דפקט העדר: למה איה כורם לא מוכנה שכולנו נסכים איתה

היזהרו, ילדים, היזהרו מאנשים שאתם מסכימים איתם.

השבוע קיבלתי הצעה לשלם לי עבור הבעת דעתי. נשמע מדהים, נכון? פנו אלי בהצעה לשלם לי באופן קבוע כסף כדי להביע את דעתי. זה אפילו לא כדי להתחיל להביע את דעתי, כי אני מביעה אותה ממילא, אלא להמשיך להביע את דעתי.

זה אולי נשמע לכם דומה למה שקורה כאן, בטור הזה, פעם בשבוע - הרי "ישראל היום" משלמים לי כדי להביע את דעתי. בהבדל אחד מהותי: העיתון הזה שאתם מחזיקים ביד לא שכר את שירותיי על מנת להביע דעה ספציפית. אני לא כאן כדי לתמוך בממשלה או להתנגד לה, אני לא כאן כדי לקדם ערכים מסוימים על פני ערכים אחרים, אני יכולה לכתוב טור בעד בנט או ביבי או יאיר גולן או החייזרים מהסיינטולוגיה. אני יכולה לכתוב טור נגד ספונג'ה, והוויכוחים היחידים ביני לבין העורך יהיו בנוגע למשחקי המילים בכותרת. העורך בטח ירצה משהו כמו "עודד אמר להרים רגליים".

אבל למי שפנה אלי דווקא כן יש אג'נדה, חד־משמעית, ואני לא מספרת לכם מה היא, כדי שלא תיתקעו על האג'נדה. היא אפילו לא היתה אג'נדה שנויה במחלוקת. בטח לא כמו עליית המחירים של וולט או הריביירה שטראמפ מתכנן בעזה. לצורך העניין, מי שפנה אלי הוא בעד חתולים ונגד מזג האוויר. על מנת לסבר לכם את האוזן, הוא פונה לאנשים שגם הם בעצמם נגד מזג האוויר או בעד חתולים, ומשלם להם לפרסם תכנים בנושא.

זו נשמעת כמו עסקה ממש טובה ורווחית לשני הצדדים, עד ששואלים את השאלה הפשוטה - אוקיי, ומה קורה אם פתאום לא מסכימים?

על פניו, אין בעיה, נכון? דעתי שונה משלהם, אני רגע אביע אותה, אנחנו נסכים שלא להסכים. מה, לא? מה שיותר הגיוני במערכת יחסים מהסוג הזה הוא שאני אמצא את "שביל הזהב". אמצא את הדרך להצדיק איזו פשרה, אולי אמנע וזהו זה, אולי אשנה קצת פה ושם, ואפילו לא בשביל הכסף. אני אעשה את זה כדי לא לאכזב, לא לבאס, לא לגרום לאנשים שיש לי איתם מערכת יחסים טובה לחשוב עלי דברים רעים. וזה לא כי אני אדם מושחת או לא מוסרי, אלא כי ככה אנשים מתנהגים.

זו הסיבה שלוביסטים מתבקשים לענוד שרוך כתום כשהם נכנסים לכנסת. היכולת של אדם לייצג את מה שנכון, ראוי ומוסרי מתעמעמת ככל שמעורבים בזה כסף או אינטרסים אחרים. כסף זה עוד המקרה הפשוט. מה עם לייקים? מה עם קליקים? מה עם מחיאות כפיים? מה עם הזמנות להרצאות ולימי עיון? מה עם עבודה אחרת שנגזרת מהיותך בעל דעה מסוימת? מה עם סתם להרגיש שייך?

הטור הזה שאני כותבת כאן הוא הפלטפורמה היחידה שעומדת לרשותי שבה האלגוריתם לא קובע. סרטונים שאני מעלה, ציוצים ציניים שכתבתי, סטוריז שאני משתפת - רובם המוחלט יגיעו אל מי שמסכים איתי ממילא. הם ימחאו לי כפיים - הרי לא רק תמונות בביקיני מקבלות לייקים - ישתחרר לי דופמין במוח, וחוזר חלילה (הערה צדדית: דופמין לא עושה אותנו שמחים. רוב החוקרים כיום מסכימים שהוא קשור יותר במוטיבציה להשיג חיזוקים חיוביים נוספים).

מי שמפרסם ברשת תכנים בעלי אג'נדה פוליטית מגלה די מהר שזה מאוד משתלם. אם תתמידי להשמיע את הקול של צד אחד, אנשים ימצאו אצלך בית, ירגישו שאת מבינה אותם, כואבת את כאבם, נותנת להם מקום בעולם. מספר העוקבים ילך ויגדל, ואיתו גם הדרישה להגביר עוד ועוד את הווליום של הזעם, המוסר הקדוש והתוכחה, וחלילה לא לסטות מהשביל. הבעת דעה אחרת והשמעת קולות מנוגדים יביאו לנטישה המונית. העיקרון הזה תקף כמובן לכל הצדדים ולכל האג'נדות.

אנחנו מוצפים כל רגע באינפורמציה. באופן טבעי, אנחנו זקוקים למתווכים, הרי שום בן אנוש לא מסוגל להכיל או לספק לנו את כל הידע, החוויה והתובנה האנושית. אז אנחנו בוחרים במתווכים שנראים כמונו, שמדברים כמונו, שמדגמנים את סט הערכים הנכון, את המוסרי והראוי כפי שהתחנכנו לאורו.

אנחנו מקשיבים לעיתונאים, לפרשנים, ליוצרי תוכן, לאישה שקוראים לה "עלווה" בפייסבוק. מהון להון, לאחרונה נראה שאנחנו מסכימים עם כל מה שהם אומרים, האנשים האלה, שאנחנו במקרה גם עוקבים אחריהם. בניגוד לאנשים שאנחנו לא עוקבים אחריהם, כי אנחנו לא מסכימים איתם. או שזה בכלל היה להפך?

אף אחד לא אמור להסכים עם אף אחד כל כך הרבה. החיים, החברה והפוליטיקה שלנו מורכבים הרבה יותר מזה. השאלות שאנחנו עוסקים בהן ב־16 החודשים האחרונים הן שאלות לפילוסופים, לא לאנשים רגילים. אין תשובות נכונות מתמטית - יש רגשות, יש אמונות.

החוויות שלנו בעולם אמורות להכתיב לא רק מה אמיתי, אלא גם מה מוסרי. חוויות שונות ייצרו סט ערכים שונה. כך סביר ומתבקש. אם הדעה שלנו מבוססת אך ורק על משהו שמישהו אמר לנו שהוא צודק, וזה לא משנה עד כמה צודקים אנחנו מרגישים בכל הגוף, אנחנו לא אנשים חושבים, מסרנו את האחריות על כך למישהו אחר. איך הוא הגיע למסקנות שלו? מי יודע.

לאחרונה אני צורכת חדשות מפודקאסט באנגלית, לא כי אני סנובית אלא כי אני לא מסוגלת יותר לראות חדשות שמציגות דעות כעובדות, לא מסוגלת ללמוד שום דבר מפאנל שלם של אנשים שאומרים אותו הדבר בדיוק, מינוס הכבשה השחורה שעל הנייר נמצאת שם כדי להגיד ההפך ובפועל היא לוח מטרה לעלבונות של חברי הפאנל. לאחרונה אני מתקשה להסכים עם חבריי למחנה. על השורה התחתונה אני דווקא מסכימה יופי, אבל לא עם חלק גדול ממה שגרם לאנשים להגיע אליה. לאחרונה אני מסירה עוקב מכל מי שאומר את מה שכולם אומרים לאחרונה אני שואלת את עצמי מתי שוב אהיה בטוחה במשהו.

בן זוג: נו, אז מה קרה עם ההם שפנו אלייך? ענית להם?

אני: לא.

בן זוג: את שוקלת את זה?

אני: מה פתאום, זאת פשיטת רגל מוסרית.

בן זוג: נכו... רגע, כמה הם משלמים?

אני: לא שאלתי, בטח לא המון.

בן זוג: נכון! זאת פשיטת רגל מוסרית!