מסיק תחת אש: מה שעלה בגורלם של מטעי הזית בצפון - ומה שזה אומר עלינו

כשחזרנו מהצפון, טעמתי מהשמן שנתן לי רוני בחמוצקי. שמן זית שהופק יום קודם בבית הבד של שלומי ימין ממושב עלמה, שרק בנס הרקטה נפלה על המחסן שלו ולא על המכונות. יופי של שמן, מביא איתו רעננות משגעת. איזו עליצות שלא מסגירה את התלאות שעבר הזית מהעצים אל הבקבוק, ורק החריפות המאופקת יודעת לספר על פרי שנמסק כשהוא בשל. מאוד בשל.

בדרך כלל בחמוצקי מוסק בשבוע האחרון של חודש אוקטובר, אבל השנה הצבא הוא שניהל את הלו"ז, וגם כשכבר היה אפשר, המוסקים פחדו להגיע למטולה. בחמוצקי, שבשנה שעברה איבד 90% מהפרי, רואה שוב את אותו מרבד זיתים שחורים שנפלו מהעצים, שמח במה שהצליח להציל עם כניסתה של הפסקת האש.

שנה וחודשיים הוא ופאני שלו חיים במלון בטבריה שממנו היה מגיע כמה פעמים בשבוע לטפל בכרם תחת אש. בימים האחרונים הוא ישן בביתו, שנפגע קל יחסית. "בעיקר הלכו החלונות. הבוקר גיליתי מתחת לכיור חולדות ענקיות".

ככה זה, כשהבנאדם מתרחק - בעלי החיים תופסים פיקוד. מכרסמים במטבח הבית וחזירי בר בין עצי הזית חוגגים על הפרי שנפל. עכשיו אלו מתנדבים של ארגון השומר החדש וצוות המוסקות של ראייק טובה מכפר ראמה שמוסקים את הזיתים. מהר, מהר, לפני שגם אלה יתעייפו ויפלו על הקרקע.

ראייק אומר שכל עוד נמשך הירי לא היה סיכוי שיגיעו. בתוך שבועיים, מסוף אוקטובר, שמונה חקלאים איבדו את חייהם בצפון. "נפילה בשטחים פתוחים" כמו שקוראים לזה. מינה שפיק וכרמי חסון, אמא ובן משפרעם, נהרגו בזמן המסיק, סיון שדה, רק בן 18, נהרג בשדה הברוקולי של כפר מסריק, וחמישה גברים נהרגו במטעי התפוחים של מטולה, ביניהם עומר ויינשטיין. "בן של חברים טובים, אסון גדול", נאנח בחמוצקי את המילים כשעשינו את הדרך לכרם הזיתים שנטע ב־1988, כולו מוקדש לזן הסורי.

נולד במטולה לפני יותר מ־71 שנה. בחצר הבית הילכו תרנגולות, ברבורים ופרות שאותן התחיל לחלוב כשהיה בן 10. אחרי בית הספר היה יוצא איתן למרעה, משחק בתעלות של הצבא הבריטי. רואה איך ההורים שלו מעבדים את הנחלה שסבא קיבל מהברון, שדות חיטה ושעורה, ואבא הולך עם מחרשה רתומה לסוס. "הם עבדו קשה, בקושי הוציאו את לחמם, עד שאבא התעייף. אני בכלל הייתי מסגר אבל אותי חינכו שלא משאירים אדמה ריקה".

מדריך של משרד החקלאות ייעץ לו ללכת על הזית. "אמר שזיתים לא צריכים מים". עכשיו הוא קצת משקה. 19 דונם של עצי זית שמהם הוא מפיק 4,000-5,000 ליטר. מחלון הטנדר נשקפים מטעי נקטרינות, משמש ושזיף. מדי פעם צצים זחל"מים החונים לצדי השביל, שעליו עד לא מזמן נסעו טורי משוריינים.

דגלים בכחול־לבן מאובקים, גם הם נראים קצת עייפים אחרי חודשים ארוכים של לחימה. ממול שדות שפוכים, שורות עצים עומדים בלהבת שלכת, וצירים שפתח הצבא חורצים את קימורי הגבעות, שבהן ירוק של חורף כמו חובש את שחור פצעי המלחמה.

רוני בחמוצקי: "היבוא הפך את הגידול ללא כדאי. היבוא הורג הכל. אני שומע על חלק מהשמן שמגיע לפה. זיופים, ערבובים. אני החלטתי שאם אני עושה מוצר - אני אעשה אותו הכי טוב שאני יכול. לא אזגזג בשביל עוד כמה אלפי שקלים בשנה"

מעל כל אלה נישא הכפר אל־עדייסה בחורבנו, מעט המבנים שנשארו לעמוד נראים עכשיו עקורי עיניים. הפעם האחרונה שהשקפתי על הכפר הזה היתה ב־2011, אז איזה טייקון לבנוני סיים לבנות בריכת שחייה לבית מידות שבנה שם מול נוף אצבע הגליל.

"מטולאי לעולם לא נוטש את האדמה. הוא מחויב לה בצו אבותיו", הסבירו לי אז, ביום שבו הסתובבתי במטעי התפוחים שאכלסו אז חלק גדול משטחי החקלאות של מטולה. "עכשיו", נאנח בחמוצקי, "נשארו מעט. היבוא הפך את הגידול ללא כדאי. היבוא הורג הכל. אני שומע על חלק מהשמן שמגיע לפה. זיופים, ערבובים בין שמן זול מחו"ל לשמן מקומי - אבל אני החלטתי שאם אני עושה מוצר, אני אעשה אותו הכי טוב שאני יכול. לא אזגזג בשביל עוד כמה אלפי שקלים בשנה".

16 איסופים יזומים, ריקולים, התקיימו בחצי הראשון של השנה. רובם לשמנים מיובאים, שבבדיקות מעבדה מצא משרד הבריאות שתחת הבטחות על התווית לשמן הזית הכי טוב שיש, נמצאו שמנים צמחיים זולים, לפעמים עם תוספים כימיים. בחלק מהמקרים לא נמצאה אפילו טיפת שמן זית. בכולם לא נמצאה טיפת בושה.

חזון הקיימות

משבר האקלים, מחלות עצים, המחסור במים, המלחמה באוקראינה, כל אלה פגעו בכמויות שמן הזית המופקות בעולם. המחירים עלו, התחרות קשה, מלאכת הזיוף היא קלה, ובשביל לעלות עליה נדרשת עבודת מעבדה. בקיצור, הפיתוי הוא גדול. במיוחד בישראל, שמשך שנים איש לא באמת הטריד כאן יבואנים בבדיקות איכות או בשאלות מיותרות.

להפך. כבר שנים שמדיניות הממשלה מעודדת יבוא מארצות שבהן החקלאים מסובסדים, ומול מדפים המתמלאים בשמני זית מיובאים, נמלא נוף הארץ בגדמי עצי זית שהותירו אחריהם חקלאים שהתייאשו מול תחרות שלא באמת השאירה להם סיכוי.

"אין סיבה שישראל לא תספק את כל תצרוכת שמן הזית שלה", אומר ד"ר עדי נעלי, מנהל ענף הזית, שאותו, למען הגילוי הנאות, אני מלווה בשנים האחרונות. "מקור הזית הוא מהאזור הזה, לא כמו פולי סויה". נעלי, שהקדיש את הדוקטורט שלו לקיימות, מבקש להלביש את אדמת הנגב ב־50 אלף דונם של כרמי זיתים, כאלה שיינטעו ככה שיתאימו למסיק מכני.

"זה ממשק בר־קיימא, כלכלי למגדלים, חוסך ידיים עובדות, מחזק את ערכי הקיימות, תורם לקיבוע הפחמן. מטעי הזית יוצרים אזור מעבר לבעלי חיים ותרומה נופית", הוא אומר בלהט ומוסיף שהגשמת החזון הירוק הזה דורשת היערכות של הענף יחד עם הממשלה והמגזר העסקי.

מסיק 2024 היה נדיב. שפע של פרי על העצים, אם כי לא תמיד היה מי שימסוק. משך שנים, רוב המגדלים העסיקו פועלים שהגיעו מהגדה, ששירת הזית צרובה בכפות ידיהם דורות אחורה, אבל מדיניות הממשלה הנוכחית, ובניגוד להמלצת גורמי הביטחון, לא מאפשרת את הכניסה של אלה לשטחי ישראל ככה שהרבה מהמגדלים, בעיקר אלה הקטנים, יצאו מגדרם בחיפושים אחרי ידיים מוסקות.

זה היה מסיק שידע אסונות וידע גם ניסים. כמו למשל שני הכטב"מים שנפלו בכרם הזיתים של בצלאל רשף בלי שפגעו באיש. כרם יפהפה, 45 דונם של קורנייקי, סורי, ברנע ופיקואל, היושב מעל שמורת נחל דן שרשף יודע להסביר בדיוק מה הסיבות ההיסטוריות שהובילו לזה שחקלאיי שאר ישוב, שם הוא מתגורר, נוסעים כזו דרך ארוכה לעבד את האדמה. עוקפים את קיבוץ דפנה ומשם על שביל הטשטוש הישן, דרך אתרים ארכיאולוגיים, נחלים, 50 גוונים של ירוק וקני סוף שנראים כמו מחביאים סודות.

ד"ר עדי נעלי: "אין סיבה שישראל לא תספק את כל תצרוכת שמן הזית שלה. מקור הזית מהאזור הזה, לא כמו פולי סויה. זה ממשק בר־קיימא, כלכלי למגדלים, חוסך ידיים עובדות. מטעי הזית יוצרים אזור מעבר לבעלי חיים ותרומה נופית"

30 שנה עברו מאז שבצלאל ובריגיט, הוא רו"ח, היא אשת חינוך אנתרופוסופי, הקימו בית בגליל העליון, בחלק הצפון־מזרחי של עמק החולה. נחלת הבית שאותו לא עזבו גם כשפונה המושב אחרי 7 באוקטובר, נראית כמו ציור מספר ילדים שפעם ראיתי. עושה חשק לשכב על הדשא, להסתכל על המולת הציפורים בשמיים ולהתפלל שיותר לא ילך לשום מקום השקט.

רוב מטעי הזיתים שמנקדים את צפון הארץ אלה מטעי בעל בגידול מסורתי, ממש כמו אלה הגדלים בלבנון ומעבר לגבול הסורי. "הזית שכח שהוא בא לעולם לעשות שלום", אומרת אמל, שלמשפחה שלה יש כרם לא רחוק מדיר אל־אסד. "כל הזמן את רואה פריימים של קרבות, וברקע איזה כרם עומד כאילו כלום. זה שנה שמסוכן למסוק בגדה, כי אולי יגיעו נוער הגבעות ויפוצצו אותך במכות, ומסוכן למסוק בגליל כי פתאום יש אזעקה וחוץ מלהתפלל לאלוהים אין לך הרבה מה לעשות".

צלילי האדמה

היציאה משיטות גידול מסורתיות לטיפול מושכל החלה בסוף שנות ה־80, אז החלו מופיעים סדקים קטנים בהדרה של שמן הזית מהמטבח הציוני, בעיקר בזכות סקרנות של שפים שהובילו אז את סצנת המסעדות המתפתחת. עד אז, רוב הציבור היהודי, גם זה שזכר אותו מהמולדת הישנה, שמר את ההתנסות בו לטיולי סופשבוע ביישובים ערביים. על זנים בטח שלא דיברו אז.

המדינה, שראתה בחקלאים משאב ולא אויב, השקיעה במחקר ובפיתוח, בראשם ד"ר שמעון לביא ז"ל שנחשב למומחה בעל שם עולמי לחקלאות מודרנית של הזית, שזן הברנע שפיתח היה לשלאגר בחצי עולם.

חקלאים, מלווים בתמיכה של חוקרים, התאהבו במלאכה התובענית, למדו את דרך השמן מהכרם אל בית הבד, איך את הזן יש לטפח ולהיטיב בהרכבה, והזית הסורי הוא כבר מזמן לא היחיד הכותב את נוף הארץ הזו.

"כל מה שעשיתי בחיים שלי, לטוב ולרע, זה בזכות המוזיקה", אומר אליעזר טויסטר, שבאפריל ימלאו לו 81. היה בן 6 כשהתחיל לנגן בכינור. מאז היא איתו. גם כשהוא על הטרקטור או בין עצי הזית, אלה שנטע לפני יותר מחמישים שנה. קונצרטים שלמים הוא שומע בתוך הראש. מוצרט ואופנבך מנגנים רק בשבילו. אותם הוא הכי אוהב, אפילו שלי הוא בכלל מזכיר את בטהובן.

שמש הסתדרה למופע פרידה ובושם שמן טרי עמד באוויר כשהגענו למרכז המורשת שהקים בצמוד לבית הבד שלו בגבעת יואב שבדרום הגולן. נראה כמו סלון מבקתה מהודרת ביערות צפון איטליה. מוזיקה לא מפסיקה להתנגן, מרים שלו מוזגת לנו יופי של תה. מסביב על הקירות תלויות תמונות של אבות־אבותיו, ביניהם סבא רבא של אליעזר שעל שמו הוא קרוי.

גבר יפה, בהיר עיניים, מישיר מבט למצלמה. ב־1870 עזב את צפת כי לא רצה לחיות מכספי החלוקה ויצא עם בני משפחתו, רכובים על חמורים, אל עבר דרום הלבנון. שם התיישב בקרב המרונים. גידל זיתים וענבים לשמן ויין. באו כנופיות, הרסו והבריחו את המשפחה, שהתיישבה בעין זיתים סמוך לצפת. שם ההיסטוריה פחות או יותר חזרה על עצמה - פרעות וחורבן.

אליעזר טויסטר: "אל תשכחי ששנה אחרי שהגעתי פרצה מלחמת יום כיפור. מה יהיה אחרי הנפילה של אסד, זה רק הזמן יגיד. אבל הזית הוא בן אלמוות באזור הזה. הוא בוורידים שלי ושל הארץ הזו. הוא יישאר תמיד"

ב־1972 לקח אליעזר טויסטר את זיכרון הכרמים והמעיין שהשקה אותם, ועבר לחיות בגבעת יואב. את מלאכת העצירה למד באיטליה ובספרד, הקים בית בד וטיפח כרמים שבהם נטע זנים אירופיים שאיש לא באמת הכיר. שם, בבית הבד שלו, בתחילת שנות האלפיים, טעמתי בפעם הראשונה את טעמו של הקורנייקי. זן שהמוצא שלו מכרתים, שהשמן שמופק ממנו ממלא את הפה בטעם ירוק, עשבוני.

היום הוא מעבד הרבה פחות שטחים. מתרכז רק בזנים מקומיים. במינים של סורי ובנבאלי. חלקם עצים שנטע לפני יותר מ־50 שנה ואחרים בני 130 שנה שחיכו לו שם. אזעקות לא היו להם במושב ובמילא "אל תשכחי ששנה אחרי שהגעתי פרצה מלחמת יום כיפור. מה יהיה אחרי הנפילה של אסד, זה רק הזמן יגיד. אבל הזית הוא בן אלמוות באזור הזה. הוא בוורידים שלי ושל הארץ הזו. הוא יישאר תמיד".

טיפות אחרונות של שמן זית נסחטות עכשיו בבתי הבד. הדרך הכי טובה ומענגת היא פשוט לנסוע ליצרנים עצמם, לטעום, להתנסות ולקנות מה שאתם אוהבים. קנו שמן זית ישראלי ולא רק בשם התמיכה בחקלאים, מיוצרים כאן שמנים מסעירים, וקנייה ישירה מבטיחה שלא יערבבו אתכם או את הנוזל שבבקבוק.

אם אתם קונים שמן בפחים גדולים, העבירו אותו בבית לבקבוקי זכוכית קטנים וכהים. שמן זית לא אוהב את האור, גם לא החום או האוויר שנכנס אליו בכל פעם שפותחים את הכלי שהוא מאוחסן בו. אל תשמרו שמן בפלסטיק. הזוגיות הזו רעה לשני הצדדים. חומרים מהפלסטיק עוברים אל השמן משאירים אחריהם עקבות טעם וריח לא נעימים.

כשאתם קונים שמן זית בחנות, תבדקו את התווית מכל הכיוונים. אם הזיתים מגיעים מחו"ל - זה אמור להופיע עליה. כלי נוסף העומד לרשותכם הוא תו איכות. אותה טיפה מוזהבת על הבקבוקים. ישנם שמנים ישראליים טובים שבוחרים לפעול מחוץ לתו, אבל הוא דרך להבטיח שהשמן בבקבוק נעצר בארץ ועבר את כל הבדיקות האורגנולפטיות ובדיקות מעבדה.