בדרך הארוכה מנהריה לסורוקה, הרופא התקשר. "כששמענו שזו פגיעת ראש נפל עלינו העולם", משחזרת סמדר אוקמפו (50), אמו של עוז, לוחם כפיר, שנפצע בעזה במארס 2024. "הבנו שעוז במצב אנוש, וחששנו שהוא יישאר צמח או ימות בתוך שעות או ימים. כל פגועי הראש מגיעים לבית החולים כפצועים אנושים - ואני אומרת שהם האנושים האנושיים ביותר.
"התכונות שהם מקבלים כשהם מתעוררים מהמצב של חוסר הכרה הן תכונות של ילד תם. אנחנו, בקבוצת ההורים של פגועי הראש, אומרים שזכינו לגדל את הילדים שלנו פעמיים. שוב לגמול מחיתולים, שוב ללמד לאכול. את כל היבטי החיים אנחנו מלמדים אותם מחדש".
היא משלומי, אחות במקצועה, מרכזת תחום "חדשנות וטכנולוגיה" בביה"ח לגליל בנהריה. בעלה, אדריאן, הוא פרמדיק, אחראי למד"א בנהריה. יחד הם מגדלים שלושה ילדים, הבכור שבהם הוא עוז בן ה־21. במהלך המלחמה הם נעקרו מביתם שבשלומי ושכרו בית במושב בן עמי, מול בית החולים בנהריה.
"כשהגענו לסורוקה הרופאים לא נתנו הרבה תקווה", היא ממשיכה. "'אין לנו מה לומר, רק הזמן יגיד', הם אמרו. עוז לא הוכנס לניתוח. הפגיעה שלו היתה דיפוזית ומפושטת, קרעים בעצבים ודימומים בכל המוח מההדף של המטען ומהמכה שקיבל מהקיר שאליו עף. דולב מלכה, חבר ילדות קרוב, ציווה לעוז חיים במותו. דולב ספג את כל הפיצוץ".
עוז, שמקשיב בסקרנות לאמו, מלטף את הקעקוע שעל אמת ידו כשהיא מזכירה את חברו שנפל. הקעקוע - ענף עם עלים עדינים - מסמל צמיחה. לצד הענף החי מקועקעים עלה קטן שהתנתק ונשר. גם עוז כמעט נבל. כשנכנס המ"פ לזירה, הרופא סימן שעוז אינו בין החיים - אבל אז החל ה"מת" לפרכס.
"כשהבינו שהוא בחיים העלו אותו על המסוק הראשון לסורוקה", מספרת סמדר. "טייסת מדהימה חילצה אותו, ובתוך 45 דקות מרגע הפגיעה הוא היה בבית החולים. כל מי שנגע בעוז בשטח ובמסוק היה האדם הכי מיומן שהייתי יכולה לפלל בשבילו. ברוך השם, הוא בחיים. היינו שבועיים וחצי בטיפול נמרץ, ואחרי חודש הוא עבר לפה, לשיקום בשיבא. היינו בהיי, בתחושה שבתוך חודש-חודשיים נצא מפה. ואז ראינו פה פצועים שמאושפזים מאז 7 באוקטובר, ואת אומרת 'וואו, זה כזה ארוך?' וכן, זה ארוך.
"עם הזמן אני מבינה שלהיות בחיים זה בסדר, אבל משהו פה לא בסדר. מכיוון שאני אחות, אני יודעת שאין מספיק שעות שיקום, אין מחקר ואין שימוש בטכנולוגיה, ושאגף השיקום, בגלל תקנות וחוקים לא הגיוניים, מפלה לרעה את פגועי הראש. אני בעצם מבינה שמדינת ישראל לא ערוכה להתמודד עם הכמות הבלתי נתפסת של פגועי ראש ממלחמת חרבות ברזל ועם המנעד הרחב של פגיעות הראש השונות".
377 פגועי ראש הגיעו לבתי החולים בארץ מאז תחילת המלחמה - תוצר מרשים של רפואת שטח מתקדמת ומקצועית שמצילה חיים. הודות למנות הדם המלא, לצוותי הרפואה המקצועיים בשטח, לפינוי המהיר ולטיפול המתקדם בבתי החולים, ניצלו חייהם של לוחמים רבים, שבמלחמות קודמות לא היו שורדים.
הבעיה היא שבזאת, למרבה הצער, לא נגמר הסיפור. רחוק מזה. הלוחמים האלה זקוקים לתנאים אידיאליים לשיקום - ובכך, טוענת סמדר, מדינת ישראל נכשלת. יחד עם הורים נוספים היא הקימה את קבוצת "לתת בראש", שבה חברים הורים ל־300 פצועי ראש מ"חרבות ברזל".
עד כה הם פעלו בשקט, מאחורי הקלעים, מול אגף השיקום ונבחרי ציבור, והצליחו להזיז כמה דברים, אבל מלחמה ארוכה עוד לפניהם ואין להם כוונה להרים ידיים. כעת, כחלק מהמאבק, הם החליטו לספר לראשונה מה עובר עליהם כהורים לפגועי ראש, שבסך הכל דורשים את התנאים שיאפשרו לשקם את ילדיהם.
אהבה של אמא
אנחנו נפגשים במחלקת שיקום נפגעי ראש בשיבא. עוז היה מאושפז כאן במשך חמישה חודשים, עד שעבר לשיקום יום. כשהוא עולה בכוחות עצמו - זקוף, חסון וגבוה למחלקה בקומה השנייה, שובל של אחיות נכרך אחריו. הן התגעגעו לבחור שובה הלב שהבעת שובבות נסוכה על פניו. כמו נסיך הוא מסתובב במחלקה, יחד עם סמדר, אמו, ורום, חברתו. מבחוץ כמעט אין רמז לכך שהוא סובל מפגיעה מוחית שמתבטאת בשינוי אישיותי, בקשיי ריכוז ובפגיעה בזיכרון.
במבואה למחלקה אנחנו מתיישבים לראיון. מצטרף אלינו אלון אקדמאי, בן 54, מנעולן ומתקין דלתות שמגדל יחד עם נועה, זוגתו ואמו של אביעד, ארבעה ילדים - הבכור שבהם, אביעד, לוחם בגדוד שקד בגבעתי, נפצע אנושות בראשו בקרב בעזה בינואר 2024. לדאבון הלב, מצבו הקשה של אביעד, פיזית ומנטלית, לא מאפשר לו להשתתף בעצמו בראיון. אביו משמש לו לפה.
באיחור קל מגיע, על כיסא גלגלים, סגן איתי רג'יניאנו, קצין בסיירת גבעתי שנפצע אנושות בראשו ביוני 2024, בקריסת מבנה ברפיח. פניו אדומות, צרובות מהשמש. הוא שב מהלוויה של בני משפחת ביבס, שאליה התעקש ללכת. אמו לצידו. כשאני שואלת לשמה, איתי עונה במקומה: "זו לילך, אמא שלי, האחת והיחידה".
"לא ידענו לאן נכנסים": המטרה - טיהור הקיבוץ ממחבלים ואיתור ניצולים מהנובה
המצוד במנהרות, הבריחה הדרמטית והחיסול המיוחל: "כך הרגנו את סינוואר" - גילויים חדשים
פרסומת | הכרטיס הזול שיכול לעלות לכם ביוקר
במאי הסרט על החטופים נגד הרפורמה של מיקי זוהר: "כשלנו בלחשוף לעולם את 7 באוקטובר"
אורלי באומן: "לא הצלחתי לעזור לאחותי קארין, אני מנסה לעזור בדרך אחרת"
"גם אמא שלי היא האחת ויחידה", אומר עוז, דיבורו איטי מעט וחיתוכו לא תמיד ברור. הוא מושיט את ידו כדי לסייע לאיתי לעבור מכיסא הגלגלים להליכון, ומשם לכורסה. מחווה קטנה בין לוחמים. "יש פה פצוע אחד שלא יאמר שאמא שלו היא האחת והיחידה?" שואל אלון. "אני זוכר, עוז, איך אמא שלך רדפה אחריך כאן לכל מקום. זה היה מראה מדהים, מדהים".
"גם כשהייתי בצבא היא רדפה אחריי", הוא מחייך, וכולם צוחקים. "לכל מקום היא באה לבקר, וכל הזמן אמרה לי 'אתה לא נכנס לעזה, אתה לא נכנס לעזה'. כשידעתי שאני נכנס לעזה לא רציתי להגיד לה, עד שהמפק"ץ שלי אמר לי שאני חייב לספר. אז אמרתי לה, והיא מייד הגיעה אלי לדימונה. היא כבר השלימה עם זה שאני נכנס לעזה".
סמדר: "עוז הגיע לפה בשלב שנקרא PTCF, שמגיע אחרי שמתעוררים מחוסר הכרה. הוא התנדנד במיטה כל הזמן, ולכן היו חייבים לקשור אותו. הוא לא זיהה אותנו. גם לכיסא הגלגלים צריך היה לקשור אותו. הוא עדיין היה עם טיטולים, מוזן בזונדה. זה מסלול שעוברים כל נפגעי הראש. אצל עוז זו היתה תקופה שנמשכה חודשיים. זה היה הסיוט הכי גדול, אפילו יותר מטיפול נמרץ, כי אף אחד לא ידע לומר אם הוא ייצא מזה ומתי.
"בשלב מסוים הוא היה מסוגל ללכת כמה צעדים, ומאותו רגע לא הסכים לשבת בכיסא הגלגלים. הוא היה קם, וכמו צב עם שריון מרים מאחוריו את הכיסא, שהיה קשור אליו, וככה מסתובב, עם כיסא גלגלים תלוי עליו. ואז הוא מוציא את הטיטול ולא רוצה להיות איתו יותר. ואז את מביאה לו אוכל, והוא מצמיד את כל הצלחת לפרצוף. תקשיבי, זה אכזרי".
כשאני מסתכלת עכשיו על עוז, שנראה רגוע, אני לא מצליחה לדמיין את זה. עוז, אתה זוכר את זה?
עוז: "אני לא זוכר כלום".
סמדר: "כשהוא התחיל לדבר, התחלנו לבדוק את גבולות הגזרה של הזיכרון שלו, והלכנו אחורה כדי להבין כמה נקטע. היום, תודה לאל, אנחנו כבר בשלב מתקדם, אבל עדיין, הזיכרון לטווח קצר, שזה הדבר החשוב, פגוע לחלוטין. הוא צריך להקליט כל שיעור. הוא מתנהל על מערכות חיצוניות, כמו יומן של גוגל שבו הוא חייב לרשום לעצמו את כל הלו"ז. הוא צריך כל הזמן תזכורות. זה מאוד קשוח. אדם בלי זיכרון לא יכול לאפסן את הדברים החדשים שהוא לומד".
אחד הדברים שעוז שכח הוא הקשר הרומנטי הראשוני שנרקם בינו לבין רום. הם, יחד עם דולב, היו חברים טובים מגיל 15, חלק מהחבורה של מתנדבי מד"א, שהיו גם מבלים יחד. "שלושה שבועות לפני שהוא נכנס לעזה החלו ניצנים של משהו רומנטי בינינו, אבל זה עוד לא היה רשמי", מספרת רום. "כשהוא התעורר, הוא לא זכר את זה. מבחינתו, הגעתי לבקר אותו כחברה קרובה, חלק מהחבורה, ולא כבת זוג. לא הזכרתי לו את זה.
"אחרי הפציעה היה לו קשר רומנטי עם מישהי אחרת, ואחרי שהם נפרדו הוא הציע לי לצאת איתו ואמר לי שהדבר הטוב היחיד שיצא מהאשפוז זה הקשר איתי. אמרתי לו 'זה לא נכון, זה התחיל קודם', והוא היה בהלם. אחר כך הוא פתח את ההודעות ואת השיחות שהיו בינינו, וגילה שזה נכון".
גם איתי לא זוכר חלקים רבים מהאשפוז ומהשיקום, שבמהלכם היה מעורפל הכרה, אבל זוכר הכל מלפני הפציעה, ואין לו בעיה עם הזיכרון לטווח קצר. "כשאנחנו עזבנו פה", מספר לו אלון, "אתה ואביעד הייתם יחד בבקרים. אתה בטח לא זוכר, לא היית איתנו". "הייתי איתם", הוא מצביע למעלה, על חבריו ומפקדו שנהרגו.
איתי החל לדבר רק חמישה חודשים לאחר פציעתו. הוא עבר כמה ניתוחים ושחזור גולגולת. בשונה מעוז, שלא ניתן לראות חיצונית את פציעתו, הצד השמאלי של איתי מסגיר את הטראומה.
אלון: "היית במצב קשה מאוד, אבל היום אתה במצב מצוין. אביעד, לצערי, נשאר כמעט באותו מצב הכרתי. אני שואל אותו 'מי אני?' והוא עונה 'אבא שלי'. אחרי חצי דקה אני שואל אותו שוב, והוא לא יודע מי אני. אתה כבר מתחיל ללכת. הוא לא מצליח להתהפך במיטה בלילה. זה המצב שלו, אבל אנחנו מאמינים. אנחנו רואים אותך ומאמינים".
לוחמים של החיים
איתי, למה החלטת ללכת להלוויה של ביבס?
"כשהיינו בתוך חאן יונס, המטרה שלנו היתה לחפש חטופים. אני הייתי אחראי לנושא הניווט והובלתי את יחידת אית"ן בחיפוש אחר שירי והילדים. משפחת ביבס שמעה שעסקתי בזה, ואז בן דוד של שירי, יוסי, יצר איתי קשר ואמר לי שמעכשיו הפכתי למשפחה קרובה שלהם. כולם מסביב, המשפחה והרופאים, אמרו לי 'אל תלך'. אמרו לי שזה מסוכן כי יש לי עבר של פרכוסים, אבל בכל זאת היה לי חשוב מאוד להגיע, למרות הסכנה. רציתי לתת להם כבוד אחרון".
לילך: "כשתינוק נולד הוא נושם די מהר, וכשנותנים לו כפית הוא בולע. הם לא כמו שהם נולדו. כשמוציאים להם את מכשיר ההנשמה, מתפללים שהם ינשמו עצמאית. איתי לא דיבר ולא אכל במשך חמישה חודשים וחצי"
נתנו גם לך כבוד שם?
איתי: "קצת. יוסי תפס אותי בסוף ההלוויה, נתתי לו חיבוק ואמרתי לו 'אני אוהב אותך'".
"גם אבא של ירדן רץ אחריו, ואחר כך גם ירדן עצמו", מצטרפת לשיחה האם, לילך וינר רג'יניאנו, בת 53, מטפלת בדרמה מבית דגן, שמגדלת עם דרור שלושה ילדים, איתי הבכור. "איתי אמר שהוא לא בא לקבל חיבוק, אלא לתת חיבוק".
איתי: "לפני ההלוויה יוסי אמר לי 'אולי לא כדאי שתבוא, כי המשפחה לא תוכל לתת לך כלום בתוך העומס'. עניתי לו 'אני לא מחפש לקבל שום דבר, אני בא לתת'".
לילך: "מאוד חששתי מההלוויה, אבל היום אמרתי לאיתי תודה על הזכות לגדל אותו. סמדר אומרת שאנחנו מגדלים את הילדים פגועי הראש מחדש, אבל זה בעצם הרבה יותר מלגדל תינוק. כשתינוק נולד הוא נושם בעזרת עצמו די מהר, וכשנותנים לו את הכפית הראשונה בגיל חצי שנה הוא בולע.
"הם לא כמו שהם נולדו. כשמוציאים להם את מכשיר ההנשמה, מתפללים שהם ילמדו לנשום עצמאית. איתי לא דיבר ולא אכל במשך חמישה חודשים וחצי. את מגישה כפית ועוד כפית ומתפללת שיום אחד הוא יצליח לבלוע. היום הוא כבר אוכל, אבל הוא ירד 20 קילו. זה לא כמו תינוק, לגדל מאפס, זה לגדל ממינוס. מצד שני, יש דברים שאיתי השתדרג בהם. אני רואה דברים שלא היו בו פעם, כמו רגישות. החבר'ה האלה הם לוחמים של החיים. הם לחמו בעזה, ועכשיו זו הלחימה האמיתית שלהם. הם נלחמים על עצמאות".
איתי: "אני נלחמתי כדי להיכנס לעזה. הייתי אמור לצאת לרגילה. בתפקיד הפיקודי השני שלי הייתי קצין שטח בהכשרות בסיירת גבעתי, ובחירום זה הפך מתפקיד הדרכתי לתפקיד אופרטיבי. להיות אחראי על ניווט, הסוואה ותצפית, תחומים שאין חשובים מהם בתוך עזה. ביקשתי מטלפש (טל פשבילסקי־שאולוב, י"א), המ"פ שלי, להיכנס איתו לעזה. עשינו כמה פעילויות, ובפעילות האחרונה שלנו הפעילו עלינו מטען בתוך מבנה וכל הקומות נפלו עלינו. נהרגו חמישה אנשים, אחד מהם זה טלפש. 11 נפצעו ואני ביניהם. אני הפצוע הכי קשה".
נלחמת כדי להילחם בעזה, ועכשיו המלחמה נמשכת בשיקום.
איתי: "נכון. אני נלחם".
לילך: "אני לא חושבת שהייתי עומדת במה שהם עוברים. איתי ישתתף בקרוב בחצי מרתון על אופני ריקמבנט. הוא לא מוותר. מי שגם לא מוותרת זו רוני, החברה שלו, שברגעים הכי קשים, כשכבר לא האמנו שהוא ייצא מזה, היא המשיכה להאמין שיהיה בסדר. אמרתי לה כל הזמן שאין לנו ציפיות ממנה כי הפציעה קשה מאוד, אבל היא לא ויתרה. אני לא מצליחה להבין ממה הבחורה הזו עשויה".
כמו אצל עוז ורום, גם החברות בין איתי לרוני (צימרמן) התמסדה רק אחרי הפציעה. "הספקנו לצאת לארבעה דייטים", היא מספרת. "הדייט החמישי כבר היה בטיפול נמרץ בסורוקה. איתי לא ממש זרם איתי שם", היא צוחקת. "הסיטואציה היתה מאוד מוזרה, כשלא היה ברור מה ההגדרה שלי. לא שמתי לב למראה הקשה שלו. היה לי רק חשוב לראות שהוא חי. בהמשך, בכל פעם שלילך הציגה אותי כבת הזוג שלו, אמרתי לה 'אני לא בת הזוג. אני לא יודעת מה איתי מרגיש כלפיי, ואם ירצה אותי כבת זוג'".
מהרגע שאיתי התעורר, הוא ערך כלפי רוני מחוות רומנטיות קטנות, ובכל הזדמנות כתב על הלוח "איפה רוני?". כשהחל לדבר, האהבה כבר פרחה, ורוני הפכה לחברה הרשמית. מי שעוד תומך באיתי ולא זז ממנו הוא רון, אחיו הצעיר בן ה־16, שמאז הפציעה הפך לסוג של אח בכור, ושם את הלימודים ואת החיים שלו בצד.
"איתי ואני חברים הכי טובים", מספר רון. "הפציעה שלו הסעירה אותי, לא ממש יכולתי ללמוד, אבל בחברה שלנו אין מודעות למה שהפצועים ובני המשפחות שלהם עוברים. אף אחד לא יוכל לראות מבחוץ שאני אח של פצוע, ושהמשפחה שלי חיה בבית החולים. הייתי רוצה שהמודעות תעלה, שיבינו שגם אנחנו במלחמה, ושייתנו לפצועים את כל מה שהם צריכים בלי שההורים יצטרכו להיאבק גם על זה".
מה בעצם חסר? למה החלטתם לצאת למאבק?
סמדר: "חסרות שעות שיקום. בתקופת האשפוז יש רק שלוש-ארבע שעות שיקום ביום. אנשים מאושפזים 24 שעות, אבל למעשה הם מתקדמים כתוצאה מכך מאוד לאט. אחר הצהריים אין שעות שיקום בכלל. במערכת הבריאות הציבורית לא משלמים מספיק, ולכן אין כוח אדם לעוד שעות. המטפלים המסורים שאנחנו פוגשים כאן עובדים אחר הצהריים בעמותות שהוקמו למען פצועים. בעמותות משלמים יותר, הם צריכים להתפרנס, אז הם זולגים לשם.
סמדר: "פגועי הראש הם האנושים האנושיים ביותר. התכונות שהם מקבלים כשהם מתעוררים מחוסר ההכרה הן של ילד תם. 'זכינו' לגדל את הילדים שלנו פעמיים. שוב לגמול מטיטולים, שוב ללמד לאכול. הכל מלמדים מחדש"
"זה אומר שההורים צריכים לשנע את פצועי הראש לכל מיני מקומות, ולא תמיד זה קל. לפעמים הוא נכנס לרכב ומתחיל לצרוח, כי לא תמיד יש להם סבלנות לעמוד בפקקים. ההורים גם מביאים מטפלים ומשקמים פרטיים. הבאתי לעוז שתי חוקרות מוח שעבדו איתו כדי ללמד אותו לזכור מחדש, והבאתי לו גם מורה לפיתוח קול, כי הדיבור היה לא ברור והקול מאוד חלש. את מוצאת את עצמך מחפשת באופן יצירתי עוד שעות שיקום. ביקשנו מעמותות שיממנו לנו את הדבר הזה. הן אכן עוזרות, אבל בסוף אנחנו עובדים בזה, למצוא את המטפלים, להשיג את המימון".
סמדר מסבירה שחסר גם מנהל לתיק הרפואי של פצוע הראש, שלא פעם סובל גם מפגיעות באיברים נוספים, במה שמכונה מולטי־טראומה. כשהבינו את הבעיה, פנו ההורים לאגף השיקום במשרד הביטחון, ושם הקימו צוותים מיוחדים כדי לבדוק ולדייק את הצרכים השיקומיים של נפגעי הראש. אחת המסקנות של הצוותים היתה למנות את אנשי חברת "צבר רפואה" למנהלי התיק הרפואי של פצועי הראש.
"זו החלטה טובה, ואנחנו מודים לאגף השיקום שפתח את הלב לקשיים שלנו, אבל זה לא מספיק", אומרת סמדר. "הוועדות הרפואיות של אגף השיקום מגדירות את הנכות של נפגעי הראש כנכות זמנית לשלוש שנים, ולכן נגרעות מהם הטבות בסיסיות. כמו שרגל קטועה לא צומחת, גם עצבים שנקטעו ונחתכו בראש לא מתחדשים.
"עוז אמור לנהוג, לפי אחוזי נכות בדרגה 3, ברכב רפואי, אבל בגלל שהנכות שלו מוגדרת זמנית הוא יורד אוטומטית לדרגה 2. למה? הוא צריך את הרכב הרפואי עכשיו, לא בעוד שלוש שנים. אז למה אתם לא נותנים לו רכב שמותאם לו? כשאת באה לאגף השיקום, הם אומרים לך שצריך לסדר את זה בחקיקה. אין בעיה, תסדרו בחקיקה, אבל משהו פה לא תקין. המנגנון לא נכון.
"אותו דבר בנוגע למענק דיור. מגיע לו מענק, אבל בגלל הנכות הזמנית זה לא מענק אלא הלוואה. איזו הלוואה? עד שהוא יצליח להשתלב באקדמיה ובתעסוקה, איך הוא יחזיר להם הלוואה? על מה אתם מדברים? גם על שעות ליווי צריך להיאבק. אי אפשר להשאיר נפגע ראש לבד. שעות הליווי נקבעות מהאשפוז קדימה חצי שנה. זה לא מספיק, צריך שנה קדימה.
"מה שקורה זה שהרבה פעמים מכניסים אותם לוועדה מיוחדת, וזה עוד מכתבים ועוד ביורוקרטיה. בסוף, כשאת פותחת את החוברת של אגף השיקום, את רואה שיש אפליה בין משוקם למשוקם. קטוע רגליים, לדוגמה, מקבל הרבה יותר זכויות מנפגע ראש. זה פשוט הזיה. אנחנו רואים את כל הטכנולוגיה שפוגשת את הפצועים האחרים, אבל את החבר'ה שלנו לא פוגשת אף טכנולוגיה, אף מחקר.
"יש בישראל אקדמיה שעוסקת בחקר המוח - איפה היא? למה לא להיעזר בבינה מלאכותית? אני רוצה לקחת את עוז לשיקגו, למרכז מספר אחת בעולם שמשקם נפגעי ראש, שיכניס אותו למחקר, שייתן יותר שעות טיפול, והתשובה שאני מקבלת היא 'אולי. נראה'. לקטועים אתם עושים רכבת אווירית לשם - למה לילדים שלנו לא?
"אם לא תהיה לי ברירה, נעשה גיוס המונים כדי לשלוח אותו לשם. בושה. הילד שלי נתן את המוח שלו למדינה. את המשאב הכי יקר. כל אחד מההורים יגיד לך עכשיו 'קחו לבן את הרגליים, קחו. רק תביאו לי את הראש שלו בחזרה'. אין לנו הפריבילגיה הזו. השיקום בשיבא מדורג כמרכז התשיעי בעולם, יש פה אנשים מקצועיים ומסורים. אבל האמת היא שזה לא מספיק טוב בעיניי. יש מחסור בשעות שיקום, ואני גם מרגישה שאין מספיק מחקר בתחום".
להילחם בשטויות
את הקִדמה החסרה מחפשת סמדר בכוחות עצמה. בין השאר, היא פנתה לחברה שמפתחת בינה מלאכותית כדי שזו תפתח מוצר שיסייע לסובלים מבעיות זיכרון. "מדובר בסייען שנמצא כל הזמן על פגוע הראש, מצלם, מקליט ומתמלל. ניתן יהיה לשלוף ממנו מידע בתמונות, סיכום של דיונים ודירוג מה דחוף ומה פחות דחוף. עכשיו אנחנו מגייסים משקיעים, והמוצר כבר בפיתוח. פגשתי נפגעי ראש שנפצעו לפני כ־15 שנה. אמא'לה, הם כל היום בתכתובות עם עצמם כדי להזכיר לעצמם דברים. די, אנחנו בדור אחר".
אלון: "אביעד היה בסכנת חיים מיידית. למעשה, כבר קראו לנו להיפרד ממנו. רק לפני חמישה חודשים יצאנו מהאשפוז. אני שואל אותו 'מי אני?' והוא עונה 'אבא שלי'. אחרי חצי דקה אני שואל אותו שוב, והוא לא יודע מי אני"
ובכל זאת, לא כל מה שקשור בשיקום נוגע לגורמים חיצוניים. "זה נטו קשור למוטיבציה שלי, עד כמה אני עובד מספיק חזק כדי להשתפר", אומר עוז. "קשה מאוד לאסוף את המוטיבציה. אתה מנסה למצוא את הרגעים הקטנים והשמחים שיש לך ביום כדי להיאחז בהם ולעבור עוד יום של שיקום, כי זה חוזר על עצמו כל יום, וזה הולך ונעשה יותר קשה, כי ככל שהמודעות עולה אתה מבין יותר את הבעיות שלך. זה כבר לא לצחצח שיניים בבוקר, אלא דברים ברמה יותר גבוהה, וזה מאוד קשה. אני רואה את ההתקדמות האיטית בדברים הכי קטנים, אז אני מנסה להיאחז בזה".
במה התקדמת היום?
"זכרתי לנגב את הגב אחרי המקלחת. עד היום תמיד לבשתי את החולצה על גב ספוג".
סמדר: "הם נעשו מצחיקים אחרי הפגיעה".
עוז: "תמיד הייתי מצחיק, את פשוט לא הבנת את הבדיחות שלי".
כולם נקרעים מצחוק, ועוז ממשיך: "זה היה מצחיק מה שאמרתי עכשיו. לפחות מישהו מבין אותי פה. איזה יופי".
"גם אצל אביעד נשמר חוש ההומור", אומר אלון. "הוא היה ילד גאון עם עודף משקל, שהיה אמור היה להתגייס ל־8200, אבל החליט להיות קרבי וקיווה להתקבל לשריון. אמרו לו תוריד 10 קילו ונקבל אותך. הוא הוריד בשלושה חודשים 30 קילו, התגייס לגבעתי, היה חייל מצטיין, וכנגביסט הוא הציל את חייו של חבריו בכמה היתקלויות. הם אמרו לנו 'בזכות אביעד אנחנו כאן היום'.
"הוא נפצע אנושות והגיע לבית החולים בדקה ה־91. במשך ארבעה ימים הוא היה בסכנת חיים מיידית. למעשה, כבר קראו לנו להיפרד ממנו. לא נתנו לו סיכוי. הוא עבר ניתוח מציל חיים, עוד ניתוח לשחזור הגולגולת, ועוד אחד בגלל זיהום. לפני חמישה חודשים יצאנו מהאשפוז הביתה והמשכנו בשיקום יום.
"אנחנו מגדלים תינוק בן 22. יותר משנה לא ישנו בחדר השינה שלנו, כי הוא בקומה השנייה. אביעד למטה, אז שמנו מיטה זוגית בסלון ואנחנו קמים אליו ארבע-חמש פעמים בלילה. כשהוא רוצה להתהפך ולא יכול, למשל, אז הוא צועק. העלות להנגשת הבית, להגבהת החצר ולבניית מעלית היא 2 מיליון ש'. אביעד הוא 100% פלוס נכה, אז מגיעה לו דירה ב־3.4 מיליון ש'. אמרו לי שאפשר לתת לנו 2 מיליון להנגשה, אבל זה יירד מהזכאות העתידית שלו לבית.
"אמרתי למלווה מאגף השיקום שאם נצטרך, נעשה גיוס המונים. היא אמרה לי 'לך לוועדת חריגים, אבל אני רוצה להיות אמיתית איתך - אתם לא תקבלו את זה'. ראש הממשלה היה פה, חיבק אותי ואמר לי לעיני המצלמות 'כל מה שהוא צריך, הוא יקבל'. מגיע לילדים שלנו הכל. הכל. הבן השני שלי ממשיך לשרת בקרבי, ואם אביעד יחזור עכשיו שנה וחצי אחורה, הוא יעשה הכל אותו הדבר. אנחנו חינכו את הילדים לתת".
רוני, בת זוגו של איתי: "הספקנו לצאת לארבעה דייטים. הדייט החמישי כבר היה בטיפול נמרץ. בכל פעם שלילך הציגה אותי כבת הזוג שלו, אמרתי לה: 'אני לא בת הזוג. אני לא יודעת מה איתי מרגיש כלפיי, ואם ירצה אותי כבת זוג'"
לילך: "זה עצוב. הכל כל כך קשה. אף אחד לא יכול לדמיין מה זו הדפיקה הזו בדלת עם ההודעה על הפציעה. זה הכי קשה שיכול להיות. ואז אנחנו נאבקים כדי להחזיר אותם לחיים, ואז דברים שהם ביורוקרטיה מפגרת, סליחה על המילה, גומרת אותנו. היה צריך לפרוש לנו ולהם שטיח אדום לכל הבקשות.
"הכוחות שלנו הם לא בלתי נגמרים. בשלב מסוים הגענו לבכירים בבית החולים וממש בכינו. התחננו לעוד שעות שיקום עבור איתי, ובסוף קיבלנו עוד כמה שעות ביום. בית החולים פה עושה מאמץ אדיר, אבל בסוף אין מספיק משאבים לכולם. ואני שואלת, מה קורה במדינה הזו לאלה שאין להם יכולת להשמיע קול? משפחות קורסות לתוך עצמן.
"יש כאלה שלא יכולים לצעוק. יש פצועים שלא משתקמים. יש כאלה שנראים חיצונית מצוין, אבל ברגע שהם מתחילים לדבר הם לא זוכרים מה רצו להגיד. הם אשכרה יצאו להילחם, נתנו את החיים שלהם, את המוח שלהם, למדינה. עכשיו החברה צריכה להילחם בשבילם בחזרה.
"קראנו לחבורה שלנו 'לתת בראש' לא רק כי הילדים שלנו נתנו את הראש למדינה, אלא כי גם אנחנו נותנים בראש", מסבירה סמדר. "לא נוותר ולא נפסיק להילחם עד שכולם יהיו איתנו - ארגון נכי צה"ל, אגף השיקום, נבחרי הציבור, משרדי הממשלה והחברה כולה. אם צריך, אנחנו נהיה הקפלניסטים הבאים. זה מה שיהיה".
אלון: "אבל רק בזה".
סמדר: "רק בזה, אלון, אל דאגה. המחיר כבד מדי לשאת אותו לבד, ולכן אנחנו פועלים גם לעורר מודעות חברתית. תקציבי ענק הולכים על הנגשה פיזית, שיכולה לספק לנפגעי הראש גלגלי עזר למוח. הנגשה קוגניטיבית באקדמיה, למשל, משמעה כיתות קטנות יותר, זה לבנות מערך שיעור שמותאם לנפגעי ראש. הנגשה קוגניטיבית בתעסוקה זו תוכנית חניכה וליווי אישית, ופיתוח מקומות עבודה שירצו להעסיק את הילדים שלנו.
"אנחנו מצפים לערבות הדדית כלפי הלוחמים ששלחנו לשדה הקרב, ושילמו מחיר כבד מנשוא. כהורים, אנחנו חיים בחרדה גדולה לעתידם, ולא נשקוט עד שהם יקבלו את הזכויות ואת ההטבות שמגיעות להם, עד שיצליחו לחזור לחיים".
תגובת אגף השיקום במשרד הביטחון:
"מאז 7 באוקטובר מטפל אגף השיקום במשרד הביטחון ביותר מ- 16 אלף פצועי ופצועות "חרבות ברזל". 140 פצועים מתמודדים עם פגיעת ראש המוגדרת בינונית עד קשה. אנו קשובים לקושי ולאתגרים שעמם מתמודדים הפצועים ובני משפחותיהם, ולכן הוקמה קבוצת חשיבה משותפת עם נציגי המשפחות, אנשי הרפואה של האגף, עובדים סוציאליים, אנשי הפיתוח והמחקר של מפא"ת וכלל אנשי המקצוע הרלוונטיים. מתוך הצרכים שעלו בפגישות החשיבה עם משפחות הפצועים, הוקמו מענים ייעודיים לפגועי הראש הקשים ביותר.
"אחד הנושאים המרכזיים שעלו וטופלו היה הצורך בניהול מעטפת הרפואה והשיקום של הפצועים (Case manager), ולכן נבנה מענה ייחודי הכולל רופא מומחה מתחום השיקום והנויורלוגיה, צוות פרא-רפואי, ומתאמת טיפול אישית. בנוסף, הפצועים זכאים למימוש תוספת של שעות שיקום, של ליווי סיעודי, של אובדן שכר ושל ימי עבודה של שני ההורים או בני הזוג.
"האגף רותם את מיטב המומחים בארץ ובעולם העוסקים בשיקום פגועי ראש כדי להטמיע טיפולים חדשניים, טכנולוגיות שיקומיות ומחקרים שטרם הכרנו. לצד זאת, ההטמעה דורשת זמן ונעשית בזהירות ובאחריות כדי להבטיח את שלומם ואת בטיחותם של הפצועים. אגף השיקום יוסיף לעשות כל שביכולתו על מנת לסייע לשיקומם ולהחלמתם המיטבית של הפצועים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו