הקטארים יממנו את שיקום רצועת עזה? שיתכבדו וישלמו משני צידי הגבול

מי יממן את שיקום עזה? יש המחשבים את הסכום הדרוש לבנות מחדש את מה שהם חירבו במו ידיהם ב־53 מיליארד דולר, ולי לא אכפת בכלל. כי מה שמעניין אותי זה מי ישלם את הנזקים שלנו? היישובים החרבים, העסקים שקרסו, המשפחות שנהרסו, הטיפולים הנפשיים, התחמושת שבוזבזה, כלי המלחמה שניזוקו. כמה מיליארדים יידרשו לנו כדי לחזור להיות מה שהיינו, אם בכלל אפשר לחזור בלי כל האהובים ואהובות שאינם?

ודווקא לשאלה מי ישלם על הנזקים העמוקים שלנו יש תשובה. קטאר תשלם. או לפחות צריכה לשלם. בני הבליעל בגלימות הלבנות האלה הם שתדלקו את מכונת הרשע של חמאס. הם בנו, הם מימנו - אז שישלמו. הכל. משני צידי הגבול. לא שאני חושב שצריך לשקם את עזה, עדיף בעיניי להשאירה חרבה, אבל בשביל הנראות הסימטרית אני אומר שצריך לשפוך סכום דומה משני צידי המכשול התת־קרקעי.

בימים האחרונים העמלקים האלה מעזים להביע דעתם ולומר שישראל צריכה לתת לאונר"א להמשיך לפעול גם בתוך ישראל וגם בשטחים. ברור. נמשיך לתת לזאב בגלימת כבש הזה לפעול בתוכנו ולהכין את הפוגרום הבא. אגב, פעילות אונר"א טרם נגדעה כליל, הממשלה הרופסת בתולדות מערכת השמש לא מיישמת את החוק הטוב שהעבירה בעצמה, ומתחמי החינוך לשנאת יהודים בירושלים ממשיכים לפעול באין מפריע. מביך.

בחזרה לקטאר. בתור אחד שלא גויס על ידה כדי לשפר את תדמיתה בעולם, ולא זכה לשתות מקרן השפע הזהובה שלה, אני קובע פה שאם איראן היא השטן הגדול, אז קטאר היא בוודאי השטן הקטן, אך הערמומי יותר מאחיה הבכור. ולכן יש להסביר לממשל האמריקני הנהדר החדש מיהי ומהי בעלת הברית המפוקפקת, ושיש לחייב את נסיכות הגז שקפצה הרבה מעל הפופיק העקום שלה לשלם קודם כל לנו את כל הנזקים הנוראיים שנגרמו לנו, אחרת לא תוכל למכור גז לאף אחד.

ואז חייבים להדיר אותה מכל מפעלותיה. התיווך, אירוח אירועי ספורט, וכל מה שחרם טוב של אמריקה יודע לעשות, ולסיום להכריז עליה כאויבת ולמחוק אותה מעל פני האדמה. ואם זה נראה לכם טיפה קיצוני וקוצני - זה בכוונה, כדי שישימו לב אלי בדוחא ויעלו אותי על תלוש משכורת שימתן את מילותיי ויהפוך אותי לעוד משת"פ שמוכר את אמא שלו בשביל כסף.

זרע

בהרצאתי על הפרעת קשב, המסתובבת לה בעצלתיים ברחבי המדינה, קרה השבוע משהו יוצא דופן. יש לי נוהג כזה גם לקבל את פני הבאים להרצאות ולהופעות שלי בכניסה לאולם, וגם להישאר אחרי האירוע, להצטלם, לענות על שאלות, להתערבב באופן כללי. אז השבוע הייתי בתל אביב, וכשסיימתי לענות על השאלות כולן ירדתי כמנהגי לאולם ודיברתי עם מי שרצה עוד קצת. ניגשו אלי שלוש נשים, בלתי מתואמות, וכולן אימהות יחידניות שהביאו ילדים מתרומת זרע וקיבלו בהפתעה ילדים עם הפרעת קשב, למרות שאין להן אחת.

כידוע לכם בוודאי, הפרעת קשב עוברת בגנים. ככה היא מונחלת מדור לדור. אז אם לאמא אין - זה מהאבא. כלומר, תורמי זרע עם הפרעת קשב העבירו את ההפרעה הלאה לילדים שלעולם לא יכירו, וזה לא יפה.

נכון, יש צדדים בהפרעה המחורבנת הזאת שהם מתנה, ויש מה לעשות עם הצדדים הפחות זוהרים של השונות הנוירולוגית, אבל להעביר גן שישפיע עמוקות על חיי האם וחיי הילד בלי להודיע מראש, וגם לא לגדל את הילד עם התובנות שרכשת מחייך, זאת אימפולסיביות חסרת אחריות גם של ממלא המבחנה וגם של סוכנות הזרע. לא יכול להיות שלא מבררים מראש אילו פגמים גנטיים יעברו במנת הזרע הקנויה, ולא יכול להיות שגברים צעירים עם הפרעת קשב, שמתן זרע בתשלום היא פעילות שאני מבין למה היא מועדפת עליהם, בכלל יתרמו זרע בלי ליידע.

כן, אני חושב - בתור אחד שקיבל את המתנה המפוקפקת הזאת שלא שינתה את חיי כי לא היו חיים לפניה, אבל בוודאי עיצבה את חיי ולאו דווקא לטובה - שאם מדובר בבחירה, כשאפשר להימנע, כשלא מדובר בפרי אהבה אלא בסלקציה במרפאה, לא שווה לקחת מבחנה עם הפרעת קשב.

למה? כי כפי שכתבתי בשבוע שעבר, תוחלת החיים הממוצעת שלנו, המופרעים, נמוכה ב־9 שנים, כי אנחנו מעורבים בתאונות בשיעור גדול פי ארבעה מנוכחותנו באוכלוסייה, כי יקר יותר לגדל אותנו, מתסכל לעיתים קרובות, מעייף, בטח לאמא יחידנית. המון אבחונים, טיפולים, תכשירים, מה לא. בקיצור, להימנע.

לא מסובך כיום לאבחן אנשים עם הפרעת קשב. יש לדרוש מכל בנקי הזרע לבדוק את התורמים ולשגר הביתה ללא התרוקנות את מי שיעבירו את המנה שקיבלו למי שלא הם יגדלו. ואם את שוקלת להביא ילד מתרומה, אל תדלגי על בירור ההפרעה אצל התורם. אם יש לך כוח לרוץ אחרי הילד, להתבאס מהציונים ולהצטדק בפני הורים אחרים - לכי על זה. אם לא - בררי. ותודי לי בהמשך.

גלישה

האם גם אתם שמתם לב שכל העולם נהיה עמדת גלישה אחת גדולה? על עצמי אני מעיד שבכל פעם שאני מגיע באוטו הביתה או ליעד שאליו נסעתי, אני מתעכב חמש דקות וצולל אל תוך הטלגרם, הפייסבוק, השד יודע מי, ומשחית שם את זמני על הכיסא הכי נוח בסביבה, כיסא הנהג שלי. מילא אני, שגולש בסתר בחניה. כל יום אני רואה אנשים שעוצרים בעצור ומתחילים לגלוש, שלא לדבר על רוכבי קטנועים שהופכים את הדו־גלגלי שלהם לעמדה, תוך כדי נסיעה.

אבל לא רק כלי רכב הפכו למקומות שבהם נשלף הטלפון והתודעה נשאבת אל תוך הפיד האינסופי. גם במכון הכושר המתקנים שזכו למושב מרופד חדלו מזמן להיות רק חניה זמנית לאנשים שרוצים לנפח את השרירים, והפכו לעוד מקום שבו יושבים דקות ארוכות ומאמנים רק את האצבע, למעלה, למטה, החלק.

גם בתור לרופא כבר לא מעלעלים ב"לאשה" משנת 1985. כולם בטלפון, ועדיף שישתהה התור, כי יש עוד קצת בתחתית הפיד שטרם נחרש. המהדרים שומעים סרטונים ללא אוזניות, ברמקול, לתועלת שאר הממתינים שקוראים בטלפון שלהם עצות מה לעשות עם אנשים שמפריעים להם לגלול בשקט.

איפה עוד גולשים? בים. מול הגלים. מדהים. במקום לתת למחשבה להיפתח ולהתחבר למחזוריות של הגלים, הקצף והשחפים. אני הולך לחוף ורואה אנשים שאשכרה טלטלו עצמם לים ונשארים תקועים במסך.

אחד מאתרי הגלישה הפופולריים הם גני השעשועים. מה יש להיות עם הילד או הילדה? אפשר ללכת לאיבוד בטיקטוק, ופעם בכמה דקות להרים את המבט, לשחרר איזו הבעת דאגה בלתי מידתית או הוראה שלא תקוים, ולחזור אל מאורת הארנב הממכרת. לעזאזל הילדים, יש פה מישהי שמראה איך לעשות גבינה מחצילים. הו, הנה פיל חמוד הופך מכונית.

ויש כמובן את הגולשים בתחבורה הציבורית. לא מאשים אותם. ובתור בדואר, מובן מאליו, ובקולנוע, תוך כדי הסרט, ובהופעות, ובשירותים שזמן השהייה בהם התארך בעשור האחרון פי עשרה. אבל המקום הכי עצוב שהפך לעמדת גלישה הוא המיטה. רק עוד סרטון אחד, רק עוד פוסט וגמרנו, וככה הולכת השינה, ומתקצרת, ומתקלקלת, ומטונפת בכל מיני תדרים לא נעימים, והמקום הכי פרטי שלנו הופך לציבורי, שכל המשפיענים חולקים איתנו, לא נותנים לנו להיות לבד, אפילו לרגע. ורק אל הקבר אנחנו יורדים בלי המכשיר, אבל בקרוב בעזרת השם יהיו תכריכים עם חיבור וויי־פיי, וגם שם נוכל להתחבר. כבר הזמנתי לעצמי.

avrigilad@gmail.com