אי שם באמצע מארס 2020, כשדובר לראשונה על האפשרות של סגר, החלו החרדות לחלחל פעם נוספת עמוק לתוך נפשה של ענבל אהרון אזרד. היא ידעה שעליה לגייס את כל תעצומות הנפש כדי להישאר עם הראש מעל למים.
ענבל (34), מחנכת בחינוך מיוחד בבית ספר בחיפה, סבלה בחייה מאלימות במשפחה ומדיכאון, ואף ניסתה להתאבד בגיל 17. ביום הסגר הראשון היא נשמה עמוק, חייכה אל שני ילדיה, יובל (היום בן 5) ודניאל (שנתיים), והבטיחה להם ולעצמה שהכל יהיה בסדר.
אחרי כמה ימים, החרדות חזרו. הטיפול בילדים ותחזוקת הבית הפכו למטלות שהיא ביצעה על אוטומט, ובכל פעם שהיתה עוצרת לרגע כדי לנוח, החרדות שוב התגנבו ואיימו להשתלט על חייה. כשבעלה אוהד (37), שוטר בשיטור הימי, עמד לצאת לעבודה, היא חייכה אליו ואיחלה לו יום טוב, אך בליבה התפללה שלא ילך. שלא ישאיר אותה לבד עם הילדים.
"דיכאון מרגיש כמו סלע ענקי על החזה, שלא נותן לך לנשום", היא אומרת. "כמו נפילה לתוך תהום, שאת רואה בה את האור שבקצה המנהרה, אבל לא מצליחה להגיע אליו. את מתקרבת - והוא מתרחק.
"דיכאון הוא חוסר רצון להיות. את עייפה כל הזמן, רוצה להיעלם, אבל לא בהכרח בקטע אובדני. פשוט להתפוגג, להפסיק להעיק על אנשים ועל עצמך. התחושות הללו גורמות לחוסר אונים מוחלט. את לבד עם עצמך, בתחושה שאיש לא מבין מה את עוברת, ואיש גם לא יבין. רק המחשבה שבגלל הסגר שוב אפול למקום הזה גרמה לי ללחץ ולחרדה".
בלילות, כשכולם היו הולכים לישון, היתה ענבל יושבת על הספה בסלון ושרה שוב ושוב את השיר שכתבה והקליטה שנה לפני כן, בעיצומו של דיכאון לאחר לידה שממנו סבלה. היא קראה לו "נקודה פסיק" - סימן הניקוד שהפך סמל למלחמה בדיכאון.
"חיים בסיפור יומיומי, התחלה רעועה/ נרטיב מכתים/ גדלה מתוך כאב שלא עזב שנים/ צלקות על הלב/ יום אחד נקודה הופכת לפסיק/ הבחירה בחיים, הבחירה שמספיק/ להפסיק את החושך/ לבחור את האור/ הנקודה הופכת ללב/ מנצח את השחור/ חיים בסיפור יומיומי/ עכשיו בחרתי בי/ מפיצה אהבה/ עוטפת בחום את עצמי/ גם כשקשה לא נופלים, לא נופלים/ חלומות מתגשמים כמו פניקס/ מהחול קמים - חדש".
באחד הערבים, כשהשעון הראה חצות, לקחה ענבל מחברת ועט והתחילה לכתוב. עכשיו, יוצאים הדברים שכתבה בספרה הראשון, שנקרא גם הוא "נקודה ; פסיק".
"כתבתי על הבדידות, על הדיכאונות ועל ניסיון ההתאבדות שלי. כתבתי על בעלי, שהוא המתנה שלי, על הילדים ועל האושר שאני חווה איתם, על הגשמת חלומות. לאט־לאט הרגשתי איך הכתיבה מרפאת אותי, מעניקה לי כוחות להתמודד בכל בוקר מחדש.
"כחלק מהרצון לצעוק החוצה את נושא הדיכאון והחרדות, שהם נחלתם של הרבה מאוד אנשים, העליתי את כל מה שכתבתי לדף הפייסבוק שלי. כמות התגובות שקיבלתי גרמה לי להבין שאני חייבת להוציא את הדברים לאור. כל מה שאני רוצה הוא שאנשים יפסיקו להסתיר את החרדות והדיכאונות שלהם, שידברו עליהם בחופשיות. הגיע הזמן שדיכאון לא יהיה מילה גסה. שידברו עליו כמו שמדברים על כל מחלה אחרת, בלי להסתיר או להתבייש".
• • •
הציפייה שלי למפגש עם אדם שקט ומופנם מתנפצת בשנייה שבה ענבל שועטת אל ביתי כרוח סופה. תלתליה הזהובים עוטפים את שיערה כמו רעמת שמש חמימה, ועל פניה חיוך רחב. רק כשהיא חושפת את סיפור חייה, ארשת פניה מרצינה, ועיניה מתמלאות לפרקים בדמעות.
"גם אם אני בוכה עכשיו זה רק מהתרגשות, לא מעצב", היא מדגישה. "את רואה את נעלי הנצנצים שאני נועלת? זה כדי להזכיר לעצמי לשמוח".
היא מפשילה שרוול, חושפת קעקוע קטן של שמש צהובה על פרק ידה השמאלית. "השמש כאן כדי להזכיר לעצמי לזרוח. הכיתוב SUPERGIRL שליד השמש הוא כי היום אני יכולה להגיד בפה מלא שאני כזאת, וזה גם שם הבלוג שלי. שלושת הכוכבים בפרק יד ימין מסמלים את אוהד, יובל ודניאל, ולידם קעקעתי את המשפט ALL YOU NEED IS LOVE, כי תכלס, זה מה שאנחנו צריכים".
כשהיא מסיטה לרגע את שערה מאחורי אוזנה השמאלית, מתגלה קעקוע נוסף, של הסימן נקודה פסיק. "נקודה פסיק הוא קעקוע שעושים בדרך כלל על פרק היד, ויש לו שתי מטרות", היא מסבירה. "לזכור ולדעת לשים נקודה על החיים שהיו לך, ואחריה פסיק, שמראה על התחלה חדשה ועל התפתחות; ולהעלות מודעות ולייצר שיח בנושא התאבדויות ודיכאון. התנועה העולמית הזאת התחילה ב־2013 בארה"ב על ידי צעירה בשם איימי בלואל, שאביה התאבד. המטרה היא שברגע שאנשים יראו את הקעקוע, הם ישאלו מה המשמעות שלו, ויתחיל שיח בנושא".
אז למה הוא מוסתר מאחורי האוזן?
"בין הלידה של יובל ללידה של דניאל עברתי הפלה טבעית, ואז עשיתי את הקעקוע. בתקופה ההיא עוד התביישתי בדיכאון שלי, הסתרתי אותו. היום אני מתכוונת לעשות עוד אחד כזה על פרק היד, והפעם אפילו צבעוני, כדי שיבלוט".
מה השתנה?
"האמת היא שזה התחיל קצת לפני הקורונה. הייתי מעבירה הרצאות שבהן סיפרתי את סיפור חיי. אבל השינוי המשמעותי, שהוביל אותי לצמיחה שאני חווה היום, הוא בזכות הקורונה. היא עשתה לי רק טוב. אם הכתיבה שלי תעורר שיח ותיגע אפילו באדם אחד, שמרגיש לבד עם החרדות שלו - עשיתי את שלי".
חלק מהתלמידים שלה, בכיתה י"א קטנה בחינוך המיוחד, סובלים בעצמם מבעיות נפשיות קשות, ובהן חרדות ודיכאון. "בתקופת הקורונה ראינו נסיגה בהתנהגות שלהם, למרות שהם המשיכו לבוא לבית הספר. לרוב, להפרעות נפשיות מתלוות גם בעיות חברתיות, והבידוד והריחוק החברתי רק מחמירים את ההפרעה. אם יש דיכאון, הוא הופך לעמוק יותר. כשאיש צוות מבית הספר נכנס לבידוד וכולם נאלצו להיכנס לבידוד, התלמידים לא הגיבו לזה טוב.
"היעדר החברה והימים הארוכים בבית החמירו אצלם את ההפרעות, ולכן אני עם אצבע על הדופק לכל מצוקה שלהם. גם לפני הקורונה הם ידעו שיוכלו למצוא אצלי אוזן קשבת, ושאני זמינה להם 24/7.
"יום אחד קיבלתי טלפון מאחד התלמידים ב־3 לפנות בוקר, אבל לצערי הטלפון שלי היה על מצב שקט. ב־6 בבוקר חזרתי אליו, והוא סיפר לי שאביו קיבל דום לב. הוא צלצל אלי מייד אחרי שסיים לעשות החייאה לאביו, והאמבולנס הגיע לקחת אותו לבית החולים. לצערי, האב נפטר.
"תלמיד אחר היה מתקשר אלי בימי חמישי בלילה, כשהוא שיכור. אמא שלו היתה נכנסת ויוצאת מאשפוזים פסיכיאטריים, הוא היה חוזר לבית ריק, והשתייה היתה הבריחה שלו כדי להתמודד עם הלבד.
"צריך לזכור שבני נוער לא מרבים לדבר, בטח שלא עם המורים שלהם. עצם העובדה שהם פנו אלי בשעות לא שעות רק מוכיחה עד כמה הם לבד, ועד כמה הם מרגישים שלא רואים אותם. אני מאוד ערנית לגבי התלמידים שלי, ואם מישהו לא נראה לי טוב, אני שולחת לו הודעה או מתקשרת. הם יודעים שאני זמינה להם 24/7".
• • •
היא נולדה ב־1987 בחיפה, בת בכורה לרינה (57), סייעת רפואית בגן ילדים, ויפת ז"ל, שנפטר מדום לב לפני 17 שנים, כשענבל היתה בת 16. אחותה ים קטנה ממנה בשלוש שנים.
את רוב שנות ילדותה העבירה בשכונת בן דור בנשר. "למשפחה שלי לא היה כסף למותרות כמו חוגים. חברות לא באו אלי הביתה, כי לא רציתי שייחשפו לאלימות שהיתה בבית, וגם כי התביישתי במצב הכלכלי שלנו.
"מאז שאני זוכרת את עצמי, היו בבית צעקות ומכות, וניידות משטרה שהגיעו. אני זוכרת את אבא מכה את אמא, ולפחות פעם אחת שהיא החזירה לו. כשהייתי בת 5, אמא שלי עמדה בסלון כשהאף שלה מדמם אחרי שספגה ממנו מכות, והוא עמד מולה וצרח: 'תזמיני משטרה, אני אספר להם איך שרטת אותי'. הצעקות היו בלתי נסבלות. ניגשתי לעמוד ביניהם והושטתי ידיים, כאילו לנסות להרחיק אותם אחד מהשני.
"ידעתי שאבא שלי אוהב אותי מאוד, הייתי בבת עינו. הייתי ילדה מאוד קולנית, והוא היה היחיד שראה אותי וקיבל אותי כמו שאני. לאמא היה קשה עם זה. מה גם שוויזואלית הייתי דומה לו, והיא שנאה אותו".
בילדותה חוותה ענבל אלימות רבה מאמה. "היא תמיד היתה מתעצבנת שאני רוקדת מול הטלוויזיה ושרה בקול חזק. פעם אחת התעקשתי להישאר לראות תוכנית של דודו טופז, שהתחילה אחרי שעת השינה שלי. כדי ללמד אותי לקח, היא השאירה אותי ערה בסלון עד שעה ממש מאוחרת, ובכל פעם שהעיניים נעצמו לי לרגע, היתה מעירה אותי".
היתה גם אלימות מצד אביך?
"היתה פעם אחת, בגיל 6. לאחותי ולי היה מין קטע כזה - לפני שהלכנו לישון, היינו מזמזמות שיר מתוך סרט של וולט דיסני, וכל אחת בתורה היתה צריכה לנחש באיזה שיר מדובר. באותו ערב, אמא ואבא רבו בסלון, ובכל פעם שזמזמתי שיר, אמא צרחה עלי שאהיה בשקט. בכל פעם שהיא צרחה, אני רק הגברתי את הקול. גם אחרי שנכנסה לחדר ונתנה לי סטירה, לא הפסקתי.
"בשלב מסוים אבא שלי איבד את זה. הוא נכנס לחדר בכעס, משך אותי באוזן לרצפה ובעט בי כל הדרך לחדר השירות הקטן שהיה בבית. אחרי כמה דקות הוא זרק לי כרית ושמיכה, ואמר לי שאני ישנה שם. אני זוכרת שהיה לי קר מאוד, ונרדמתי תוך כדי בכי.
"התעוררתי אחרי כמה שעות, כשאבא בא ולקח אותי על הידיים. הוא הושיב אותי על הברכיים שלו ולא הפסיק להתנצל ולהגיד לי שהוא אוהב אותי ושהוא מצטער".
כשהיתה בת 7 החליטו הוריה להתגרש. אביה עבר להתגורר עם הוריו בקריית אתא, והיא ראתה אותו רק אחת לשבוע, כשבא לקחת אותה ואת אחותה לכמה שעות לגינת המשחקים.
לכאורה, הגירושים היו אמורים להפיג את המתיחות בבית, אך לא כך היה. "אני ואחותי תמיד היינו לבושות יפה ומריחות טוב, ואני לא זוכרת שהיה חסר לנו אוכל אי פעם, אבל מבחינה רגשית, לא חוויתי את אמא שלי. אני לא זוכרת אפילו חיבוק אחד שלה, או שהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. את אחותי היא דווקא חיבקה, אבל לי היא תמיד אמרה שאני מזכירה לה אותו, את אבא".
• • •
נקודת המפנה בחייה היתה בכיתה ג', כשעברה ללמוד בפנימייה בכרמיאל. היא היתה יוצאת הביתה רק בסוף השבוע פעם בשבועיים, ובחופשות של בתי הספר.
"בדיעבד, הפנימייה הצילה אותי. היה שם אב בית, שחי במקום עם אשתו וילדיהם, והם היו איתנו כל הזמן. אצלם ראיתי לראשונה מודל משפחתי אמיתי, והם גם היו באים לימי הורים שלי בבית הספר. זה היה המקום הראשון בחיי שקיבל אותי כמו שאני, עם הקול החזק שלי. מאחר שלמדנו בבתי ספר מחוץ לפנימייה, לא נחשבתי ילדה שונה או חריגה".
שנה לאחר שעברה לפנימייה, בחרה אמא שלה לצאת מהארון מולה, מותירה אותה המומה. "זה היה בחופש הגדול של כיתה ד'. היא לקחה אותי ואת אחותי לבריכה העירונית, חברה שלה הצטרפה גם, ופתאום ראיתי אותן מתחבקות ומתנשקות בתוך הבריכה באופן הכי רומנטי שיש, לעיני כולם. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מבושה.
"לגלות שאמא שלי לסבית, ביחד עם הטלטלות של הגירושים והמעבר לפנימייה, זה היה יותר מדי. במשך שנה וחצי לא דיברתי איתה".
מתי בעצם השלמת עם זה?
"אני לא יודעת לשים את האצבע על הרגע המדויק, אבל זה קרה. היום אנחנו ביחסים קרובים מאוד, ממש כמו חברות. היא לסבית מוצהרת, שחיה עם בת זוג כבר 14 שנים".
בחטיבת הביניים ובתחילת התיכון הצטיינה ענבל בלימודים, השתייכה למקהלת הפנימייה ושרה בטקסים. החיים החלו לחייך אליה, והיא רק רצתה לחוות ילדות נורמלית ככל שניתן, לסיים בגרות מלאה, להתגייס ולהקים משפחה משלה, שתעניק לה את החום והאהבה שכל כך חסרו לה בילדותה.
מותו הפתאומי של אביה, רגע לפני שעלתה לכיתה י"א, גרם לה לטלטלה נוראה והוביל אותה לדיכאון קשה, שאיים להחריב את כל חלומות הילדות.
"זה היה בחופש הגדול של שנת 2003. אבא שלי היה אז בן 51, והתגורר לבדו בדירת חדר בקיבוץ אפק שליד הקריות. אחותי ואני היינו בבית בנשר. היינו אמורות לנסוע עם אבא לחופשה באילת וחיכינו לטלפון ממנו. אחרי כמה ימים אמא שלי התקשרה אליו, והוא לא ענה. אני זוכרת שהיא התעצבנה שהוא מפזר הבטחות ולא מקיים.
"יום לאחר מכן, ב־19 ביולי 2003, אחיינית של אבא שלי התקשרה לספר לה שהוא נמצא מת בדירתו, אחרי שעבר דום לב. בדיעבד התברר לנו שהוא מת ארבעה ימים קודם לכן, רק שאף אחד לא ידע. מזכירת הקיבוץ גילתה את הגופה בחדר שלו.
"לא ידעתי איך להכיל את זה. נסענו עם אמא לבית של בת הזוג שלה בקריית אתא, אחותי ואני ישנו על מזרן מתנפח בסלון, ואני זוכרת שלא הפסקתי לבכות. כשנרדמתי, זאת היתה שינה עמוקה וחזקה כמו שלא חוויתי הרבה זמן.
"בהלוויה של אבא, כל מה שרציתי זה לקפוץ לתוך הקבר ולחבק אותו. אבל מנהל הפנימייה עצר אותי וחיבק אותי".
• • •
את כיתה י"א התחילה ענבל במעין מרד נעורים, שאז עוד לא ידעה לקרוא לו דיכאון. מתלמידה עם ממוצע ציונים 90 הפכה לנערה שכל מה שמעניין אותה הוא מסיבות, סיגריות ואלכוהול. מצבי הרוח שלה השתנו באופן תדיר, והכעס הרב שצברה התפרץ החוצה בפרצים בלתי נשלטים.
באמצע י"א הדיכאון העמיק, והיא החלה לפצוע את עצמה. "אני זוכרת ערב בפנימייה שבו הייתי כל כך עצבנית, שלקחתי תמונה ממוסגרת של אבא שלי, שהיתה על השולחן, וזרקתי אותה על הרצפה. כשנרגעתי, אספתי את כל שברי הזכוכית וזרקתי אותם לפח, מלבד שתי חתיכות קטנות ששמרתי מתחת לכרית.
"מאותו יום התחלתי למעשה 'טקס' קבוע של פגיעה בעצמי. הייתי נכנסת לחדר, נועלת את הדלת, שמה ברקע את השיר 'ימים שלנו' של להקת היהודים, ושרה 'אם יש שם אל אחד, אז אנ'לא יודעת למה. בלילות אני לבד, לא שלחת לי אף אחד שיבוא אלי. אם יש שם אל אחד, אז אני לא יודעת כמה עוד לילות אסבול לבד, לא שלחת לי אף אחד'.
"הייתי נכנסת עמוק למילות השיר, לוקחת זכוכית מהשברים ששמרתי ומתחילה לחתוך את עצמי. בהתחלה רק בפרקי הידיים, ואחר כך גם ברגליים, מעל הקרסוליים. רק כשהייתי רואה את הדם זורם, הייתי נרגעת".
ואף אחד בפנימייה לא ידע?
"הצוות בפנימייה ראה וניסה לדבר איתי, אבל זה לא עזר. הם הפנו אותי לפסיכיאטר, שנתן לי כדורים לאיזון מצב הרוח. לילה אחד, באמצע כיתה י"ב, החלטתי שאני לא יכולה עוד לסבול את החיים האלה. במשך כמה ימים, במקום לבלוע את הכדורים, שמרתי אותם, וכשהגעתי ל־13 כדורים, בלעתי אותם.
"למרבה המזל, זה לא הרג אותי, אלא רק גרם לי ללילה של הקאות, צמרמורות ודופק מואץ. למחרת בבוקר אמא שלי התקשרה אלי וסיפרה שחלמה שאני בתוך שקית שחורה. היא שאלה אם ניסיתי לפגוע בעצמי, ואני לא יכולתי להסתיר, סיפרתי לה. היא מייד דיווחה למנהל.
"בפנימייה רצו לשלוח אותי לאשפוז פסיכיאטרי. רק אחרי שהבטחתי שזה לא יקרה שוב, ויתרו לי. אמא שלי לקחה אותי אליה הביתה לשבוע. היא החביאה את כל הסכינים והכדורים בבית ושמרה עלי. כשחזרתי לפנימייה תדירות הפגיעות העצמיות פחתה, ולפני הגיוס הן פסקו לגמרי".
מה גרם לך להפסיק?
"כל מה שרציתי הוא להיות נורמטיבית, וידעתי שאוכל לעשות את זה רק אם אסמן וי על הבגרויות, על הצבא ועל רכישת מקצוע. וכך באמת היה. לאורך כל התקופה הלכתי לפסיכולוג, אבל כל הזמן שתקתי, לא שיתפתי פעולה. בסוף הבנתי שרק אני אוכל להוציא את עצמי מזה".
• • •
היא סיימה את התיכון עם בגרות מלאה, התגייסה לצה"ל ושירתה בבסיס ההדרכה של חיל הים. לאחר השחרור שכרה דירה בנשר, מצאה עבודה כקופאית בסופר, ומאוחר יותר טסה עם חברה לטיול של ארבעה חודשים במזרח. ב־2010 נרשמה ללימודי תואר ראשון בחינוך מיוחד ואנגלית במכללת אורנים. "בחרתי בחינוך מיוחד, כי רציתי להיות שם עבור אותם ילדים שאף אחד לא רואה, ילדים כמו שאני הייתי", היא מסבירה.
באותה שנה גם הכירה את אוהד. "חברה טובה שלי מבית הספר יצאה עם אחיו התאום, והם ניסו לשדך בינינו. לקח לו חודש להתקשר אלי, אבל כשיצאנו, הקליק היה מיידי. כבר בפגישה הראשונה ידעתי שאתחתן איתו. יש בינינו חברות אמיתית".
סיפרת לו על הרקע שלך?
"סיפרתי לו הכל מהרגע הראשון. בניגוד לבחורים אחרים שיצאתי איתם, הוא לא נבהל אלא הכיל אותי ואת הכאב שלי. הוא מקבל אותי כמו שאני".
אחרי חודשיים הם כבר עברו להתגורר ביחד. אחרי ארבע שנים התחתנו. "אוהד הגשים לי חלום והעניק לי משפחה משלי, ואת הבית עם הגדר הלבנה, שכל חיי השתוקקתי אליה. בסופו של דבר, הרגשת השלמות והיחד היא שנותנת תחושת ביטחון".
לא פחדת שחוויות הילדות שלך ישפיעו על סוג האמא שתהיי?
"פחדתי מאוד שלא אהיה שם בשביל הילדים שלי, אבל מאוד סמכתי על אוהד, שיידע לאזן אותי. לקראת הלידה של יובל הכנתי את אוהד לאופציה שאחווה דיכאון לאחר לידה, כי מאוד פחדתי מזה, אבל לשמחתי זה לא הגיע. אחרי הלידה של דניאל כבר היה ברור לי שאני בדיכאון שלאחר לידה. הייתי עצבנית מאוד ובקושי ישנתי. יום אחד נכנסתי למיטה ולא יצאתי כמעט שבוע.
"הייתי מוזנחת, לפעמים לא התקלחתי יומיים ואפילו שלושה. היו לי מחשבות נוראיות בראש, כמו בשביל מה הייתי צריכה עוד ילד, ולמה הבאתי אותו לעולם, כדי שיסבול ולא תהיה לו אמא נורמטיבית? אוהד לא נבהל מהקריזות שלי, ובאופן לא מודע עשה בדיוק את מה שהייתי צריכה. הוא היה אומר לי: 'תראי איך דניאל מחייך אלייך', 'תראי איך את מחבקת אותו', 'תראי איזו אמא טובה את'. הוא בעצם העצים בי את האימהות וגרם לחיבור הרגשי שלי לדניאל. הוא גם היה מעודד אותי לצאת להיפגש עם חברות, מתוך הבנה שאני זקוקה להפוגה מהלחץ בבית.
"אחרי אותו שבוע החלטתי שאני לא נותנת להיסטוריה לחזור על עצמה. הלכתי לתחנה לבריאות הנפש, ושם אבחנו שיש לי דיכאון לאחר לידה".
מה עזר לך לצאת מזה?
"העובדה שאוהד ראה אותי ונתן לגיטימציה למה שאני מרגישה. הוא תפס פיקוד על הילדים ונתן לי לעשות כל מה שאני רוצה, העיקר שיהיה לי טוב. פעם בשבוע לקחתי שיעורי נגינה בגיטרה, לקחתי שיעורי שירה בבית הספר רימון, הלכתי לטיפול פסיכולוגי ופתחתי את הלב בפני החברות הטובות שלי, שלא שפטו אותי. אחרי שנה יצאתי מזה לגמרי".
• • •
היא יודעת שהחרדות והדיכאונות עדיין עלולים לזקוף ראש מדי פעם, אבל מרגישה שלמה וחזקה עם עצמה. "למרות ניסיון ההתאבדות סיימתי בגרות מלאה, התגייסתי לצבא והקמתי משפחה. אני אמא לשני ילדים מדהימים, יש לי תואר ראשון בחינוך מיוחד, ובקרוב אסיים את לימודי התואר השני בחינוך נוער בסיכון במכללת אורנים. לפני חודש, ביום האישה, שחררתי סינגל שני שכתבתי, הלחנתי וביצעתי, בשם 'לעוף', שמדבר על אלימות במשפחה. אני יכולה לקרוא לעצמי זמרת, יוצרת וסופרת. אז תסלחי לי אם אני עפה על עצמי, הרווחתי את זה ביושר".
מה המסר שלך לאנשים שחווים דיכאון?
"ראשית, לא להתבייש. לתת מקום למצב הנפשי שלהם. לפנות למרפאת בריאות הנפש, ולעשות דברים שעושים להם טוב. אפשר לפנות למוקדים טלפוניים לעזרה, כמו ער"ן, ואפילו לצ'אטים באינטרנט עם איש מקצוע. כל מה שצריך זה אדם אחד שיראה אותם וייתן תוקף לרגשות שלהם, בלי לבטל אותם.
"אני יודעת שאנחנו עוד רחוקים מהיום שבו אנשים יוכלו לגלות חמלה גם כלפי אנשים עם חרדות ודיכאון, בלי לתייג אותם ולשים עליהם סטיגמה. אבל ככל שהנושא יעורר דיון, היום הזה יגיע. ואז, החמלה הציבורית וההבנה שמגלים כלפי אנשים שחולים במחלות לא שקופות, כמו סרטן, יופנו גם לאנשים שחולים במחלה שנקראת דיכאון".
michali100@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו