יום אחרי ראש השנה פתח דור הזנפראץ, הלום קרב מצוק איתן, את דלת המקרר ביחידת הדיור הקטנטנה שבה הוא מתגורר בשנה האחרונה, במושב תל עדשים שבעמק יזרעאל. על המדפים היו שלוש עגבניות, מלפפון, כמה עלי כוסברה מצהיבים, רבע קרטון חלב סויה וחצי קופסת חומוס. בפריזר שכבו, מיותמות, שתי לחמניות.
כשחשבון הבנק שלו במינוס של אלפי שקלים, הידיעה שהקצבה הזעומה שהוא מקבל מהביטוח הלאומי תיכנס לחשבון הבנק רק שלושה שבועות מאוחר יותר, הכניסה אותו ללחץ.
הוא לקח חצי עגבנייה וחצי לחמנייה מרוחה במעט חומוס, והתיישב לאכול. הוא נגס בלחמנייה, אבל לא הצליח לבלוע. הדמעות חנקו את גרונו, והייאוש חלחל לכל פינה בנפשו הפצועה. הוא התיישב על מיטתו, אחז את ראשו בין ידיו והחל לבכות. ההבנה שאין לו כסף לצרכים הכי בסיסיים לא נתנה לו מנוח.
רגע לפני שמצא את עצמו ברחוב, התיישב דור מול המחשב והעלה פוסט בעמוד הפייסבוק שלו ובקבוצות של לוחמים שבהן הוא חבר.
"שמי דור הזנפראץ. אני בן 28 ופוסט־טראומטי מצוק איתן", כתב, "הייתי לוחם וחובש בגדוד 50 של הנח"ל, ולצערי הגעתי למצב גרוע בחיים, שבו אין לי יותר כסף לשלם על תרופות, שכירות וחשמל. בקרוב ייגמר לי האוכל, ואני לא יודע מה לעשות.
"משרד הביטחון סירב להכיר בי כנכה צה"ל ולתת לי סיוע ופיצויים על הנכות, למרות כל המסמכים הרפואיים וההוכחות שהגשתי להם. כתוצאה מכך, נהרסו לי החיים לגמרי.
"אני מוכר בביטוח הלאומי כפוסט־טראומטי עם 40 אחוזי נכות נפשית, ומאה אחוזים של אובדן כושר עבודה. לצערי, אני באמת לא מסוגל לעבוד ואני חי רק מקצבה שמספיקה לי לתרופות ולאוכל. בבושה גמורה אני פונה אליכם ומבקש את עזרתכם, בכל סכום שתוכלו לתרום לי, כדי שאוכל להמשיך לחיות ולשרוד.
"עם הכסף אוכל לקנות את התרופות שחסרות לי, שעולות מעל 1,000 שקלים בחודש. אני באמת מצטער שהגעתי למצב הזה, ותודה רבה מכל הלב לכל מי שיבחר לעזור לי. מאחל לכם שתמיד תהיו בצד הנותן, ובריאות שלמה ואיתנה לכם".
הפוסט זכה לאלפי שיתופים, ואף עלה בדף של "סטטוסים מצייצים", שם קיבל חשיפה עצומה. התרומות החלו לזרום לחשבונו של הדור ההמום, כשתוך כמה ימים נאספו בחשבונו 30 אלף שקלים.
"זה אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי בחיים" הוא מספר, "להיות נזקק גרם לי להרגיש בושה עצומה. הגעתי למצב שבו אין לי אוכל במקרר או כסף לקנאביס הרפואי שמציל אותי. אני לא רוצה לחיות ככה את חיי, לא מגיע לי שאלה יהיו החיים שלי אחרי מה שהקרבתי למען המדינה".
אנשים פתחו את הלב?
"וואו, אני עדיין עם דמעות בעיניים מכל הטוב שהרעיפו עלי. מישהי מפתח תקווה ביררה מה הסופר הקרוב לבית שלי, ועשתה לי הזמנה של אוכל. פתאום הגיעה משאית שפרקה אצלי 20 ארגזים.
"היו משפחות שהציעו לי לבוא לגור איתן, הציעו טיפולים אלטרנטיביים בחינם, ממש עטפו אותי באהבה. עצוב לי שבמקום שהמדינה תעשה את העבודה שלה, אני צריך להיות תלוי בתרומות".
ראש השנה האחרון אינו הפעם הראשונה שבה דור נעזר ברשתות החברתיות. באוגוסט 2019, כשאגף השיקום של משרד הביטחון דחה את תביעתו וסירב להכיר בו כהלום קרב, חשף בפוסט אמיץ את סיפורו ואת התנהלות אגף השיקום בדחיית תביעות להכרה בלוחמים כהלומי קרב.
"רק אחרי שסיפרתי את הסיפור שלי על התנהלות אגף השיקום, גיליתי עוד עשרות הלומי קרב שגם להם עשו את אותו הדבר. לרשת יש כוח עצום, ולמרות הבושה הראשונית של החשיפה, אני לא מצטער שעשיתי זאת".
• • •
דור הוא אחד משורת לוחמי צה"ל לשעבר, שבאפריל 2021 פורסם סיפורם בהרחבה בכתבה "הפסיכיאטר שלא האמין לנו", במוסף "שישבת". הכתבה חשפה שורה של לוחמים משוחררים שאובחנו כסובלים מפוסט־טראומה בעקבות שירותם הצבאי, אולם פנייתם למשרד הביטחון בבקשה לקבל הכרה כנכי צה"ל נדחתה.
הסיבה, כפי שהתבררה בתחקיר, הינה חוות הדעת של הפסיכיאטר מטעם אגף השיקום, ד"ר אהוד רוזיצקי. בכל חוות הדעת שלו שנחשפנו אליהן, סיבת הדחייה היתה "לא נמצא קשר נסיבתי לשירות הצבאי".
בפברואר 2020, שלוש שנים לאחר שפנה לראשונה לאגף השיקום במשרד הביטחון ושנה וחצי לאחר שקיבל את המכתב שדחה את תביעתו להכרה כסובל מפוסט־טראומה, היה דור על סף ייאוש מוחלט.
עם חובות שהגיעו במהלך השנים לסכום של כרבע מיליון שקלים, ונסגרו הודות להוריו ולחברתו לשעבר, החליט להגיש תביעה להכרה כפוסט־טראומטי בביטוח הלאומי. תביעתו התקבלה, ומאז הוא זוכה לקצבה חודשית קטנה בסך 3,200 שקלים, ללא סל שיקום שהיה מאפשר לו לטפל בעצמו.
"אני מרגיש שאני צריך להגיד תודה לביטוח הלאומי, שעוזר לי במקום שבו משרד הביטחון הפקיר אותי, אבל 3,200 שקלים זה לא מספיק", הוא אומר בכאב.
"1,800 שקלים הולכים לשכר הדירה ולחשבונות ו־1,200 על הקנאביס הרפואי שאני צורך. בגלל שאני עדיין על קצבה זמנית, אני לא מקבל עזרה בשכר הדירה, והקנאביס שאני זקוק לו לא מסובסד. למעשה, אני נשאר עם 200 שקלים כל חודש למחיה. מי יכול לחיות מ־200 שקלים? ועוד לא דיברתי על טיפולים נפשיים".
ניסית לעבוד?
"ברור שניסיתי, זה לא שאני עצלן. אבל אני פשוט לא מסוגל. ניסיתי לעבוד בחנות משקאות, בתחנת דלק, במשלוחים, אפילו קצת בשיווק, אבל לא הצלחתי להתמיד. בגלל הפוסט־טראומה, האינטראקציה עם אנשים קשה לי. אני בקושי מצליח לישון בלילה. אין לי יום ואין לי לילה, אני לא מצליח לעמוד בזמנים, מאבד סבלנות מהר. קשה לי עם לקוחות שצועקים. הם נראים לי כמו אויב שמנסה לתקוף אותי.
"עברתי לעבוד במשלוחים, שם אני לא צריך להתמודד עם לקוחות, אבל הנסיעה על הכביש, עם הצפירות, הפקקים והנהגים שחותכים אותי בכל רגע, הביאו אותי לסף שבירה. לא פעם נאלצתי לעצור בצד כדי להירגע ולא להתפרק. הייתי מאחר בגלל זה למשלוחים וחוטף על הראש.
"כל רעש של זכוכית נשברת או רעש מתכתי על הכביש מחזירים אותי לבסיס בזיקים, שם הפגיזו אותנו במאות פצמ"רים. אני לא מצליח לצאת משדה הקרב, ואף אחד לא מבין את ההתמודדות. אולי אם הייתי יושב בכיסא גלגלים, בלי ידיים ובלי רגליים חלילה, לאנשים היה יותר קל לתפוס את הנכות השקופה שממנה אני סובל".
• • •
דור נולד ב־7 ביולי 1993 בקריית מוצקין. כשהיה בכיתה ד', עברה המשפחה להתגורר ביישוב רמת ישי שליד יקנעם. יש לו שתי אחיות קטנות ממנו, אחת בת 25 והשנייה בת 16. כשהיה בן 16, הוריו התגרשו.
מאז שפרצה הפוסט־טראומה שממנה הוא סובל, היחסים עם הוריו הפכו למורכבים. "לא קל לחיות ליד הלום קרב", הוא אומר בצחוק מריר.
בנובמבר 2011 התגייס לצה"ל כלוחם חי"ר, והפך לחובש פלוגתי בגדוד 50 של הנח"ל. באוגוסט 2014, במהלך מבצע צוק איתן, שירת כסמל בתאג"ד של מפקדת חטיבת הנח"ל בזיקים, שם התרחש האירוע שגרם לו לפוסט־טראומה, אירוע שבו הופגז התאג"ד בהפגזה כבדה.
"הבסיס נמצא ממש בסמיכות לגבול עם עזה, וכשהם יורים פצמ"רים אין צבע אדום, אין זמן ללכת למחסה. ישנו באוהלים, ואפילו הליכה מהאוהל לחדר אוכל הפכה לבלתי אפשרית. מאות פצמ"רים נחתו סביבי. בנס לא נפגעתי בגוף. הפחד הוא פחד משתק. אתה מרגיש כמו ברווז במטווח".
"בנובמבר 2014, שלושה חודשים אחרי סיום המבצע, השתחררתי מהשירות הצבאי", הוא מספר, "בהתחלה הכל נראה רגיל. תכננתי לעבוד ולהרוויח כסף כדי לטוס לחו"ל וללמוד מוזיקה. אבל אז התחילו הסיוטים, העצבנות והתקפי החרדה שמלווים אותי עד היום.
"הייתי נפגש עם חברים, וכל אחד היה מספר כמה כסף הרוויח, איזה רכב קנה ולאן הוא מתכנן לטוס. ואני הייתי יושב ומתבייש שאפילו יום עבודה אחד אני לא מצליח להחזיק, ואני לא יודע מה לא בסדר איתי.
"לאט־לאט התרחקתי מהחברים והסתגרתי בתוך עצמי. רק כשנתיים לאחר צוק איתן, כשנקראתי למילואים ואמרתי שאני צריך קב"ן כי המצב הנפשי שלי לא טוב, הקב"ן העלה לראשונה את החשד לפוסט־טראומה. מאז אני בקרב שלא נגמר. למעשה, שבע שנים חלפו מאז שצוק איתן הסתיים, ואני עדיין מרגיש שהוא חי ובועט בתוכי, שבכל רגע הטילים מאיימים ליפול ולפגוע בי".
במשך שנתיים ניסה דור לקבל הכרה כפוסט־טראומטי מאגף השיקום של משרד הביטחון. לא פחות משמונה פסיכיאטרים קבעו שהוא סובל מפוסט־טראומה עקב שירותו הצבאי, אך מה שסגר את הגולל על תביעתו וגרם לדחייתה היתה חוות הדעת של הפסיכיאטר ד"ר אהוד רוזיצקי, שאליו הופנה על ידי אגף השיקום. בחוות הדעת קבע רוזיצקי כאמור כי 'אין קשר נסיבתי לשירות'. תביעתו של דור, כמו זו של הלומי קרב אחרים שהגיעו לרוזיצקי, נדחתה. הוא נותר נטוש, עזוב לגורלו.
"אם אין קשר לשירות הצבאי, למה אני יושב בבית חמש שנים, ובכל רעש שאני שומע - צעקה של ילד, חריקה של אופנוע, צפצוף של מכונית - אני מרגיש שנופלים עלי טילים?", הוא שואל.
"למה הגוף שלי מתכווץ, דפיקות הלב שלי מואצות, אני מתכסה בזיעה, ורק מחפש איפה לקבור את עצמי עד שהכל יעבור? למה כשבמערכת הכריזה של בית הספר שלידו גרתי ביקשו מהילדים להיכנס לכיתות, אני שמעתי שמבקשים מהם להיכנס למקלטים?
"אין לי חיים. אני תקוע ברגע ההוא שבו נפלו על הבסיס שלי יותר מ־300 פצמ"רים וטילים, שכמעט הרגו אותי. מה נסגר איתם?"
• • •
בשנה וחצי שעברו מאז שהחל לקבל קצבה מהביטוח הלאומי, מנסה דור להסתדר עם הסכום הנמוך בכוחות עצמו. הוא חוסך באוכל, מצמצם את צריכת הקנאביס למרות שהוא זקוק לו כמו אוויר לנשימה, נאחז בציפורניים על מנת לשרוד.
החודש, כשהגיע לקצה גבול יכולתו, נעזר באזרחיה הטובים של מדינת ישראל שתרמו לו ביד רחבה, אך הוא חרד מהפעם הבאה שבה יזדקק שוב לעזרה.
"הכסף שתרמו לי עכשיו יחזיק אותי ביחד עם הקצבה בערך עשרה חודשים, אולי שנה, אבל זה לא פתרון אמיתי", הוא אומר, "אני לא יכול בכל פעם לפשוט יד ולבקש עזרה. המדינה שלחה אותי למלחמה, והיא אחראית לדאוג לי אם חזרתי פצוע. אם בן אדם הולך עכשיו ברחוב, נופל לבור ונפצע, העירייה לא מפצה אותו? אז למה אותי לא?"
ההורים שלך לא ממשיכים לסייע?
"בהתחלה, כשהייתי קצת יותר מאוזן נפשית, הם תמכו בי וסייעו בסגירת החוב הכספי. ככל שהדיכאון והתקפי החרדה גברו, היה קשה להכיל אותי וכולם התרחקו. זה הסיפור של כל הלומי הקרב, שבסופו של דבר ננטשים ונשארים לבד".
כלפי מי אתה מפנה אצבע מאשימה?
"בראש ובראשונה כלפי משרד הביטחון, אבל מהם כבר התייאשתי. עכשיו אני רק רוצה לבקש מהביטוח הלאומי וממשרד הבריאות, שלפי מה שנאמר לי לאחרונה הוא זה שאחראי לסל השיקום שאני זקוק לו, שיכניסו את היד לכיס וייתנו עזרה אמיתית, לא חלקית.
"אני לא נלחם פה רק עבורי. לצערי, יש עוד אלפי הלומי קרב במצבי, שחלקם כבר הגיעו לרחוב. כל מה שאני אומר לביטוח הלאומי הוא שאם כבר הכרתם בקשיים שלי ובנכות שלי, תעזרו לי לחיות בכבוד. תנו לי שיחות עם פסיכולוגים וטיפולים אלטרנטיביים. אין לי רכב, ובגלל הפוסט־טראומה אני לא יכול לנסוע באוטובוסים, אז בואו לקראתי ותעזרו לי בזה.
"כדי לקבל עזרה בדיור הייתי צריך להעביר עשרה מסמכים לעמידר בחיפה, מסמכים כמו אחוזי הנכות שנפסקו לי, סכום הקצבה ומסמכים רפואיים שמעידים על מצבי. הסברתי להם שאני לא יכול להגיע אליהם פיזית, וביקשתי להעביר להם את המסמכים במייל, אבל הם לא היו מוכנים לשמוע מזה.
"עד עכשיו המסמכים אצלי, כי אני לא מצליח להוציא את עצמי מהבית ולנסוע לחיפה. למה במצבים כאלה לא מביאים מלווה שיסייע לי עם כל הניירת והטרטורים? למה עובדת סוציאלית לא מתקשרת אפילו פעם אחת כדי לשאול אותי מה שלומי, ואם חסר לי משהו? למה אתם לא מממנים לי את הקנאביס הרפואי? זאת התרופה שמשרד הבריאות קבע שאני זקוק לה, ואין לי כסף לקנות אותה. לא מספיק שאני נכה בגלל המדינה, אני צריך גם להרגיש לא בסדר שאני לא מצליח לתפקד?"
כמה כסף חסר לך כדי לחיות בכבוד?
"אני לא מחפש להתעשר. לא יוצא ולא מבלה. הפעם האחרונה שקניתי בגדים היתה לפני שנתיים, בחנות יד שנייה, שבה הכל עלה בין חמישה לעשרה שקלים. בקניון לא ביקרתי איזה שנתיים. אני רק צריך שיהיה לי מספיק כסף לקנאביס הרפואי ולאוכל.
"אני מאוד רוצה לטפל בעצמי, לראות אופק לחיים שלי, אבל בגלל שאני על קצבה זמנית ולא מגיעים לי החזרים על טיפולים, אני לא יכול לממן טיפולים נפשיים שיעזרו לי לעמוד על הרגליים. בפברואר 2022 אמורה להתקיים ועדה שתקבע את אחוזי הנכות הקבועים שלי, ואני מקווה שיעניקו לי סל שיקום וקצבה שמהם אוכל לחיות".
Michali100@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו