ואז ראינו מסוק באוויר: צלמי "ישראל היום" בוחרים את תמונת השנה שלהם

בין שמיים לארץ | אורן כהן

בערב יום הכיפורים זכיתי להיכנס לשכונת זייתון בעזה ולצלם את חיילי צה"ל. בלב השכונה אחד החיילים תקע בשופר. לפתע החלו לצוץ מכמה מבנים חיילים נוספים - בסדיר, בקבע ובמילואים. כולם יצאו לשמוע את תקיעת השופר, שמאחדת בתפילה ובזכות גדולה את כל עם ישראל. כצלם ידעתי שזו התמונה - תמונה של אחדות. אסור לנו לשכוח את המהות, את השורשים היהודיים שלנו. תמיד חשוב שנזכור - כוחנו באחדותנו. עם ישראל חי.

מפגינים ובוכים | קוקו

שנת המלחמה שחלפה תבעה הרבה מאוד רגש וכאב כמעט בכל צילום, ובמיוחד בהלוויות של החיילים והנרצחים בנובה ובעוטף עזה, כמעט מדי יום ולפעמים גם שתיים ביום. בהספדים קורעי הלב של החברים ובני המשפחה הדמעות זלגו מעצמן. גם בכיכר החטופים או בהפגנות למענם, פעם אחר פעם הלב נצבט מסיפורי המשפחות. בתקווה לשנה שפויה יותר, עם צילומים שמחים יותר.

ילד של אבא | נעמה שטרן

עדי גאלדור ובנה בן ה־3 נטע עומדים ליד קברו הפתוח של רס"ל (מיל') עמר משה גאלדור ז"ל - בעלה של עדי ואביהם של נטע ואלומה, שנהרג בקרב בלבנון, רגע לפני קבורתו.

צילמתי את התמונה הזו לבקשת עדי, שביקשה להעניק לנטע זיכרון לעתיד - את הרגע שבו נפרד מאביו בדרכו האחרונה.

עמר, אח של גיסתי האהובה, הפך את האובדן הפעם לקרוב ולאישי כל כך. כצלמת עיתונות, צילום הלוויה הוא תמיד אתגר רגשי, ולעיתים המצלמה משמשת חוצץ שמצליח לרגע להקל את הכאב. אך הפעם ברגע הזה כל המחיצות ירדו, ואיתן גם הדמעות.

מבחינתי, התמונה הזו מסכמת את השנה הזו ללא מילים. כל הקושי והשכול שהעם שלנו עובר, ולמרות זאת - האמונה, התקווה וצדקת הדרך. יהי זכרו של עמר ברוך.

אדומה משגעת | איתיאל ציון

כמה חודשים אחרי טבח 7 באוקטובר יצאנו למסע בעוטף עזה, ופגשנו את החקלאים ואת המפתחים שמגדלים את העגבנייה "סופי". בתקופה שבה אלפי מתנדבים התגייסו לעזור בחקלאות ובקטיף, בזמן שהמודעוּת לצריכת חקלאות ישראלית עולה, אולם בד בבד יבוא העגבניות משתולל, התרגשנו למראה העגבנייה שפותחה במשך שש שנים בעוטף, כדי להפוך לזן המרכזי בסל העגבניות בארץ. פגשנו אדמה שממשיכה בשלה, אולי לא זוכרת ואולי מדחיקה, את מה שקרה בעונה שעברה. קצה של נחמה.

דמעות של מנצחים | אורן אהרוני

על דוכן המנצחים בפריז, מעיניה של החותרת הפראלימפית מורן סמואל זלגו דמעות התרגשות וגאווה, כשההמנון הלאומי מתנגן ברקע. ביום המרגש הזה, 1 בספטמבר, שמחת הניצחון התערבבה בעצב כבד, בעקבות פרסום החדשות על רצח שישה חטופים על ידי מחבלי חמאס בעזה. עבור מורן, היום הזה היה שיא של מסע ארוך, מלא באתגרים ובנחישות בלתי מתפשרת. התמונה מבטאת את הקונפליקט שבין רגעים של אושר אישי לאבל לאומי, ומשמשת תזכורת לכוחה של התקווה גם בזמנים קשים.

בלתי שביר | יוסי זליגר

הכדורגלן בן בנימין יצא לחגוג במסיבת הנובה עם זוגתו גלי סגל. כשהחל הטבח נמלטו השניים למיגונית בצומת עלומים, אבל גם לשם הגיעו המחבלים, שירו לכל עבר והשליכו רימונים. בני הזוג נפצעו באורח קשה, וכל אחד מהם איבד את רגלו הימנית.

בינואר 2024 צילמתי את בן במהלך השיקום בביה"ח שיבא תל השומר, בתמונה שמבהירה היטב כוח רצון מהו. בקיץ האחרון בן וגלי התחתנו.

ושבו בנים | גדעון מרקוביץ'

ב־8 ביוני 2024 נכנסה המדינה לאופוריה גדולה בעקבות שחרור ארבעת החטופים אנדריי קוזלוב (בתמונה), אלמוג מאיר ג'אן, שלומי זיו ונועה ארגמני במסגרת "מבצע זרעי קיץ", שנקרא לאחר מכן "מבצע ארנון" - על שם הלוחם האמיץ רב־פקד ארנון זמורה ז"ל שנפל במהלכו.

כשנודע על המבצע נשלחתי על ידי העיתון לביה"ח שיבא תל השומר, לתעד את האירוע ההיסטורי. עשרות בני אדם הגיעו גם הם לאזור של מנחת המסוקים, אך למען האמת לא ידענו אם המסוקים שעליהם החטופים ששוחררו נחתו עוד לפני הגיענו אל בית החולים. כעבור זמן קצר ראינו מסוק באוויר, שבו הובא חייל פצוע קשה. כמה דקות לאחר מכן הגיע מסוק שני וממנו יצאו אלמוג, שלומי ואנדריי.

איזו שמחה ואיזו גאווה חשתי באותו רגע. אף על פי שהייתי עסוק בצילום ירידתם מהמסוק, ההתרגשות הציפה את כל עורקיי. אבל זו היתה שמחה מהולה בעצב, שכן שאלתי את עצמי מתי ישובו שאר החטופים. איזה סבל הם ובני משפחותיהם עדיין עוברים, לא תיארתי לעצמי שעד עכשיו לא יהיה עדיין הסכם להחזרתם ארצה.

דור ההמשך | לירון מולדובן

בצאת יום הזיכרון, ערב יום העצמאות ה־76 למדינת ישראל, הגעתי למחלקת היולדות בביה"ח אסותא אשדוד ופגשתי את יהושע (שוקי) יחזקאלי בן ה־74, אב לארבעה וסבא ל־16 נכדים, וגם רב־סרן (מיל') ששירת בכל מלחמות ישראל החל ממלחמת ההתשה. גם ב־7 באוקטובר גויס שוקי וביצע יותר מ־160 ימי מילואים. בתפקידו הנוכחי הוא מאייש את חפ"ק הסמח"ט בחטיבה 12.
במעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות ביקש לבוא ולחזק את הצוותים הרפואיים בבית החולים, שטיפלו בלא מעט מפצועי החטיבה. "חשוב לי להראות את שרשרת הדורות לקיומה של המדינה", אמר. "אמשיך לשרת את המדינה שלי בגאווה בכל מקום וזמן שאידרש לכך".

ברית דמים | אייל מרגולין

רצח 12 הילדים בשבת, 27 ביולי 2024, בזמן ששיחקו במגרש הכדורגל במג'דל שמס, על ידי רקטה ששיגר ארגון הטרור חיזבאללה - היה אחד האירועים המכוננים בחזית הצפונית. זו היתה הפגיעה הקשה ביותר באוכלוסייה האזרחית במלחמת חרבות ברזל מאז 7 באוקטובר 2023, ובעקבותיה חוסל המחבל פואד שוכר, שנחשב למפקד הצבאי הבכיר ביותר בחיזבאללה.

למחרת נערכה במג'דל שמס הלווייתם של עשרה מהילדים שנרצחו (ילד אחד היה מעין קניא, וילד אחד זוהה רק כמה ימים לאחר מכן), בהשתתפות אלפים מבני העדה הדרוזית בישראל. התמונה צולמה ממרפסת בית פרטי המשקיפה לעבר הכיכר המרכזית בכפר, שממנה יצא מסע ההלוויה.

קצין וג'נטלמן | אורן בן חקון

אחת הדמויות הבולטות בציבוריות הישראלית של השנה האחרונה הוא דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי, שהפך לבן־בית בסלון של כולנו.

כאן, לפני עוד הופעה ציבורית, הוא מתאפר, מתכונן, ואולי גם תופס רגע של שפיות בתקופה הסוערת שהוא - כמו כולנו - עובר.

בבית, בלי סבא | אריק סולטן

ערב לפני הצילום יובל סימסה: "נצלם בבית של סבא בכיסופים". הגענו לחצר הבית, והחלה ההיכרות שלי עם שלמה מנצור. שלמה אסף הכל, כל מה שמצא בדרך. בחצר בובות, פסלים, שלטים, עציצים, צעצועים והרבה שעוני קיר. הכל מהכל. החפצים מקשטים את קירות הבית מבחוץ ואת החצר הקטנה. נכנסנו, דלת הכניסה מחוררת כדורים, הבית חשוך ואין חשמל. החלונות מכוסים בלוחות עץ מאז אותה פלישה ארורה. הדלקנו פנסים וגיששנו למצוא פינה לצילום.

בבית ריח חריף מהסוג שכבר הרחתי מאז אותה שבת. הגענו לסלון. חורי ירי בקירות הבית. התקרה עצמה גם היא מחוררת ואפשר לראות את האור חודר מבעד לרעפים המנוקבים. הרצפה מלאה בחתיכות בטון שהכדורים פירקו מהתקרה. שלבי התריסים מפוזרים בחדר. הספות מלאות האבק במרכז החדר, שלטי הטלוויזיה והטלפון הביתי על הספה, בדיוק איפה ששלמה הניח אותם לפני שנחטף.

"זה בדיוק המקום", אמרתי ליובל. לקחתי מברג, יצאתי החוצה ופירקתי את לוח העץ שעל החלון. האור שטף את הסלון, והזוועה ריחפה בכבדות בחדר. שאלתי את יובל איפה סבא אהב לשבת, והיא ענתה: "כשהגענו לבקר אנחנו היינו יושבים על הספה, והוא היה מביא את הכיסא שלו, עם הכרית האדומה, מפינת האוכל ומתיישב לידנו. הוא לא אהב לשבת על הספה, לא היה לו נוח". צילמתי את יובל בסלון, ליד הכיסא עם הכרית האדומה.

לפני שיצאנו שאלתי את יובל אם שלמה היה פצוע כשנחטף, והיא סיפרה שלקחו אותו מהבית אזוק. אדם בן 85 אזוק באזיקי פלסטיק נלקח לשבי. שוב, בן 85 אזוק באזיקי פלסטיק נלקח לשבי.

ליד הדלת הראתה לי יובל את האופניים של סבא. אופני "מיני" עם סלסילה על הכידון, שבה שופצרו מבחר כלי עבודה, לכל צרה שתפגוש אותו בדרך. "הוא תמיד היה עוזר ומתקן דברים", אמרה הנכדה, ושאלה אם ארצה שנצלם גם בנגרייה של סבא. אני, שאין דבר שמעניין אותי יותר מחללי עבודה וכלי עבודה, מייד הסכמתי.

כשהגענו לנגרייה כבר ממש הרגשתי שאני מכיר את מנצור. גם כאן אסף הכל - ארונות, כיסאות והרבה כלי עבודה ידניים מלאי אופי. כלים שליוו אותו במשך שנים שוכבים בארון ומחכים שיחזור. בכל פינה סיפור מלא אבק. אני מאחל ומצפה ליום שבו סבא שלמה מנצור יחזור, ינקה את האבק מהכלים ויספר שוב את הסיפורים.

ניצוצות של תקומה | מיכה בריקמן

לאורך כל המסע שלי עם קיבוץ בארי ואנשיו, מסע שהתחיל במלון בים המלח ועבר דרך צילומי הקיבוץ, חיפשתי תמונה שתחזיר אותי ליצור מתוך עולם אופטימי. בנר השמיני של חנוכה קיבלתי את אותו ניצוץ עם נגה וייס, שחזרה עם אמה שירי לאחר 50 יום בשבי בעזה, מדליקה נר שמיני יחד עם אחותה מיטל בביתן ההרוס והמפויח שבקיבוץ. מבחינתי, הצעד הראשון לעבר התקומה יצא לדרך באותו הרגע.

בשם הבת | אפרת אשל

במארס 2024 צילמתי דמעות של אבא וכאב של אמא - טספאי ובנצ'י קסאו, שבערב קר אחד בחורף נעלמה הילדה הקטנה שלהם במרכז הקליטה בצפת, שהיה להם לבית. וכשהיימנוט היפה נעלמה - נעלם איתה גם האור, שפינה מקום לדמעות. 11 חודשים עברו, והיימנוט עדיין איננה. עשרות המתנדבים, השוטרים והכלבים שחיפשו אותה בכל מקום אפשרי כבר כמעט חדלו מלחפש.

עברנו שנה של יותר מדי דמעות, עצב וחיפוש בלתי נגמר אחרי אור באפילה. מי ייתן שהשנה החדשה תהיה שנה של בשורות טובות. שנהיה פחות חרדים ועצובים, שהחטופים יחזרו הביתה ואיתם גם החיילים והפצועים, ואמן שנמצא את היימנוט - ושהדמעות יפנו שוב את מקומן לאור.

חיוך של אור וצל | אבישג שאר־ישוב

את הרגע שבו התגלתה בלה, כלבת השיצו המתוקה שהיתה בשבי ושוחררה יחד עם הבעלים האמיצה שלה, מיאה ליימברג, נראה ששום ישראלי לא ישכח. בנובמבר 2024, בדיוק שנה אחרי השחרור, היתה לי הזכות לצלם אותן.

זה לא היה המפגש הראשון שלי איתן, הקודם היה טרי יותר, ועדיין התרגשתי כמו בפעם הראשונה. יש משהו כל כך מרגש ומשמח לדעת שמהשתיים האלה מצליח לצאת חיוך קטן, חיוך שמסמל המשכיות ותקווה, גם כשהצל קיים ברקע, וכנראה ימשיך ללוות את החיים שלהן ושלנו עד לשובם הביתה של 100 החטופים שעדיין שם, מכוסים בצל ומחכים לראות אור.

אנדרטת רפאים | משה שי

ביישוב תקומה מתגלה מראה קשה ומזעזע של מכוניות 7 באוקטובר. כ־1,600 מכוניות פגועות, שרופות. בכל אחת סיפור על בני אדם, עולם שלם שהיה חלק מאיתנו. המכוניות נערמו כך מאילוצי מקום, ללא כל כוונה של עיצוב מוזיאלי, אך כך נוצרה אנדרטת רפאים שגם חייבת להישאר כפי שנערמה, לדיראון עולם.

משחק החיים | אלן שיבר

מכבי חיפה ומכבי ת"א עומדות לדקת דומייה לזכר הנרצחים והנופלים במלחמת חרבות ברזל. המשחק עצמו יכול לקבוע באופן כמעט סופי את זהות אלופת המדינה, אבל בדקה הזאת היתה הרגשה מיוחדת של אחדות, של הרבה מעבר לספורט. דקה שמכניסה את החיים של כולנו לפרופורציות.

מישירה מבט | יהושע יוסף

אלמה אברהם בת ה־85 מקיבוץ נחל עוז נחטפה לעזה בשבת השחורה ושוחררה לאחר 51 יום. רגע לפני שנחטפה מביתה הספיקה לקחת את התרופות שלה, מהלך שבדיעבד הציל את חייה ואפשר לה לשרוד בשבי.

"אני זוכרת ששמעתי את קולות המחבלים בתוך הבית. הצצתי מהממ"ד וראיתי אותם מסתובבים. סגרתי את דלת הממ"ד ולחצתי עליה בכל כוחי. הייתי לבד. הם דחפו את הדלת בכוח, הזיזו אותי אחורה ונכנסו פנימה", היא מספרת. "כל מה שחשבתי בעת החטיפה זה שאני חייבת להחזיק חזק כדי שלא אפול מהאופנוע שעליו סחבו אותי המחבלים. לא היה לי מושג מה קרה כאן. לא חשבתי שאני היחידה שחטפו, תיארתי לעצמי שיש עוד, אבל לא פגשתי אף אחד".

אלמה חזרה במצב בריאותי אנוש, לאחר שכל מערכות גופה קרסו. הרופאים לא נתנו לה סיכוי רב, אך כנגד כל הסיכויים היא הצליחה להתאושש ולאחר חמישה חודשי אשפוז ושיקום בביה"ח סורוקה שוחררה. "עברתי טלטלה גדולה. התהפך עלי עולמי. לכולנו קשה עם המצב. נעקרנו מהבתים שלנו. זה מצב מורכב, בוודאי לקשישים, ואני מצפה מהמדינה לדאוג לנו. אנשים עדיין מפונים מבתיהם, יש עדיין חטופים. אני חושבת עליהם בכל יום, כל הזמן. לי היה מזל, אבל חייבים לשחרר את כולם. אין להם כבר זמן".

לפני 7 באוקטובר היתה אלמה עצמאית לגמרי, אולם כיום יש לה מוגבלות בתנועה והיא משתמשת בהליכון ונעזרת במטפלת צמודה. במאי 2024 עברה להתגורר בדיור מוגן מגדלי הים התיכון בבת ים, ושם, על רקע הים הנשקף ממרפסת דירתה, צולמה.