מכיוון שהנושא סבוך וטעון, ויש לו גם היבטים רפואיים ונפשיים, על כן יש לנהוג בו באחריות. אני, בכל אופן, רק על עצמי לספר ידעתי. עלי ועל התהליך המיני־גאולי שעברתי בשבוע שעבר.
לפני הכל ננקוט, באופן מפתיע, הנעה לפעולה: על הקורא או הקוראת הנכבדים לקום עתה ממקומם, לגשת אל מגירה כלשהי בביתם, לא משנה באיזה חדר, לשלות מתוכה פריט שלא בא לידי שימוש בשנה האחרונה - ולהשליך אותו לפח האשפה.
זה יכול להיות זוג מכנסיים, זה יכול להיות פנקס קבלות ישן, זה יכול להיות מתקן מוזר לסחיטת לימון, וזה יכול להיות כבל טעינה למכשיר שכבר עשר שנים לא קיים. ספוילר: זה יהיה החוט הזה.
עכשיו, אחרי שזה כבר נעשה, שבו, הסדירו נשימה והירגעו. אני יודע שעברתם תהליך לא פשוט. אני באמת לא מקל בו ראש. הצלחתם להתגבר על החריף והקריטי שבין זני האגרנות: אגרנות ה"אולי נצטרך".
האגרנות הזו חריפה מאוד ועזה כמוות, דווקא משום שהיא לא נשענת - לפחות לא במודע - על המנועים הנפשיים הרגילים העומדים ביסוד תופעת האגרנות: אובססיה, רכושנות, חרדת קיום ועוד. היא כאילו הגיונית, ומאחוריה מערך רציונלי. היא אומרת דבר של טעם: לזרוק משהו שאולי נצטרך?
והאמת? זה מה שיפה בכל הסיפור הזה. שזה לא רק "אולי נצטרך", אלא סביר להניח שבאמת תצטרכו.
יום אחד, בעוד כך וכך שנים, מישהו מהמשפחה יכתוב בקבוצה: יש למישהו מטען כזה וכזה? ואתם תתפסו את הראש בידיים ותגידו: יואו יואו, מה זה היה הטירוף הזה! הרי ידענו שיום אחד נצטרך! הרי ידענו! ודווקא משום כך, בדיוק בגלל הסיטואציה הזאת, אתם חייבים, ממש חייבים, לזרוק את הטינופת המאובקת הזאת ממש עכשיו. ממש הרגע. הנה, תראו מה שקרה לי.
הכל מתחיל מזה שזכיתי להינשא לאישה שלוקה בתופעה הנגדית. זרקנית כפייתית, שמדי זמן מה חולפת על פני הבית וכמו כף של שופל מעמיסה ומרוקנת. זה מכבר התרגלתי שלא להותיר פרי או כוס אפילו לרגע קט, כי הם יפונו באכזריות וברוב המקרים גם ייזרקו.
חלק נכבד מחיי אני עושה במרוץ רווי חרדה אחרי פרטי לבוש שנעלמים פתאום - בדרך כלל גופייה שאני מכיר אישית כל חור וחור בה - ואני תוהה בחשש לגורלם, מדמיין אותם במעמקי פח ומתקשה נפשית להתגבר על צער הפרידה. כזו היא. זוכרים שפעם היתה דמות, "מזל היורקת"? אז אצלי זה "נעמי הזורקת".
אל מול האישיות הנפטרת והזורקת הזו ניצב אני, שאיני אגרן כפייתי או כזה שלא מסוגל להתגבר על אגרנותו, חס וחלילה. אני אגרן הגיוני. כלומר, איני אוגר בחוסר מודעות. אני אוגר כי: א. איך אפשר לזרוק דבר בעל ערך? (מדפסת בת 15), ב. איך אפשר לזרוק דבר בעל ערך סנטימנטלי (מדליה מאת הרשות הלאומית לכיבוי ולהצלה), וג. איך אפשר לזרוק דבר שאולי נצטרך (מנעול ענק).
הניגוד הזה יוצר באופן תמידי מתח מסוים בבית, שלא לומר גם חוסר אמון. כבר קרה שהצהרתי חגיגית על כך שהנה, אני נפטר מזוג תחתונים בן נצח, והוא מצא את דרכו בסתר אל תוך המדפסת. יכול להיות שזוג התחתונים עדיין שם, כי גם מהמדפסת לא באמת נפטרתי אלא העליתי אותה בסתר לארון למעלה.
וכך, ביום מימי השבוע שעבר הוחלט על סידור המחסן הקטן שבביתנו, זה שהגברת מכנה "חדר שירות". אני עליתי על סולם, היא עמדה למטה, וביחד התחלנו לתת עבודה. מראש התכוננתי לנוהל הרגיל שבו מתקיים ויכוח על אודות גורלו של כל פריט, עד שהצדדים מותשים ופשוט זונחים את המשימה באמצעה.
בפועל, קרה דבר אחר. הימים היו ימים קשים, כרגיל בתקופה זו. ויכול להיות שזה היה קשור למשהו שקראתי בעיתון יום קודם לכן. חברי ג'קי לוי תיאר איך מכל האוספים המושקעים של קרובת משפחתם שנרצחה בניר עוז לא נותר דבר והכל הפך לאפר, וזה היה תיאור נורא. תחושת זעם כאוטית קמה בי ועמדה באוויר, וכך הסתערתי על המחסן.
והתחלתי לזרוק. זרקתי בחדווה, באושר, בחוסר מחשבה. יותר מעשרה ממירי שקעים חשמליים לארצות שונות שקניתי שוב ושוב בדרך לחו"ל; חיפוי גומי להגה ושני תפוחים להגה (זוכרים?); שני תרמילים ענקיים עם לוגו החברה שהעניקה אותם; אולי שש צידניות שומרות קור ואינספור קרחוניות כחולות כעורות; קופסת לכה לצביעת רהיטים (בפעם האחרונה זה קרה ב־2004 - לדעתי התפתח בפנים קן נחשים); מגהץ ישן; מזוודה עם חור; פח לחימום סירים בשבת (עומד ליד הפלטה, כן?)
בגזרת איקאה: המכשיר האידיוטי לניקוי אבק ושערות מבגדים (ארבע יחידות); מתקן למפיות, ההוא עם המשקולת (חמש); מתקן לשקיות ניילון; מפרידים לארונות ולמגירות; שרפרף מפורק; ערכת כלי עבודה; סוגרני אריזות; ובקיצור, כל מה שנמצא בחנות השבדית וניתן להריק אותו לתוך עגלה. לדעתי, אם באיקאה נתקלים בימים אלה בחוסרים, הם בהחלט יכולים לבקר בפח הקרוב לביתנו ולהשלים ציוד.
זרקתי וזרקתי בחשק לא נורמלי. בשלב מסוים, ממש שנייה אחרי שהטחתי לתוך קרטון האשפה פקס ישן ו־12 מטריות, נתקלתי פתאום במבטה. הוא היה מבט של הערכה והערצה. לדעתי, ברגע ההוא ניצתה ונכרתה ברית אהבה חדשה. זה היה סוג של חידוש נדרים. זה ממש התאים, כי באותו רגע בדיוק זרקתי בטירוף את העניבה שענבתי בחתונה שלנו. ישנה ובלויה. בת 26.
תזרקו, תזרקו. תקשיבו לי טוב. תזרקו. גם אם צריך. גם אם יש הקדשה. גם אם פעם זה עוד יעלה עליכם. תזרקו. אתם לא מחסן ציוד, ולא חברה להשכרת תלבושות. הרי ממילא זה ייזרק. אם לא אתם תזרקו, אזי בסוף השבעה יבוא מישהו ויזרוק. ועוד דבר: אל תניחו על הגדר או ליד הפח. למה ליתן מכשול ופיתוי לפני עיניו של אגרן אומלל אחר? לפח. עמוק בתוך הפח. בל ייראה ובל יימצא. אתם תודו לי על זה.
למעלה־למעלה, במדף העליון, נח ארגז כבד. בקושי אפשר היה לשאת אותו. הוא הכיל תעודות הוקרה על הופעות והרצאות ליחידות צה"ל במהלך השנים. כל אחת כזו מצויה בתוך מסגרת עץ וזכוכית, וביחד מדובר בארגז ששוקל קילוגרמים רבים ומעלה אבק. שאני אזרוק תעודה מלהק ציוד מחיל האוויר? שאני אזרוק תעודה מביסל"ח? מבה"ד 1? השתגעתם? אבל באווירת הניקוי והריפוי של היום המטהר ההוא מצאתי את עצמי עומד על סולם ומחלץ תעודה־תעודה מתוך המסגרת שלה, שולה אותן החוצה ומלטף באהבה ובגאווה.
הארגז המאובק ובתוכו המסגרות המקושקשות עשה דרכו החוצה, ואני נותרתי עם מעטפה תפוחה מלאה בתהילה ויצאתי אל דרך חדשה. כאלה אנחנו. צבא קטן וחכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו