"המנהרות בעזה הרבה יותר צרות ואפלות והכל מלא טחב, עובש וסירחון, אי אפשר לקבל פה את התחושה של המנהרות שם", אומרת ספיר כהן, שנחטפה בשבת השחורה ביחד עם בן זוגה סשה טרופנוב מקיבוץ ניר עוז, והשתחררה מהשבי אחרי 55 יום, בפעימה האחרונה של עסקת החטופים.
בראיון מיוחד בכיכר החטופים בתל אביב, שיפורסם במלואו בסוף השבוע במוסף "שישבת" ובאתר "ישראל היום", היא משחזרת את הימים הארוכים בשבי חמאס.
"ההתחלה היתה מאוד קשה, כל הזמן שאלתי את עצמי אלוהים, למה עשית לי את זה?", היא אומרת. "היו רגעים שבהם הייתי צריכה לאסוף שאריות של אוכל מהרצפה, או לישון עם 10 מחבלים באותו חדר. פחדתי שהם יפגעו בי ופחדתי מהפיצוצים הרבים ששמעתי, שלא ידעתי מאיפה הם מגיעים.
"במשך כל הזמן הזה גם לא ידעתי אם סשה חי או מת, כי הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו היתה ב-7 באוקטובר בקיבוץ, רגע לפני שנחטפנו. עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לקבל עליו מידע, אבל בתקופה שם לא הצלחתי בכך. כשיצא הסרטון שלו בסוף חודש מאי זה היה אות החיים הראשון שקיבלתי ממנו ומאוד התרגשתי. אני חושבת שצריך לעשות הכל כדי להחזיר אותו ואת כולם מהתופת שם בעזה".
באופן מצמרר, ספיר נזכרת ברגע אחד מהשבי, שבו הבינה משהו שהיה גדול ממנה ומלווה אותה עד היום. "אחד המחבלים קרא לי לראות באל-ג'זירה עצרת גדולה שהתקיימה בכיכר החטופים. ראיתי איך כולם, כל עם ישראל מכל המגזרים, פשוט נלחמים עלינו.
"כל כך התרגשתי לראות את זה, שהבנתי שאני נמצאת בשבי למען אחת המטרות הכי קדושות שיש - האחדות של עם ישראל. לא רק זה, אפילו המחבל שקרא לי לראות את זה אמר לי ש'כשאתם היאהוד (היהודים) ככה, זה חזק חזק חזק'. מאז שחזרתי אני פועלת למען חיזוק והמשך האחדות הזו, שאנחנו פשוט לא יכולים להתקיים בלעדיה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו