למה איה כורם הרגישה כמו גרב שהפכו אותה מבפנים החוצה?

השבוע הזמינו אותי לתוכנית טלוויזיה לדבר על ספרים. זה היה מוזר. אתם רוצים שאני אמליץ... על... ספר? כדי שהצופים אולי... יקראו אותו גם? באיזו שנה אנחנו? כי אני יכולה להמליץ על סרטון שראיתי באינסטגרם. היה שם חתול קטן והוא שכב בתוך ערימה של כביסה. זו בגדול העלילה. אחריו קפץ לי סרטון על מישהי שבוחרת שמלה לחתונה שלה ואז סרטון של יוסף חדאד צועק על מישהו... וזהו, דוקטור, זה מה שאני זוכרת משעתיים וחצי של גלילה אתמול באחת בלילה.

רוב הזמן אני עייפה מכדי לקרוא. משכשכת במקום בזרם התודעה של אנשים אחרים. גוללת ואז מרגישה רע. מניחה את הטלפון ואז שוב מרימה אותו. התוכן רע, גם כשהוא טוב, העלבונות רעים, אני יודעת, זה מוזר, אבל אפילו המחמאות רעות. המילים מאבדות משמעות והופכות להיות רק טקס מוזר שאת מקיימת עם עצמך. דופמין עולה > דופמין יורד > את מרגישה כמו גרב שהפכו אותה החוצה. אומרים שרשתות חברתיות נותנות לנו מפלט. הכל כדי לא להיות לבד עם עצמנו, אבל אם כבר לא להיות לבד, אולי עדיף לבלות בחברת מישהו אחר שהוא לא המגיבים בקבוצת "איל גולן עומדים לצידך"?

שמתם לב מתי אנחנו בכל זאת מתנתקים? כשהרגש גדול מדי. כשהלב שבור. כשאנחנו באבל. כשהלבד הוא עובדה מוגמרת ואי אפשר לערער עליו, להתל בו, לרמות. שאר הזמן אנחנו בחתול, מלחמה, ביבי, ניו יורק, מכנסיים, חומר ניקוי, רכילות, שמלת כלה, בוטוקס, פטנט לתפוחי אדמה בתנור. אולי עדיף לבלות את המציאות בחברת אנשים שהיינו רוצים לפגוש במציאות. אולי עדיף לפתוח טלוויזיה, לקרוא את המאחורה של הקורנפלקס, לבהות. לחשוב מחשבות שלא יכולות להיות פוסט.

בפודקאסט של שיר ראובן, אתגר קרת מדבר על הקושי של האלגוריתם עם עמימות. הוא מסביר לראובן שאם היא תעלה פוסט שבו כתוב ״אני שונאת את ביבי נתניהו, אבל הוא רקדן מעולה״, הוא לעולם לא יהפוך לוויראלי. האלגוריתם לא יבין למי להראות אותו. ואם הפוסט לא ויראלי, למה להעלות אותו? ואם המחשבה לא הופכת לפוסט, למה לחשוב אותה?

לפני עשור פחדנו מהאינטרנט כי חששנו שמישהו יגנוב לנו את הזהות או ישלח לילדה בת 9 הודעות פדופיליות. היום אין צורך לגנוב לנו שום דבר כי כבר נתנו הכל בחינם. ההורים של הילדה מעלים בעצמם את הסרטונים שלה רוקדת. אנחנו חושפים ואז חושפים עוד ואז חושפים עוד ושום דבר כבר לא קדוש, לא כי היתה סיבה להסתיר אותו, אלא כי ילד בן 15 מגיב עליו "חחחחחחחח חפרת". על פניו? דמוקרטיה מוחלטת. לכל אחד יש מיקרופון ולדעה של כולם יש אותו המשקל. על פניו? גן עדן לאינדיבידואליסטים. בפועל - רודנות של דעות נכונות. של רגשות נכונים. אם לא תרגישי נכון, אף אחד לא יאהב אותך, ושוב, את בנקודת ההתחלה. לבד.

בשבת לקחתי את הילדים לשלולית חורף, נסיעה של 30 דקות מהבית. הגדולה, בת 8, שאלה איך אני יודעת שכדאי לנסוע לשם ועניתי ש"ראיתי תמונות". היא המשיכה ושאלה איך אני יודעת שהתמונות לא מזויפות, מה שכבר ממקם אותה שמונה רמות מעל חמותי ברמות האוריינות ברשת. איך אני יודעת? הניסיון צייד אותי בכלים לשפוט: הפלטפורמה, אופן הפרסום, הגרפיקה, שם היוזר - המניפולציות הזעירות שלא נעלמות מעיניי, אבל רק כי במקרה אני בגיל הנכון, בניסיון החיים הנכון, בחשיפה הנכונה לאינפורמציה. ואלו רק תמונות של שלולית. מה נגיד על תיאוריות קונספירציה? על הוצא מהקשרו? על פייק ניוז? על הצורך המתמיד לבחור צד?

אם להיות אופטימיים, אנחנו הדור האחרון שמשתמש ברשתות החברתיות ללא רגולציה. בעוד 20 שנה אנחנו ניזכר בתקופה הזו, כמו שהיום חושבים בזעזוע על שנות ה־80 ואיך פעם היו מעשנים במטוס. יודעים שזה רע לנו ועושים את זה בכל זאת, שוב ושוב ושוב. אותם הסטודנטים האמריקנים שקראו להפוך את האינתיפאדה לגלובלית, מגיבים לאנשים שהם לא מסכימים איתם בביטוי "Touch Grass". זה סלנג אמריקני שמשמעותו "בילית יותר מדי זמן בטלפון, צא החוצה לחיק הטבע". אבל גם כשאני מכבה סוף־סוף את הטלפון, אני עדיין מוקפת באנשים עם דעות מהרשתות החברתיות, בחדשות שמדווחות על הנעשה ברשתות החברתיות, בכעס, בעלבון, בקיטוב של רשתות חברתיות.

למה זה תמיד "עומדים מאחורייך, גלי בהרב־מיארה"? לא יודעת, מה עם קצת מרחב אישי? "לא תצעד לבדך, בנימין נתניהו". כי אם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה? אם נגיע למלחמת עולם שלישית זה לא כי רוסיה פלשה לאוקראינה או שחמאס רצחו לנו תינוקות, אלא כי העולם מצטמצם לשני צדדים במקום לאלף. הבדידות מקטבת והקיטוב מבודד. אנחנו צועקים על הילדים לסגור את המסך בעודנו בוהים בשלנו, ובינתיים המבוגר האחראי הוא אנחנו, ששוב נכשלים בדיאטה הזו, שעדיין לא ברור מה הכללים שלה.

בסוף היום אני נשארת עם החשבונייה הפנימית: מה הכנסתי לגוף שלי, מה הכנסתי לנפש. עשיתי טוב? עשיתי רע? עשיתי משהו? אנחנו מנסים להרגיש שיש לנו קול בעולם, שיש לנו שליטה מסוימת במציאות, שאנחנו לא לבד, אבל הגלגלים של ההיסטוריה גדולים מדי והם מוחצים אותנו. בכל פעם נאחזים בצעצוע חדש ומתאבלים כשהוא נשבר. אני לא יודעת איך משנים את העולם ולא את המדינה, אפילו לא את העיר. בקושי את הבית שלי. אבל אני יודעת איך משמחים חבר. אני יודעת להכין סיר ליולדת. אני יודעת להקשיב לבת שלי, בלי לשפוט אותה.

פעם בכמה זמן אני מוצאת את עצמי חוזרת להודעה שחברי הטוב דדי שלח לי. הוא לא התכוון אלי, ובכלל לא דיבר על משמעות החיים, אבל בכל זאת יצא לו ככה: ״תיהני מהחיים שלך, תני לילדים שלך כלים להצליח בחיים, תדאגי לקהילה שלך ולחברים שלך כדי להפוך את העולם למקום יותר טוב״.

החלטות ל־2025 - להרבות טוב, לאחרים ולעצמי. להקשיב לדדי.

המלצות האזנה:

"מפלגת המחשבות" עם מיכה גודמן  ואפרת שפירא רוזנברג - פרק 115

"חלק לא נפרד מאחרים" - עברי לידר ואביתר בנאי