה, אבל במבצע הנוכחי כל הארץ חטפה", אומרת ספיר, "במהלך ימי המבצע התקשרתי כמה פעמים לאופיר, להתעניין מה שלום המשפחה ואיך הם עוברים את התקופה. היא תמיד שידרה אופטימיות, ואפילו התבדחה שהיא בדרך חזרה מהסופר ורואה את הטילים עוברים מעל הקיבוץ. מעבר לזה, אני חושבת שבאותה תקופה פחדתי הרבה יותר מהאירועים בערים המעורבות".

באוקטובר האחרון הם ארזו את הבית והילדים ונסעו דרומה, להתחיל את החיים החדשים שלהם כתושבי קו העימות. לא כל בני המשפחה והחברים הבינו למה הם עושים את זה.

ספיר: "במשפחה שלי נחרדו, אמרו שאנחנו משוגעים. לשמחתי, הם לא ניסו לשכנע אותנו לרדת מזה. כנראה התרגלו שגם אני וגם עמית יותר בשאנטי שלנו".

עמית: "לפני שנה וחצי, כשאבא שלי יצא לפנסיה בגיל 67, גילו שהוא חולה בסרטן הריאות. המחלה התגלתה בשלבים סופניים, ובתוך חודשיים הוא נפטר. אין לי ספק שאם היה יודע שעברנו לכאן, הוא היה תומך. הוא בעצמו רצה לעבור לכאן, מאוד אהב את הסביבה הכפרית.

"אמא שלי, לעומת זאת, חיה עד עכשיו בהכחשה. מבחינתה אנחנו אוטוטו חוזרים למרכז, לגור לידה ברמת גן. אבל עם המחירים המטורפים של החיים במרכז, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו".

ספיר: "אין מה להשוות את התנאים שלנו כאן לתנאים במרכז. ראשית, כל מי שגר כאן ומשתכר עד 20 אלף שקלים בחודש, פטור מתשלום מס הכנסה, וההכנסה הזו לא נחשבת למס. בגני הילדים יש החזר של 70 אחוזים מהתשלום. אם, למשל, אני משלמת 3,200 שקלים בחודש עבור מעון לילדים מ־08:00 עד 16:00, בעקבות ההטבה אני מקבלת החזר של 2,300 שקלים, כך שבפועל אני משלמת רק 900 שקלים על כל ילד.

"יש גם הנחה של 48 אחוז על תשלומי ארנונה, ואם אני רוצה לבנות בית, אני מקבלת את הקרקע בחינם וזוכה לעוד 100 אלף שקלים הנחה בבנייה ובתשתיות. עבור זוג צעיר, שבמרכז נאבק לסיים את החודש, זה משמעותי מאוד".

• • •

"בארבע השנים האחרונות הקיבוץ גדל ב־40 אחוזים", אומר תומר בר עוז (32), מזכיר הקיבוץ, שבעצמו עבר לכאן עם משפחתו ב־2017 מראשון לציון.

"כשהגעתי, היו כאן 53 חברי קיבוץ, והיום אנחנו עומדים על 75 חברים. בנוסף, שני בני משק שחזרו לקיבוץ נמצאים לקראת קליטה, ואנחנו בקשר עם עוד ארבע משפחות, שמתוכננות להיקלט בקיץ הבא".

מה גורם כיום לאנשים לעזוב את אזור המרכז לטובת מגורים בעוטף עזה?

"מכלול של סיבות, חלקן אידיאולוגיות וחלקן כלכליות. לפני ארבע שנים וחצי, כשעברתי לפה עם אשתי שקד מראשון לציון, לא חסר לנו כלום מבחינה כלכלית. אשתי היא מורה למתמטיקה, אני עבדתי כמדריך אומנויות לחימה לילדים עם צרכים מיוחדים, אבל חיפשנו צורת חיים אחרת.

"חיפשנו מרחב כפרי לחיות בו, ושתהיה למקום משמעות, וקיבוץ סופה ענה על הצורך הזה".

שומר החומות היה המבצע הראשון שחוויתם?

"במהלך השנים האחרונות היו מבצעים קצרים של יומיים־שלושה, אבל כן, המבצע הגדול הראשון היה שומר החומות. חווינו 40 אזעקות צבע אדום ונפילה אחת בשטחי הקיבוץ, ליד הגדר".

איך הילדים שלך עברו את זה?

"ארבל, הבת שלנו, היתה אז בת שנתיים וחצי, ובדיוק ביום הראשון של המבצע אשתי ילדה באסותא אשדוד את הבן שלנו יפתח, שהיום הוא בן חצי שנה. כשהיא השתחררה מבית החולים, החלטנו לנסוע להורים שלי בבאר יעקב.

"למרות שהיינו עם משפחה סביבנו, הרגשנו תלושים ברמה הקהילתית, ואחרי יום אחד חזרנו לקיבוץ".

בין האזעקות?

"הדרך לקיבוץ באמת היתה לא נעימה ומלחיצה, במיוחד עם שני ילדים קטנים, אבל ברגע שהגענו הביתה הרגשנו הכי בטוחים בעולם. לארבל שידרנו רוגע, ואני מניח שהיא לא חוותה את האירוע כטראומטי. ישנו כולם יחד בממ"ד ושידרנו לה ביטחון ומוגנות.

"בבית אני מרגיש יותר בשליטה. אני מקבל עדכונים שוטפים על המצב, חברי הקיבוץ תומכים אחד בשני, ובכלל, נראה לי שבגלל שאנחנו קרובים, הפלשתינים לא 'מבזבזים' עלינו אמצעי לחימה רציניים, כמו הטיל שירו על הבניין ברמת גן".

היו משפחות עם ילדים שעזבו את הקיבוץ בזמן המבצע הצבאי?

"היו 14 משפחות שיצאו להפוגה מרוכזת בקיבוץ אלמוג שליד ים המלח, וארבע משפחות שירדו לאילת. כל שאר המשפחות נשארו בקיבוץ, והיתה תחושה של ביטחון".

• • •

אחרי חודשיים בקיבוץ, ספיר ועמית כבר מרגישים שהתאקלמו. היא שותפה בוועדת תרבות ועובדת כרגע על פרויקט דרום אדום, שיתקיים בפברואר. הוא שכר משרד במבנה שהיה פעם חדר האוכל ולקח חלק בפרויקט השיקום של הכניסה לקיבוץ. "יש כאן תחושה של קהילה חמה", היא אומרת, "ואני לא מרגישה שהפרטיות שלי נפגעה".

אתם לא מתגעגעים לזמינות של המרכז?

ספיר: "כשעברנו לכאן חשבנו שאין כאן כלום, והופתענו לטובה. בקיבוץ כרם שלום, מרחק נסיעה של דקות בודדות, יש פאב בשם 'פצמ"ר'.

"גם בקיבוץ גבולות, רבע שעה מכאן, יש פאב. ביישובים בעוטף יש כמה מסעדות, כמו ה'מִדבר' במרכז המסחרי במושב אבשלום. במושב דקל, עשר דקות מכאן, יש מסעדה בשם 'גלריה' ומבשלת בירה, שבכל יום שישי ניתן לקנות בה עוף שנצלה במעשנה.

"גם תרבות יש כאן. בשבוע שעבר הלכנו להופעה של אביתר בנאי, שהופיע באולם ליד המועצה, בסמוך לקיבוץ מגן, אז באמת לא חסר כלום. קניות אני עושה בנתיבות ובשדרות, שהן ערים ממש מקסימות שהפתיעו אותי לטובה, למרות שלקח לי חודש עד שהרגשתי בנוח לנסוע לשדרות. היא תמיד נתפסה לי כעיר מפחידה, בגלל הטילים".

עמית: "הדבר היחיד שעוד לא מצאתי לו תחליף הוא שווארמה אמיתית, כמו שהייתי אוכל בנתניה ובחדרה. תביני, במשך חמש שנים הייתי טבעוני, עד שאכלתי מנת שווארמה, ששברה אותי.

"אני גם מאוד אוהב לגלוש בים, אז הזמינות שלו חסרה לי. החוף הכי קרוב הוא בזיקים, במרחק 45 דקות נסיעה".  

גדי ירקוני, ראש מועצת אשכול: "99 אחוזים מהזמן הם גן עדן, ואחוז אחד גיהינום"

"99 אחוזים מהזמן בעוטף הם גן עדן, ואחוז אחד הוא גיהינום", אומר ראש מועצת אשכול גדי ירקוני. ירקוני, תושב קיבוץ נירים, איבד את שתי רגליו מרקטה שנורתה מעזה בסיום מבצע צוק איתן, באירוע שבו נהרגו חברי הקיבוץ זאב עציון ושחר מלמד ז"ל.

"כשיש ירי בלתי פוסק על העוטף זה מאוד מסוכן, מפחיד ולא נעים", הוא מודה, "אבל אם נמצאים במרחבים מוגנים ונשמעים להנחיות, מקטינים את הסיכון לפגיעה באופן משמעותי. תרחיש האימה העיקרי של כל אחד פה היה דווקא נושא החדירות של מחבלים. לשמחתי, החומה שהוקמה כאן נותנת לנו שקט וביטחון".

חומת הבטון מתחילה בים, סמוך לקיבוץ זיקים שבצפון הרצועה, ומסתיימת אחרי 64 קילומטרים, בקיבוץ כרם שלום שבדרום. בנייתה החלה בשנת 2017 והסתיימה החודש. "מדובר בחומה שגובהה שישה מטרים מעל פני האדמה ועשרות מטרים בתוך האדמה", אומר ירקוני, "היא כוללת סוגים שונים של אמצעים טכנולוגיים וחיישני התראה, שאין כדוגמתם בכל העולם. זה המכשול המשוכלל ביותר שהממשלה היתה יכולה להקים למען האזרחים שלה".

בכל זאת, אפשר להניח שלא קל לשכנע אנשים לבוא לגור כאן.

"נכון, אבל אנחנו עובדים בזה כל הזמן. עד מבצע צוק איתן היו ברחבי המועצה 14 אלף תושבים, והיום אנחנו כבר מגרדים את ה־17 אלף. מאז מבצע שומר החומות עברו להתגורר ביישובי המועצה 24 משפחות. אבל אני לא מסתפק בזה. החזון שלי הוא להגיע ל־22 אלף תושבים במועצה עד 2026.

"השבוע ביקר אותנו שר הרווחה מאיר כהן, שאמר שזה נס שהמקום כל כך מיושב. אמרתי לו שהמקום מיושב בזכות הממשלה, שתומכת לאורך כל השנים, ובזכות התושבים, שממשיכים לגור פה. ככל שמדינת ישראל תשקיע יותר בתשתיות ובפרויקטים כאן, כך בעתיד הם יכניסו כסף למועצה, יספקו מקומות עבודה, והמדינה תצטרך להשקיע פחות".

michali100@gmail.com