יש מילים עם ריח. ומהמילים של "ואזה", הספר שחיבר יוסי עקיבא ושקיבל את שמו מהכינוי לאדם לבן במדגסקר, עולה צחנה גדולה. כמעט בלתי נסבלת. ריח זיעה בחדר החקירות, שם תיפוף מכונות הכתיבה בשעות היום מתחלף בלילה בקולות כרסום הקלסרים, כי גם עכברושים צריכים לאכול. סירחון הררי הזבל בכניסה לבית הכלא באנטננריבו, בירת האי. צחנת התא שבו הצטופפו 50 אסירים. ריח תבשיל המניוק, ככה נקרא במלגשית שורש הקסבה, שממנו מתקינים תבשיל צמיגי ורירי שכל אסיר היה זכאי לשתי מצקות ממנו ביום. ארוחה יחידה שהוגשה בחצר הכלא בשעה 15:00.
מי שידו היתה משגת יכול היה לקנות בפרוטות קציצות אורז מתקתקות או שימורים שנמכרו בדוכני האוכל בחצר הכלא, שאותם הפעילו אסירים כבדים עם נשות הסוהרים, שאיתן גם חלקו את הרווחים. אין הקלה לנחיריים גם בבית החולים שאליו פונה עקיבא, אחרי שביים התעלפות בחדר המעצר, כי לא עניין אף חוקר שמדובר בגבר בן 60 הסובל מסוכרת ושקוצב לב פועם בחזהו. חולים מוטלים מסביב על מיטות ברזל, מזרנים קרועים, חפים מסדינים, בני משפחות החולים ישנים מתחת למיטות. תרופות או בדיקות דם עולות כסף. "וזה עוד בית חולים אוניברסיטאי", עקיבא מבקש להדגיש.
"ואזה" מבוסס על אסופת פתקים, מעין תיעוד שדבק בפרטים של חודשיים שבהם היה עקיבא כלוא במדגסקר, תחילה בבית מעצר ואחר כך בבית כלא מהגיהינום, מחכה למשפט באשמת עבירה ביטחונית שביצע לכאורה, לטענת גורמים במדגסקר, אף שהוכיח שלא שהה כלל באי בתקופה שלה מיוחסים הדברים. או ככתוב על גב הכריכה: "סיפור כליאתו של איש עסקים ישראלי, גמלאי מערכת הביטחון ואיש עסקים שפעל שנים רבות באפריקה, בעקבות האשמת שווא שלפיה הוא בא לבצע הפיכה והיה אחראי לרצח של מפגינים באי".
רוב הדמויות בספר מופיעות רק בשם פרטי, וגם הוא על פי רוב בדוי, במטרה להגן על מי שעדיין חי ופועל באי. בקצה המילים, בעמודים האחרונים, מופיעים צילומים שישכיחו מכם כל סרט תעודה או אנימציה שאי־פעם ראיתם על האי באוקיינוס ההודי שמול חופי אפריקה. צילומים שתיעדו הקונסול הישראלי, כשהגיע לבקר את עקיבא בבית הכלא, וסוהר שאותו שכנע עקיבא שיש לו קשרים עם עמותה שתוכל לתרום מיליונים לשיפוץ הכלא.
את כל ניסיונו כחוקר לשעבר, כשעבד במערכת הביטחון, גייס עקיבא למעמדו כנחקר. ידע שהוא מהמר בכל פעם שבה הוא מתלוצץ עם חוקריו או עונה בקשיחות. "בסוף אני יודע שהחוקר הוא האלוהים שבחדר, ופה אני נחקרתי בכל פעם על 'עבירה' אחרת, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות. אם אני אוריד את הראש החוקר ייתן לי בראש, ואם ארים את הראש - הוא גם ייתן לי אחת. אין בית ספר לזה, ולמזלי צלחתי".
"לא סחרתי בנשק"
20 שנה עשה עקיבא (73), תושב נתניה, עסקים באפריקה. "בעיקר בארצות פרנקופוניות, כי גדלתי בבית שבו דיברו צרפתית. הייתי נוסע לאפריקה וחוזר. תמיד מקפיד לעבוד עם השלטון הרשמי, ומעולם לא נגעתי בסחר בנשק".
"בהתחלה עוד חשבתי שהכל ייפתר בכסף. ככה זה שם, סוגרים מחיר לשחרור. השופט שלי רצה 500 דולר, והסכמתי לשלם לו 2,000, בתנאי שאהיה כבר על מטוס. כמעט סגרנו, אבל אז סיפרו לי ששרת המשפטים באי הוציאה הוראה לא לשחרר אותי"
את הכניסה שלו לעולם העסקים במדגסקר הוא חייב לרפיק, שכמוהו גם הוא יליד חיפה, בן למשפחה יהודית־נוצרית. "הכרנו כילדים, וכשעבדתי במערכת הביטחון הייתי הולך לבית של סבא של רפיק, לתרגל ערבית. בשלב מסוים עבדנו ביחד במערכת, ושנינו פרשנו במקביל. הוא חי בצפון אירופה, נשוי ואבא לילדים. התחלנו לעשות עסקים יחד, אבטחת שדות גז ונפט, הדרכה והכשרה של בעלי מקצוע. לי היה קשר עם חברה מדרום אפריקה, שפיתחה מלט שמפשט סלילת כבישים וייצור לבנים, מה שיכול היה להתאים לצרכים של מדגסקר".
שם, באי החלומות, התוודע עקיבא לסידורי האבטחה בשמונה שדות התעופה שפזורים על פני האי, ושבהם בעיקר חברת אייר פראנס היא השלטת. ראה איך מכל מטוס, לפני המראה, יורדים עשרה סלקטורים לבידוק נוסף, כי כל העולם יודע שאי אפשר לסמוך על האבטחה המקומית.
ב־2006 החל עקיבא רוקם את חלום האבטחה הגדול שלו באי. הוא יצר קשר עם חבר נוסף ממערכת הביטחון, שהקים קוד לכן בקנדה חברה לאבטחת מטוסים שהניבה תוצאות יוצאות דופן בחוף השנהב. הסיכום היה שהחברה הקנדית תישא בכל הוצאות הפיתוח של מערך האבטחה החדש, ובתמורה תקבל בלעדיות להפעלתו לזמן מוקצב.
הפרויקט התקדם עד שבאפריקה, כמו באפריקה, הכל התחיל לרעוד. ב־2009 פרצו במדגסקר מהומות על רקע ניסיונותיו של מנהיג האופוזיציה דאז, אנדרי ראג'ואלינה, בן למשפחה אמידה שמכונה שם עד היום "הילד", להפיל את שלטונו של הנשיא מרק רבלומננה, שנבחר באתם ימים לקדנציה נוספת. לטקס ההכתרה של רבלומננה הוזמנו רפיק ועקיבא, ואיתם גם אריק המדגסקרי, נושא כליו של רפיק שהיה מקורב לשלטון. איש שממקום מושבו בלובי של מלון קרלטון בבירה אנטננריבו, ניהל ובחש בעניינים.
ב־7 בפברואר 2009, זמן קצר אחרי ש"הילד" סיים לנאום בכיכר העיר, כיתרו כ־2,000 מפגינים את ארמון הנשיאות. כוח משטרה קטן פתח לעבר המוחים באש, ולפחות 25 נהרגו. המהומות התפשטו ברחבי האי, ומפגינים נגד הנשיא השתלטו על מרכזי קניות ושלחו אש במפעלים שבבעלותו. במהלך מהומות אלה נשרפו למוות עשרה מפגינים נוספים. בתגובה הנשיא רבלומננה פנה לרפיק בבקשה שידאג לאמן את הז'נדרמריה, כוחות השיטור המיוחדים של האי, כך שישכילו לפזר את ההפגנות ללא קטל בלתי נחוץ.
"אני הייתי אז בארץ", כותב עקיבא בספרו. "ולבקשת רפיק קישרתי בינו לבין שלושה קציני משטרה לשעבר מדרום אפריקה, שמתמחים בפיזור הפגנות". מהדיווחים בעיתונות של אותם ימים היה ברור שמדגסקר היא מקום שמומלץ מאוד לשמור ממנו מרחק. "לצערי, כל כך האמנתי בפרויקט אבטחת שדות התעופה, והמשכתי בו בהתלהבות. בחודש מרץ, כשהאי היה בכאוס מוחלט, הגעתי עם יהודה, שהיה אמור להיות הנציג שלי באי".
השמיים הבוערים ידעו לספר, למי שרק רצה להקשיב, ששום עסקה לא באמת תמריא במציאות הפכפכה כזו. גם מראה שוטרי הז'נדרמריה שהסתובבו ברחובות רעולי פנים הדאיג את עקיבא: הוא הבין שהם חוששים שיזהו אותם, כי ברור להם שהאופוזיציה תנצח בסבב המהומות והם פחדו שיבולע להם.
ואם כל זה לא הספיק, למחרת הופיעו בעיתונים צילומים של רפיק לצד קציני המשטרה לשעבר מדרום אפריקה, תחת הכותרת הדרמטית "הנשיא מעסיק שכירי חרב". בגוף הידיעה הופיעו שמות אותם "שכירים" שכללו, פחות או יותר, את כל הזרים ששהו אז באי. שמו של עקיבא הופיע ביניהם, אבל משובש. "מישהו לקח את השם שלי מהרשומות בשדה התעופה, ולא קרא היטב את כתב היד המזוויע שלי. הדבר הזה הרגיע אותי במידה מסוימת".
ביקור אצל עשיר האי
למחרת התאיידו יהודה ורפיק מהאי, אבל עקיבא החליט להישאר שם בכל זאת, משועשע מהמחשבה שבגילו מישהו עוד רואה בו דמות של רמבו. הוא עוד ביקש מאריק שיסרוק עבורו את כל העיתונים עם אזכוריו בהם, כדי שישלח הלאה לחבר'ה שעזבו, זיכרונות מ־15 דקות של תהילה. לא מעלה על דעתו שהתיעודים האלה הם שישמשו נגדו כעבור שלוש שנים, כשייעצר.
"הקונסול הישראלי ביקר אותי בכלא חמש פעמים. הוא דאג לי כל הזמן, הגיע עם כל ההוכחות בעדי, חותמות של יציאה וכניסה שלי לאי. היה ברור שבכלל לא הייתי במדגסקר בזמן המאורעות שיוחסו לי, אבל זה לא עניין אף אחד מהחוקרים שלי"
"אני זוכר שראיתי את התמונות על צג המחשב בחדר החקירות, וחשדתי מייד שרפיק הוא מי שעומד מאחורי התיק שתפרו לי. אחרי הכל, הוא לא אדם שאוהב להפסיד". בדבריו על "הפסד" מתייחס עקיבא לעימות עסקי שהתגלע בינו לבין רפיק ב־2010, שהלך והחריף לכדי סכסוך. לדברי עקיבא, רפיק לא עמד בהחזר כספים שלווה ממנו בשנות ההיכרות ביניהם, ולפיכך נאלץ לפנות לערכאות משפטיות. לטענתו, באחד מביקוריו של רפיק בישראל, הוא מסר לידיו צו מבית משפט לפירעון חובותיו, ובתגובה הפך חבר הילדות הוותיק לאויב, שמחפש נקמה.
עקיבא, שהתחיל לזהות גמגומים מצד ארמון הנשיאות בכל הנוגע לעסקה, חשד שרפיק בוחש תחתיו בניסיון להכניס לסיכומים חברת אבטחה אחרת. ארמון הנשיאות דרש הוצאת מכרז, שבו זכו רפיק והחברה שאיתו.
נחוש לשנות את רוע הגזירה, הוא פנה לאל־כביר, זה השם שנתן בספר לאיש עסקים שיעי אדוק ממוצא הודי, דור שלישי במדגסקר, שנשוי לאיטלקייה שהתאסלמה. "גדול העשירים באי, שכבר בפגישה הראשונה בינינו הרגיע אותי שעכשיו, כש'הילד' בשלטון, לאריק כבר אין הרבה כוח והשפעה בארמון הנשיאות".
כשעקיבא נחת בפעם האחרונה במדגסקר, בינואר 2012, הוא כבר עשה זאת כאורחו של אל־כביר. ההזמנה במלון נעשתה על שמו של איל ההון, ושומרי ראשו חיכו לעקיבא עם הגעתו. ביום שני בשעת בוקר, כשיצא לפגישה במשרדיו של אל־כביר, נתקל עקיבא באריק שישב כהרגלו בלובי. הוא בירך אותו לשלום - אבל אריק לא ענה. "הבנתי ששום טוב לא ייצא מזה, ומשם הכל התגלגל במהירות". כעבור יומיים, כשחזר מארוחת ערב בביתו של אל־כביר, חיכה לו בלובי מכתב תביעה כספית מאריק, לכאורה בגין כספים שעקיבא חייב לו עבור עבודות שביצע.
"היה לי ברור שאריק דיווח על הימצאותי לרפיק, שעם הדחת הנשיא רבלומננה ותפיסת השלטון על ידי 'הילד', כבר לא שהה באי, אבל ראה כאן הזדמנות לנקום בי. ואז לדעתי עלה בו הרעיון להשתמש בקטעי העיתונות שביקשתי מאריק לסרוק בשבילי שלוש שנים קודם לכן. ככה רפיק יכול היה להציג שלכאורה היה לי קשר לירי במפגינים ב־2009 ולכל שפיכות הדמים שליוותה את ההפיכה. זאת מלכודת שהוא טווה מרחוק".
העניינים התגלגלו מהר. עקיבא הבחין שמרגלים אחריו במלון. בשלב מסוים יצא לקניות בשוק ההומה, מנסה להירגע. אחרי הכל יש לו קוצב לב, וכל ההתרגשות לא טובה לבריאותו. כשחזר למלון שמע מהעובדים ששוטרים ביקשו להתקין מצלמות בחדר שלו, אבל נתקלו בסירוב של מנהל המלון, מאחר שלא הצטיידו בצו שופט. אחרי הצהריים הם חזרו, והפעם עם צו החיפוש. הפכו את החדר ולא מצאו דבר, למעט עט שמשמש גם מכשיר הקלטה, שאותו הביא באריזה המקורית מתנה לידיד.
בלובי של קרלטון, המלון ששימש לו בית בכל שנות עסקיו במדגסקר, קלט עקיבא שמפתח החדר נשאר עדיין ברשותו. הוא חשש שאם ייעצר, איזה שוטר ייקח את המפתח הזה - ויחגוג על החדר. ואז הוא ראה אותה: צעירה מקומית יפה שיצאה מבילוי באחד הברים במלון. בהימור זריז, ועם הרבה מזל, בחר בה. הוא התקרב לעברה, וכמעט בלחישה ביקש ממנה שתמסור עבורו את המפתח בקבלה.
כל זוועות המטבח
נטשה קראו לה. בבית המעצר הם נפגשו שנית, כשנעצרה בעצמה בחשד שסייעה לעקיבא. כעבור יומיים שוחררה, אבל עקיבא, שידע איך מגייסים סוכנים, השכיל לגייס גם אותה. היא היתה הולכת וחוזרת בשבילו לכספת שבמלון, מפקידה עבורו את כתביו, מביאה משם מזומנים לרפד את דרכו הבלתי נסבלת, קונה לו מזרן כדי שלא יישן בלילות על כיסא בחדר החקירות, מביאה אליו כריכים שהכינה לו, כי על זוועות המטבח בכלא קשה לחיות.
בעולם שבו הכל ניתן לקנייה, נטשה מעולם לא בגדה בו. כשאני שואלת איך זה קרה, עקיבא מסביר שהיא תוגמלה ברוחב לב והפכה לכוכבת במדגסקר, שבה סיפור מעצרו סוקר בהרחבה, משל היה המסיבה הכי טובה בעיר. "וחוץ מזה", הוא אומר, "בכל מקום יש אנשים טובים".
לפני מעצרו הספיק עקיבא לעדכן את ג'יימס, עוד שותף וחבר מימי מערכת הביטחון, ש"הוא כנראה הולך להיעלם בקרוב". ביקש שיתקשר אליו בכל חצי שעה, וג'יימס התקשר - עד שעקיבא כבר לא ענה.
"ג'יימס הוא האיש שהתקשר אלי במוצאי אותה שבת, להודיע לי שיוסי עצור במדגסקר", מחייכת נעמי כשאנחנו יושבים בבית שלה ושל עקיבא בנתניה - זה שבנייתו העירה את הצורך בגביית החובות מרפיק. על המדפים פילים מגולפים בעץ ושאר חפצי אמנות שיודעים לספר על מסעות העסקים של עקיבא באפריקה. על הקירות תלויים ציורים של נעמי, ובקומת המרתף מכון הקוסמטיקה שאותו היא מפעילה כבר שנים.
"ואז עצרתי, עשיתי חצי תפנית לשומר, ובכל הקשיחות שיכולתי לגייס אמרתי לו: 'אתה זוכר שאני חשוד כשכיר חרב? תחשוב מה החבר'ה שלי יעשו למשפחה שלך'. למזלי, זה הצליח. הייתי במלחמות, עברתי דברים, ואני לא זוכר רגע כזה. זה היה ממש שיא"
נעמי, אהובתו של עקיבא ואם שלושת ילדיו. "אשתי, שנאלצה לחכות לי פעמים רבות מדי", כמו שהוא כותב בהקדשה לספר. הכירו ב־1973, בשלהי מלחמת יום כיפור. היא, שנולדה בהרי הקווקז, והוא, דור עשירי בארץ שאבות אבותיו קבורים בבית הקברות היהודי בכפר יאסיף. זה קרה זמן קצר אחרי ששכלה את בן זוגה במלחמה, ועקיבא חדר בין סדקי ליבה והתיישב בו חזק.
כעבור שנה באו בברית הנישואים. כשעקיבא היה בן 23 נולד איציק, בכורם. כעבור שלוש שנים נולדה אפרת, ושש שנים אחריה אלעד הקטן. כשחיו בארץ, עקיבא כמעט לא היה בבית. הוא זוכר איך פעם הביא את איציק לגן, והגננת שאלה מי הוא עבור הילד. "כשאמרתי לה שאני האבא של איציק היא אמרה: 'סלח לי, אני יכולה לשאול במה אתה עובד? כי כשהילדים משחקים באבא ואמא, איציק תמיד מסיים ב'אמא, הזעיקו אותי לשפרעם, אני צריך ללכת'".
עקיבא אומר שהעצמאות של נעמי היתה מתנה עבורו. כשיצא לפנסיה ממערכת הביטחון, היא פרצה בבכי, אומרת שלא ידעה מה תעשה עכשיו איתו כשהוא בבית. "מהיום הראשון הוא הרגיל אותי להיות לבד. כשהלכתי ללמוד להיות קוסמטיקאית לא התייעצתי איתו. יוסי לא היה מעורב בחינוך הילדים. היו מקרים שבמשך חודשיים ושלושה הוא לא היה בבית".
אני שואלת את יוסי אם הוא נעלב מאשתו. "לא", הוא עונה, "הסברתי לה שאין לי שום כוונה להסתובב לה בין הרגליים". איציק, הבן הבכור, מחייך לשמע הדברים. אומר שרק בתיכון התחיל באמת להתקרב לאבא. 20 שנה הוא חי בארה"ב, הגיע לישראל לרגל השקת הספר (הוצאת אופיר ביכורים). ממקום מושבו בבוסטון, שבה חיכה באותם ימים להולדת בתו הראשונה, הוא פיקד על החפ"ק שהוקם בארץ בניסיון לשחרר את אביו מהמעצר. חפ"ק שהורכב מהחברים של עקיבא בכל גופי הביטחון שבהם עבר. חברים שהבהירו לאיציק שרק בן משפחה יוכל לקבל החלטות מסכנות חיים, דוגמת מבצע בריחה למקרה שיידרש כזה.
"בגיל מאוחר ידעתי שאבא התעסק בעבודה שלו גם בנושאי שבויים ונעדרים", אומר איציק, "הוא היה מספר לי איך הופכים כל אבן פעמיים ושלוש. כשכל העסק של המעצר במדגסקר התחיל, זכרתי את הכלל הזה. התחלנו לאסוף אינפורמציה לכל הכיוונים, במגמה שמה שיתפוס, יצליח. אבל מהר מאוד הבנו שכל כלל הגיוני שאנחנו מכירים לא עובד במדגסקר".
בכל יום ב־19:00 התקשר איציק לטלפון של דידייה, אסיר צרפתי שהתיידד עם עקיבא והחזיק ברשותו סלולרי, אחרי ששיחד סוהרים. זו היתה שיחת עדכון שארכה חמש דקות בדיוק, שלא יאזינו במקרה.
הג'ינס נשרו מהגוף
במקביל, בארץ ובעולם התפרסמו בכל אתרי החדשות ידיעות על "איש מודיעין שחשוד בניסיון הפיכה ובטבח במפגינים". ונעמי, שכל חייה עמדה כמו צוק איתן מאחורי המולת עשייתו של האיש שלה, הרגישה את עיני האנשים בגב שלה. לא נתנה לאיש להיכנס לביתה. יוסי אומר שעד היום, אם מישהו מקליד את שמו בגוגל, המעצר יקפוץ לו בתוצאות החיפוש.
הפרסומים ציטטו אז את מה ש"הילד" הפיץ בתקשורת של מדגסקר, טענות שלא התבססו כאמור על עובדות. הספר הזה, כמו שאומר עקיבא, בא במידה מסוימת לענות על כל אלה. רצה אלוהי הנסיעות, והספר של עקיבא התגלגל לידי בדיוק ביום שבו נתקלתי בפרסומים על טיסות ישירות מישראל למדגסקר, האי המפורסם בווניל שלו, בבעלי החיים שגדלים בו, שבהם 70 אחוזים מינים שייחודיים רק לו. חופים לבנים, מים כחולים, עצי באובב, צמחייה סמיכה משגעת - ולמורים שחיים רק שם.
אתה יודע, הספר שלך מוציא את החשק לנסוע לשם. חמש שנים לפני המעצר שלך הסתובבת בגן העדן הזה. לא היו רגעים בכלא שדמיינת את הנופים בחוץ? שהתגעגעת לריח וניל, למשל?
"לא. ממש כמו שסירבתי להצעה של נטשה לדאוג לי למזרן עבה יותר או להביא לי מכנסיים עם גומי, כי הג'ינס שלי כבר נשרו לי מהגוף אחרי כל הקילוגרמים שאיבדתי שם, ואני כל חיי הולך בחליפות. לא רציתי להסתגל, ולא רציתי שיהיה לי נוח, גם לא בדמיון. רציתי להישאר חד, כדי שיהיה לי כוח להיאבק".
הכרת ג'יפה כזו בכל שנות פעילותך?
"עברתי כמה דברים בחיים שלי. היו ימים שהחלפתי זהויות לצורכי העבודה, ישבתי מול החלאות הכי גדולות שהיה ברור שבטעות הכי קטנה מולם אני לא יוצא משם חי. אבל תמיד ידעתי שיש מאחוריי את המדינה שלי ואת הגוף ששלח אותי. זה כשלעצמו נתן כוחות.
"שלא תחשבי אחרת: משרד החוץ הישראלי תפקד בפרשה בצורה יוצאת דופן. לצרפת יש שגרירות במרחק של כמה מאות מטרים מבית הסוהר, והם לא באו לבקר את האסירים הצרפתים אפילו פעם אחת. לנו לא היתה נציגות קבע, ובכל זאת, למרות שהיה צריך לטוס בשביל זה, הקונסול, דורון עבודי, שהיום הוא קונסול ישראל בסן פרנסיסקו, ביקר אותי בכלא חמש פעמים. דאג לי כל הזמן. הוא הגיע עם כל ההוכחות בעדי, חותמות של יציאה וכניסה שלי לאי.
"היה ברור שבכלל לא הייתי במדגסקר בזמן המאורעות שיוחסו לי, אבל זה לא עניין אף אחד. אני הייתי כספומט כמו דידייה, שהואשם לכאורה בפדופיליה, ככה משום מקום, והיה 'שומר הראש' שלי בכלא. הוא היה מומחה בקרב מגע, בעל חברת אבטחה שאבטח שופטים בעיר הנמל באי. כשהוא ישב בכלא, שופטים היו מגיעים לבקר אותו.
"מהעבר שלי אני יודע שהחוקר הוא האלוהים בחדר, ופה נחקרתי בכל פעם על 'עבירה' אחרת, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות. ידעתי שאם אוריד את הראש החוקר ייתן לי בראש, ואם ארים - הוא גם ייתן לי. אין בית ספר להתמודדות עם זה"
"האסירים בכלא פחדו ממנו. בחצר היתה עגלת מתים נטולת גלגלים, וזה היה המקום שאני הייתי יושב בו. בכל יום, מחמש בבוקר עד חמש אחר הצהריים, היינו צריכים לשהות בחצר, ולא משנה אם בחוץ היו 40 מעלות חום או סופת ציקלון. אם מישהו היה תופס לי את המקום שלי, דידייה היה מתקרב אליו - וזה הספיק בשביל שיקום.
"אבל מעבר לזה, הייתי כלי שרת להוכיח שרבלומננה, הנשיא שהודח בהפיכה שמאחוריה עמד 'הילד', היה אחראי לרצח מפגינים נגדו. ההוראה לעצור אותי ירדה מלמעלה. בהתחלה אמרתי 'זה עניין משפטי', אבל מהר מאוד קלטתי שאין כאן שום עניין משפטי.
"בהתחלה חשבתי שהכל ייפתר בכסף. ככה זה שם, מגיעים לשופט, סוגרים מחיר ומשתחררים. זה עובד ככה אפילו עם רוצחים. ואכן, השופט שלי רצה 500 דולר תמורת שחרור. אמרתי שאני מוכן לתת לו 2,000 דולר, בתנאי שיקבל את הכסף רק כשאהיה על המטוס. כמעט סגרנו, אבל אז אמרו לי ששרת המשפטים של האי נתנה הוראה מפורשת לא לשחרר אותי".
נגמר באישום מינורי
בסוף, אחרי אינספור פיתולים ודמויות שנכנסו ויצאו מצחנת הכלא, עקיבא הגיע למשפט שבו נכח מטעם ההגנה עורך דין שנודע כמומחה לזכויות אדם וכאימת שליטי העולם השלישי. "הוא לא נדרש לעבודה משפטית", עקיבא אומר, "הוא רק הגזים בתיאור מעמדי בישראל ואיים על השופטים שיביא למשפט משקיפים מאירופה. זה נגמר באישום מינורי כלפיי על איזו עבירה מומצאת, וזהו. משם נסעתי ישר לשדה התעופה, ועזבתי את האי".
ורפיק, מה איתו?
"אני מקווה שהוא חי. אם אי־פעם הוא יידרס, חלילה, או משהו, אני מאוד מקווה שיהיה לי אליבי מוצק לאותו היום. כשהחלו הפרסומים בארץ ובעולם על המעצר שלי, הוא פנה דרך איציק והציע לעזור לי, אבל אמרתי לאיציק בטלפון שיתרחק מרפיק כמו מאש. אני לא חושב שרפיק התכוון להעניש אותי במידה כזאת. לדעתי, העניין יצא משליטה וגדל לממדים שהוא לא שיער".
למה לא תבעת אותו?
"חשבתי על זה, אבל אני כבר מבוגר ולא לגמרי בריא. אין לי כוח לבתי משפט".
שלוש פעמים בספר הגיע עקיבא לבית חולים. פעם אחת כשביים התעלפות בחדר המעצר. הפעם שנייה כשביים התקף לב, בהמלצת עורכת הדין של דידייה שאמרה לו שאשפוז ישפר בצורה משמעותית את תנאי מעצרו. בפעם השלישית שוב זייף משבר רפואי, אבל נאלץ להימלט מבית החולים אחרי שהרופאים הציעו לבצע בו צנתור.
אני שואלת איך בכל הזמן הזה הוא נשאר בריא, למרות התנאים שבהם הוחזק, פלוס שביתת הרעב שאליה יצא כדי לייצר לחץ לשחרורו. "בסוף אני מתפקד יופי במצבי לחץ", הוא משיב, "זה האחר כך שמציף תחושות. כשקר בחוץ בישראל אני חוזר ללילות הציקלון במדגסקר, כשאני שוכב על רצפת התא וקופא מקור".
למדת משהו על בני אדם שלא הכרת לפני הפרשה?
"דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אני הסתובבתי מחובר לנשיאים, לאנשי ממשל, ופתאום הייתי בתחתית של התחתית. שמעתי תמיד, פה ושם, שזה מטונף, אבל לא ידעתי עד כמה. אני גדלתי".
"לא אמות כמו כלב"
היו רגעים שחששת שלא תצא משם לעולם?
"היו רגעים קשוחים, כמו הרגע שבו חזרתי מבית החולים בליווי איש מיחידת האבטחה של בתי הסוהר שם. בכלא ידוע שהמאבטחים האלה הכי אכזריים באי. אם אסיר בורח להם, הם אחראים לתפוס אותו בתוך שבועיים. השיטה המקובלת היא לחץ על המשפחה שלו - כולל שריפת בתים ואונס קרובותיו.
"המאבטח כעס על האופן שבו דיברתי על הרופאים במדגסקר, והוא נתן לי מכה עם הכת של הרובה. אני צועד והרגליים שלי כבדות, לא זזות. 50 המטרים מחדר המיון אל הרכב נראו לי כמו קילומטרים. ואז אני שומע דריכת הנשק. במקרה הטוב זאת ירייה באוויר ובמקרה הרע כדור בראש.
"מה שאפיין את כל התקופה היה תהליך של קבלת החלטות במצבי לחץ. אין כאן תשובות של בית ספר, זה עובד לפי תחושה. ואז אני עוצר, עושה חצי תפנית למאבטח, ובכל הקשיחות שיכולתי לגייס אני שואל אותו: 'אתה זוכר שאני חשוד כשכיר חרב? תעשה מה שאתה רוצה, אבל תחשוב מה החבר'ה שלי יעשו למשפחה שלך'. למזלי, צלחתי את זה. הייתי במלחמות, עברתי דברים, ואני לא זוכר רגע כזה. מבחינתי זה היה השיא.
"ואני רוצה להגיד עוד משהו. חשבתי שאם כלום לא יצליח, ולא ישחררו אותי מהכלא, אני פשוט אקום ואברח. מה שאומר שכנראה השומרים יירו בי. אבל היה לי ברור שאני לא אמות שם סתם, כמו כלב".
hilaal1@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו